שלום לקוראים, אני על הגג

אני כותב אליכם מהעבר. בעבר, עמדתי על גג הבניין בו התגוררתי, היה לילה ובשמיים אורות העיר הציגו ארבעה עננים צרים. הסתכלתי בעננים והתיישבתי בכיסא. שתיתי בירה מבקבוק והדלקתי סיגריה. הסיגריה שהדלקתי כבתה מאז. מאז הלילה ההוא עישנתי ודאי סיגריות רבות. איך כבתה הסיגריה? אולי זרקתי את בדל הסיגריה מעבר למעקה, אל הרחוב. או שהטלתי את בדל הסיגריה ברצפה ומעכתי אותו בקצה סוליית הסנדל. ייתכן שבדל הסיגריה התגלגל אל קרש יבש והצית שריפה. אני כותב אליכם - כתבתי אליכם - אתם קוראים.

ישבתי על גג בניין והיה יום אחר ולילה אחר - אחר מהיום והלילה שלכם, עכשיו, בעת הקריאה. נשמע קול משאית שחלפה ברחוב וזה כבר הגיעה אל יעדה לפני זמן רב. אולי המשאית לא הגיעה אל יעדה. אולי היתה תאונה. אז, על הגג, המשאית נשמעה מתרחקת ולא ידעתי לאן. אחרי כמה דקות הרכבת העלית עברה בין הבניינים וחרקה ושיקשקה על הפסים. חלפו עשרים דקות ועוד רכבת עברה. הבקבוק ששתיתי ממנו התרוקן.

ישבתי שם זמן מה. הקלדתי במחשב. עכשיו אתם קוראים את מה שהקלדתי אז. אתם קוראים את המילים שכתבתי אז, אליכם. כתבתי, והמילים התארכו כמו עקבות זוחלים על מסך המחשב שלי, אז. אז - ועכשיו המילים מופיעות על מסך המחשב שלכם ואתם קוראים. אתם נזכרים בלילה הזה, שהיה, שאיננו, שקרה בלעדיכם.

לילה שלא הייתם בו ועכשיו אתם מתוודעים לו: היה לילה וישבתי על גג הבניין שבו התגוררתי מזה כמה חודשים. חודשיים אחרי הלילה ההוא עברתי לבניין אחר. בלילה על הגג טרם ידעתי לאן אעבור. האם אוכל לשבת על גג הבניין העתידי? האם אכתוב על הגג העתידי את הלילות שיבואו? עכשיו אני בבניין העתידי ואתם קוראים אודות גג בניין שזה כבר אין לי גישה אליו, גג שאיננו בלילה שלא קיים עוד.

נעמדתי וניגשתי אל המעקה. מקצה הגג הסתכלתי במגדלי העיר שננעצו בקו האופק. אחר-כך נשכבתי על הגב. העננים הצרים התחלפו בעננים אחרים, עננים עדינים ומנוקבים שנפרשו על פני חצי שמיים. כתבתי לכם על חילוף העננים בלילה שהיה ואיננו על גג שהיה ואיננו. אתם קוראים על הלילה ונעמדים מעלי, מסתכלים בי שכוב על הגג. מרימים את מבטכם לשמיים ומורידים, ושוב מסתכלים בי. אתם עושים לי פרצופים ואומרים לי משהו בעברית. מה אתם אומרים עכשיו? מה אתם אומרים בעברית כשאתם קוראים את מה שכתבתי לכם אז? אמנם כאן, בשכונה הזאת, אף אחד לא מדבר עברית, אבל אתם לא מכאן. אתם מדברים אליי עברית אבל לא שמעתי כי אני בעבר ואתם בהווה. רק העברית מחברת בינינו. אני דיברתי ואתם שותקים ומקשיבים. למה לא כתבתם לי אז, כשהיתה לכם הזדמנות? אילו רק ידעתם אודותיי ודאי הייתם כותבים. אולי אף הייתם באים לבקר אותי על הגג.

בעבר, אופנוע חלף באחד הרחובות הסמוכים. הייתם רוצים להצטרף אליי, על הגג? רציתי להזמין אתכם. בזמני לא העלתם על דעתכם את הגג שלי. גם לא כתבתם אליי. אני כותב אליכם מהעבר ואתם מקשיבים לי בהווה ואף פעם - אף פעם - לא ניפגש. לא ניפגש כי הלילה שהיה איננו עוד, והגג גם - איננו עוד - וגם אני, למען האמת, אינני עוד. השחלתי את בדל הסיגריה אל פי הבקבוק והוא צנח אל הקרקעית ושארית הבירה הרדודה היסתה את חומו.

געו במסך המחשב. במילים שאתם קוראים עכשיו. נסו. נסו לגעת בי. חבקו את מסך המחשב שלכם. עכשיו, לרגע, המחשב שלכם הוא אני. געו בי כשאני כותב לכם. התגעגעתי אליכם. אתם רוצים לגעת בי. אף שאינכם מכירים אותי, או רואים אותי, אתם קוראים ורוצים לגעת. כמה חבל - כמה חבל שאינני כאן. שמסך המחשב שלכם אינו הפנים שלי. געו במילים שלי כאילו הן שפתיי, או עיניי. התקרבו אל המסך. הצמידו את השפתיים למסך המחשב שלכם, למילים שלי. כן, ככה: נגעתי במסך המחשב שלי והרגשתי את השפתיים שלכם.

דמיינתי אתכם נושמים ולא ידעתי מי אתם. דמיינתי את העיניים שלכם: את העפעפיים ממצמצים, את האישונים נעים לאט לרוחב המסך, לאורך הגוף שלי, רודפים אחרי המילים שלי, המילים שכתבתי בשבילכם. הניחו את כף ידכם על המסך. אתם מרגישים?

השמעתי מוסיקה במחשב ורקדתי על הגג. הייתי לבדי אבל רקדתי מולכם. כמה חבל שאתם לא יכולים לראות אותי רוקד למענכם. אתם עדיין קוראים. לא ידעתי מה אני כותב. לא היתה לכתיבה שלי שום הצדקה. לא היה לי נושא. לא היה לי מידע למסור לכם. לא היתה לי אמירה לומר לכם. כתבתי לכם מתוך כוונה גדולה אבל אם רק הייתם לצדי הייתי מפסיק מיד ומנשק אתכם. אתם קוראים את המילים שלי כמו נשיקה שלא נגמרת. דמיינתי את השפתיים שלכם, את שיפולי הלחיים שלכם, את שורשי השיער שלכם. רציתי להקשיב לכם אבל הייתם כל כך שקטים בלילה ההוא. ידעתי שאתם שם, בישראל, בהווה, אבל הייתם כל-כך שקטים. מדי פעם הפסקתי לכתוב.

שרתי עם המוסיקה או רקדתי או הסתכלתי אל השמיים. העננים התחלפו שוב. חשבתי שלא אוכל להמשיך כך. שאתם תתייאשו ממני ותפסיקו לקרוא אותי. רכבת חלפה והרעידה את חלונות הבניינים: פתאום התייאשתי ממכם. חשבתי שייתכן - וצריך להודות בכך - שהמאבק שלי בהעדרות שלכם נכשל. שהמילים שלי לא יכולות. שההווה שלכם מביס את העבר שלי. מישהי צעקה ברחוב וחברתה פרצה בצחוק מתגלגל. הרגשתי את העבר שלי אוזל. העברית שלנו לא גאלה אותנו. כל הכתיבה הזאת וכל הקריאה הזאת - ללא הואיל. העברית - אפילו העננים, כמו ארנבים, חומקים מהעברית ללא קושי. מילותי הן אצבעות מגושמות, פסקאותי ליטופים עיוורים. הגיע הזמן להודות באמת ולהפסיק. להפסיק למען האמת.
התקרבו. הצמידו את המצח למסך. כן. כך.
נתתי לכם נשיקה אחרונה.