הו הא מה קרה

"הקהל דחף אותנו" הוא סיכום שכיח בפי שחקנים המתראיינים בסיומם של משחקים מוצלחים, במיוחד כאלה שהיו כרוכים בניצחון לא צפוי או מהפך דרמטי. האמנם? במהלך עונת המשחקים 1988-1989 פרצה בארצות הברית מגפת חצבת ושתי קבוצות מליגת הכדורסל של האוניברסיטאות (NCCA), הקבוצה של אוניברסיטת סיינה והקבוצה של אוניברסיטת הארטפורד , נאלצו לשחק 11 משחקים ללא צופים כדי למנוע את התפשטות המחלה. אירועים אלה סיפקו לחוקרים הזדמנות נדירה למדוד עד כמה באמת משפיע הקהל על ביצועי הספורטאים, שחקני כדורסל במקרה זה. סיכום פשוט יחסית של הנתונים העלה כי שתי הקבוצות שיחקו טוב יותר ללא קהל מבחינת סך הנקודות שקלעו, אחוזי קליעה מהשדה ובזריקות עונשין. הממצאים היו תקפים הן למשחקי הבית והן למשחקי החוץ. אוניברסיטת סיינה, לדוגמה, שקלעה בממוצע 76.25 נקודות במשחק עם קהל, קלעה בממוצע 86.2 נקודות בלעדיו.
מי שלא הופתע מהממצאים הוא תומס דוהמן ממכון המחקר IZA בון, גרמניה. דוהמן חקר את השפעת הקהל על יכולותיהם של שחקני כדורגל מקצועיים בביצוע מטלה מאד מוגדרת, בעיטת עונשין מ-11 מטר. הוא אסף את נתוני בעיטות אלה בליגה הגרמנית מיום הקמתה בשנת 1963 ועד עונת המשחקים , 2003/4 ובסך הכול, 704 בועטים שונים. כדי לנטרל את השפעת השוער על התוצאה, התרכז החוקר הזהיר רק בבעיטות שבהן החמיץ הבועט את השער לחלוטין או בעט לקורה. הממצאים היו חד משמעיים, סיכוייו של שחקן בקבוצה האורחת להבקיע "פנדל" שנפסק לזכותה טובים יותר מסיכויו של שחקן בקבוצה הביתית לעשות כך. את ההבדל המפתיע מייחס דוהמן להשפעתו ה"מלחיצה" (choking effect) של קהל הבית. זו, אגב, יורדת ככל שגדל המרחק בין המגרש ובין מושבי הצופים…