הדבר הקשה ביותר בעולם

כולנו מתעצלים, כשאנחנו צריכים לעשות משהו שלא ממש מתחשק לנו לעשות, בגלל המאמץ הכרוך בכך. אנחנו מבצעים את המטלה בצורה גרועה או עושים משהו התובע פחות מאמץ או משהו פחות משעמם, או פשוט לא עושים דבר. במילים אחרות, אנחנו מתעצלים כשהדחף לחסוך מעצמנו מאמץ גובר על הדחף לעשות את הדבר הנכון, הטוב ביותר, או זה המצופה מאיתנו – בהנחה, כמובן, שאנחנו יודעים מהו.

כיום העצלות נקשרת לעוני ולכישלון במידה כזו שלעתים תכופות העניים נחשבים לעצלנים, גם אם הם למעשה אנשי עמל

במסורת הנוצרית, העצלות או הבטלה היא אחד משבעת החטאים שדינם מוות משום שהיא מערערת את יסודות החברה והתוכנית האלוהית ופותחת פתח לחטאים אחרים. התנ״ך מזהיר חמורות כנגד עצלות, למשל בספר קהלת:

בַּעֲצַלְתַּיִם, יִמַּךְ הַמְּקָרֶה; וּבְשִׁפְלוּת יָדַיִם, יִדְלֹף הַבָּיִת. לִשְׂחוֹק עֹשִׂים לֶחֶם, וְיַיִן יְשַׂמַּח חַיִּים; וְהַכֶּסֶף, יַעֲנֶה אֶת-הַכֹּל.

כיום העצלות נקשרת לעוני ולכישלון במידה כזו שלעתים תכופות העניים נחשבים לעצלנים, גם אם הם למעשה אנשי עמל.

אבל יתכן כי העצלות טבועה בגנים שלנו. אבותינו הנוודים נאלצו לחסוך אנרגיה כדי להתחרות על משאבים מצומצמים, לברוח מטורפים ולהילחם באויבים. בזבוז מאמצים על כל מה שאינו מעניק יתרון קצר מועד עלול היה לסכן את הישרדותם. בכל מקרה, בהיעדר מותרות כמו אנטיביוטיקה, בנקים, כבישים או מקררים, לא היה היגיון בתכנון לטווח ארוך. היום, הצורך לשרוד הוסר מסדר היום, ואילו החזון והמחויבות ארוכי הטווח הם שמובילים לתוצאות הטובות ביותר. עם זאת, האינסטינקטים שלנו עדיין מורים לנו לחסוך באנרגיה, וגורמים לנו להסתייג מפרויקטים מופשטים שהתגמול עליהם רחוק ולא ברור.

בזמן שהכפריים העצלנים ישניפ, השטן פוגע ביבול: "משל החיטה והעשבים השוטים" (1624), אברהם בלומרט, Walters Art Museum תצלום: ויקיפדיה

למרות זאת, מעטים יבחרו להתבטל. רבים המכונים ״עצלנים״ טרם גילו מה הם רוצים לעשות, או, מסיבה כזו או אחרת, אינם מסוגלים לעשות זאת. גרוע מכך, העבודה שממנה הם מתפרנסים ואשר תובעת את מרבית שעותיהם, הפכה לכל כך מופשטת וייחודית שהם כבר אינם מסוגלים להבין בדיוק את משמעותה או את התוצרים שלה, ולכן גם את חלקם בשיפור חייהם של אנשים אחרים. שלא כמו רופאים או בנאים, סגן מפקח על כספים בתאגיד בינלאומי גדול אינו יכול לדעת בוודאות כיצד הוא משפיע או מה מניבה עבודתו – אז למה לו לטרוח?

גורמים פסיכולוגיים נוספים שעשויים להוביל ל״עצלות״ הם פחד ואין-אונים. ישנם אנשים הפוחדים מהצלחה, או שהערכתם העצמית אינה מאפשרת להם לחוש בנוח כשהם מצליחים, ועצלות היא דרכם לחבל בהצלחתם. ויליאם שייקספיר ביטא את הרעיון הזה היטב במחזה ״אנטוניוס וקליאופטרה״ (כאן בתרגום דורי פרנס): ״אלת מזל, הן את יודעת, בזים לך פי כמה כשמכבידה את״. אחרים אינם פוחדים מהצלחה אלא מכישלון, והעצלות עדיפה בעיניהם על כישלון משום שנדמה להם שהיא בשליטתם. ״זה לא שנכשלתי״, הם אומרים לעצמם, ״הרי מעולם לא ניסיתי״.

ישנם אנשים ״עצלנים״ משום שהם סבורים כי הם כל כך חסרי אונים, שהם אפילו לא מסוגלים להתחיל לחשוב על מצבם ובוודאי לא לעשות משהו בנידון. כיוון שהם אינם מסוגלים להתמודד עם נסיבות חייהם, ניתן לטעון כי הם אינם באמת עצלנים – מה שבמידת מה ניתן לומר על כל ה״עצלנים״. עצם מושג העצלות מניח מראש את היכולת לבחור שלא להיות עצלנים, כלומר את קיומו של רצון חופשי.

מומחים בבטלה אסטרטגית שכזו משתמשים ברגעי ה״בטלה״ שלהם, בין השאר, כדי לבחון את החיים, למצוא השראה, לבסס את זווית הראייה שלהם, להתרחק משטויות ומקטנוניות, לצמצם את חוסר היעילות והחיים-למחצה, ולשמר את בריאותם וכוח העמידה שלהם לטובת משימות ובעיות חשובות באמת

במספר מקרים, ״עצלות״ היא ההפך הגמור ממה שנדמה שהיא. לעתים קרובות אנו מבלבלים בין עצלות ובטלה, אבל בטלה – כלומר חוסר עשייה מוחלט – אינה זהה לעצלות. אנו עשויים לבחור שלא לעשות דבר משום שאנחנו מוקירים את הבטלה ואת תוצאותיה יותר מכל פעולה אחרת שיכולנו לפעול. הלורד מלבורן, ראש הממשלה האהוב על המלכה ויקטוריה, נהג להלל את יתרונות ״חוסר הפעילות המיומן״. קרוב יותר לתקופתנו, ג׳ק וולש (Welch), בעת כהונתו כיושב ראש ומנכ״ל חברת ג׳נרל אלקטריק, נהג לבלות מדי יום שעות במה שהוא כינה ״זמן התבוננות מבעד לחלון״. והכימאי הגרמני אוגוסט קקולה טען, בשנת 1865, כי גילה את המבנה הטבעתי של מולקולת הבנזֶן בעודו חולם בהקיץ על נחש הנושך את זנבו שלו. מומחים בבטלה אסטרטגית שכזו משתמשים ברגעי ה״בטלה״ שלהם, בין השאר, כדי לבחון את החיים, למצוא השראה, לבסס את זווית הראייה שלהם, להתרחק משטויות ומקטנוניות, לצמצם את חוסר היעילות והחיים-למחצה, ולשמר את בריאותם וכוח העמידה שלהם לטובת משימות ובעיות חשובות באמת. בטלה עשויה להיות עצלות, אבל היא גם יכולה לשמש צורת עבודה אינטליגנטית ביותר. הזמן הוא עניין משונה ביותר, וכלל לא לינארי: לעתים, הדרך הטובה ביותר לנצל אותו, היא לבזבז אותו.

תכופות נקשרת לבטלה הילה רומנטית, המתגלמת למשל בביטוי האיטלקי dolce far niente, ״המתיקות שבלא לעשות דבר״. אנחנו אומרים לעצמנו שאנו עובדים קשה מתוך תשוקה לבטלה. אבל למעשה, קשה לנו לשאת אפילו פרקי זמן קצרים מאוד של בטלה. ממחקרים עולה כי אנחנו ממציאים תירוצים כדי להיות עסוקים ובזכות כך להיות מאושרים יותר, אפילו כשהעיסוקים נכפים עלינו. כשאנו תקועים בפקק תנועה, אנחנו מעדיפים לבצע עיקוף גם אם הדרך החלופית ארוכה יותר, מאשר לשבת חסרי מעש בפקק.

משאת נפש? תצלום: אובה ילטינג

יש כאן סתירה. אנחנו נוטים מטבענו לעצלות וחולמים להתבטל, אבל בו בזמן אנחנו תמיד רוצים לעשות משהו, ותמיד צריכים הסחת דעת. כיצד אנו אמורים ליישב את הפרדוקס הזה? אולי מה שאנו רוצים באמת זו עבודה מתאימה, ואיזון מתאים. בעולם אידיאלי, היינו מבצעים את עבודתנו בתנאים המתאימים לנו, ולא מבצעים עבודה עבור מישהו אחר, בתנאיו שלו. היינו עובדים, לא משום שאין לנו ברירה, אלא משום שאנו רוצים לעבוד, לא כדי להרוויח כסף או מעמד אלא (סליחה אם זה נשמע נדוש) למען שלום, צדק ואהבה.

החברה מכינה אותנו במשך שנים על גבי שנים להביא תועלת – על פי מונחיה – אבל אינה מכשירה אותנו בשום צורה, וגם אינה מספקת לנו הזדמנויות, להתבטל

לעומת זאת, קל מדי להתייחס לבטלה כמובנת מאליה. החברה מכינה אותנו במשך שנים על גבי שנים להביא תועלת – על פי מונחיה – אבל אינה מכשירה אותנו בשום צורה, וגם אינה מספקת לנו הזדמנויות, להתבטל. אולם בטלה אסטרטגית היא אמנות נעלה וקשה לביצוע – ולו משום שאנו מתוכנתים להיחרד ברגע שאנחנו יוצאים מ״מרוץ העכברים״. ישנו גבול דק ביותר בין בטלה לשעמום. במאה ה-19, ארתור שופנהאואר טען כי החיים היו במהותם מלאי משמעות או מספקים, לא היה בנמצא שעמום. השעמום הוא, אם כך, עדות לחוסר המשמעות בחיים, והוא פתח לממחשבות ולתחושות מאוד לא נעימות שבדרך כלל אנו מדחיקים באמצעות פעילות רבה או באמצעות מחשבות ורגשות מנוגדים –או באמצעות אטימות.

בספרו של אלבר קאמי ״הנפילה״ (משנת 1956), ז׳אן בטיסט קלמנס מהרהר באוזניו של זר:

״הכרתי גבר שהקדיש עשרים שנה מחייו לאישה מפוזרת, הקריב למענה הכול, את חברויותיו, עבודתו, את מכובדות חייו, וערב אחד הוא הבין שמעולם לא אהב אותה. הוא היה משועמם, זה הכול, משועמם כמו מרבית בני האדם. לכן הוא ארג לעצמו חיים מלאי תסבוכות ודרמה. משהו חייב היה לקרות – וזה מסביר את מרבית המחויבויות של בני האדם. משהו חייב לקרות, אפילו עבדות חסרת אהבה, אפילו מלחמה או מוות״.

במאמר ״המבקר כאמן״ משנת 1891, כתב אוסקר ויילד: ״לא לעשות דבר הוא הדבר הקשה ביותר בעולם, הקשה ביותר והאינטלקטואלי ביותר״.

העולם יהיה מקום טוב בהרבה אם כולנו נוכל לבלות שנה בהתבוננות מבעד לחלון.

ניל ברטון (Neel Burton) הוא פסיכיאטר ופילוסוף הוא מרצה בגרין טמפלטון קולג׳ באוניברסיטת אוקספורד, וספרו האחרון Hypersanity: Thinking Beyond Thinking ראה אור ב-2019.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: לא עושה הרבה. תצלום: אלכסנדר פוסינגהם, unsplash.com

Photo by Alexander Possingham on Unsplash