החיים בכלא

האם החיים בכלא צריכים להיות בעיקרון קשים יותר מאשר החיים בחוץ? עד כמה? מדוע? ביחס לאלו חיים בחוץ?
X זמן קריאה משוער: 6 דקות

בבתי הכלא בארצות הברית כלואים כעת כ-2.3 מיליון איש. בסין, שבה המשטר אינו דמוקרטי, והאוכלוסייה שלה גדולה פי ארבע מזו של ארה"ב, כלואים פחות בני אדם, ביחס לגודל האוכלוסייה וגם במונחים אבסולוטיים. ויתרה מכך – מרבית האנשים בבתי הכלא בבתי הכלא המקומיים בארה"ב (Jails, לעומתPrisons שהם בתי הכלא המנוהלים על ידי רשויות המדינה) כלל לא הורשעו, כלומר הם מוענשים ללא משפט. מאחר שבבתי כלא אלה נכלאים כ-11 מיליון איש בשנה, הכליאה בטרם משפט היא ללא ספק הבעיה האמיתית של הכליאה ההמונית הזו.

עיקרון שוויון הגיוני בריטי מסוף המאה ה-18 קבע שעבריינים אינם צריכים לקבל גישה ליותר משאבים מכפי שיכלו לקבל בהיותם חופשיים

העיקרון המונח בבסיס ההתנהלות הזו קרוי "זכאות מופחתת". שורשיו נעוצים בתיקון ל"חוק העניים" האנגלי משנת 1834, שקבע כיצד יש להתייחס לאביונים. בשנת 1832, הכלכלן נסאו ויליאם סניור, תיאר כיצד "התנאי הראשון והחשוב ביותר" למתן שירותי רווחה לעניים (לרוב באמצעות העברתם ל-Workhouse, בתי מחסה שכללו תעסוקה) הוא "שעל פי מצבו הכללי, העני לא יהיה – בפועל או לכאורה – זכאי למה שזכאי הפועל העצמאי מהמעמד הנמוך ביותר". כלומר, התנאים בבית המחסה צריכים להיות איומים: גרועים יותר משל הדלים שבעניים.

אבל עוד לפני ההצהרה המפורסמת של סניור, רעיון אחר הנוגע לכליאה הלך והתגבש: שוויון. בשנת 1791, הפילוסוף האנגלי התועלתני ג'רמי בנתם טען, במאמר שהתייחס במפורש לעבריינים, כי "התנאים הרגילים של פושע מורשע, שנגזר עליו לשאת עונש שאיש מן המעמד העני ביותר (או מעטים בלבד) מסוגלים לשאת, אינם צריכים להיות 'מתאימים יותר' מאלה של בני המעמד העני ביותר שהם זכאים וחופשיים". כפי שההיסטוריונית ג'נט סֶמפל (Semple) מציינת בספרה Bentham’s Prison (משנת 1993), חוק מידת החומרה שלו אינו זכאות מופחתת אלא עיקרון שוויון הגיוני יותר – עבריינים אינם צריכים לקבל גישה ליותר משאבים מכפי שיכלו לקבל בהיותם חופשיים. "בנתם", כתבה סמפל, "לא ראה בעיני רוחו מצב שבו האסירים יושפלו למעמד נחות משל העניים יותר".

מדינות אחרות אינן מנהלות את בתי הכלא שלהם על פי עיקרון של זכאות מופחתת. בתי הכלא הגרמניים פועלים תחת עיקרון של "אומדן", שמבטיח כי זכויות העבריינים לפרטיות, כבוד עצמי ורכוש, מוגנות. בבתי הכלא בנורבגיה משתמשים בעיקרון דומה, עיקרון הנורמליות, הקובע כי חיי היומיום בכלא אמורים להיות דומים ככל האפשר לחיים הרגילים. אנגלי נוסף, תלמידו של בנתם, ג'יימס מיל, אימץ את עיקרון הנורמליות בשנת 1825, כשטען כי יש לאפשר למי שכלואים בטרם משפט לנהל את אותו אורח חיים ממנו נהנו לפני שנעצרו, ובכלל זה לתת להם אפשרות תעסוקה ואת החופש לבצע רכישות קטנות בכספם שלהם. היום, בתי הכלא מכל הסוגים בארה"ב דחו את הדוגמאות הללו ובחרו ב"זכאות מופחתת", ולא רק בכל הנוגע לעניים המרודים.

נוהגי הכליאה בארה"ב חמורים כל כך מסיבות של אמונה דתית, ושל כליאה המונית מכוונת של גברים שחורים תוך התעלמות מהיותם יחידים בעלי זכויות וצרכים

למה נוהגי הכליאה בארה"ב חמורים כל כך? הדבר נובע בחלקו משרידי התשוקה הנוצרית להחזיר את נפשו של העבריין בתשובה. בשנים שלפני ואחרי המהפכה, "אורח החיים הלא חברתי" של בתי הסוהר, המבוסס על סדר, ציות ודממה, נראה כנראה מתאים רק לאלה שחשבו שהם יכולים להשיג "ניצחון חדש של הרוח על החומר". היום מתחילים להבין את משמעותו האמיתית של מאסר ממושך בתנאי בידוד: עינוי. סיבה נוספת, שעליה עמד ג'יימס ויטמן (Whitman) בספרו Harsh Justice (שראה אור ב-2005), היא הפופוליזם. תובעים ושופטים, שנבחרו לתפקידם בבחירות, מונחים על ידי גישות פופולריות לענישה, בשונה מבירוקרטים ממונים במדינות כמו גרמניה או קנדה. הסקרים מראים כי בקנדה ובארה"ב הגישה לענישה דומה, אבל לקנדים ישנה מדיניות רכה בהרבה בכל הנוגע לגזרי דין, משום שבעלי התפקידים שם ממונים ואינם נבחרים, והם אלה שמקבלים את ההחלטות בנוגע לענישה. גורם משפיע נוסף הוא גזע. כליאה המונית של גברים שחורים היא התוצאה הברורה, ואולי אפילו מטרה חשובה של מערכת המשפט הפלילי האמריקנית. התוצאה של תערובת ההשפעות הלא תמיד גלויות הללו, היא הפרדה גזעית ללא תשומת לב ראויה ליחידים, ומשמעת ומעקב ללא שיקום.

כלא, עבודות כפייה, ארצות הברית

אסירים מכלא אמריקני בסיווג קל יוצאים לעבודת כפייה. תצלום: פטריק דנקר

אם, כפי שנדמה לי, מטרת הענישה היא שיקום, קשה להצדיק זכאות מופחתת ולא שוויונית. אבל לא כולם מסכימים ששיקום היא המטרה העיקרית של הענישה. מי שמאמינים בתיאוריית ההרתעה, חושבים שהשליטה בפשיעה היא המטרה החשובה ביותר של הענישה. המצדדים בענישה הולמת סבורים כי הענישה צריכה להוות תשלום עבור הנזק שנגרם לאחר, בסגנון "עין תחת עין, שן תחת שן".

אין משמעות לשיקום, לענישה הולמת, ולהרתעה אם נתעלם מזכויות האסירים או מהאופן שבו אנחנו מענישים

כראיה לכך שבבתי הסוהר האמריקנים מתרחש ההפך המוחלט, הספר The End of Punishment (משנת 2013) מאת רוברט בלקר (Blecker), המאמין בעיקרון הענישה ההולמת, מצטט ראיון עם סוהר באגף הנידונים למוות בטנסי, המרגיש כמו מלצר, וסוהר, שמתלונן כי אגף הנידונים למוות בפלורידה הוא "העסקה הטובה ביותר בבניין". בלקר צודק כשהוא אומר שעלינו להבדיל בין עבירות ועבריינים על פי חומרת הפשע. יכול להיות שהכלא השמור ביותר "פלורנס" שבקולורדו צריך אפילו להיות, כפי שסוהר לשעבר תיאר אותו בראיון לסי אן אן: "גרוע הרבה יותר מהמוות", עבור הגרועים שבפושעים. אבל חשבו על זה: בבתי הכלא המחוזיים התנאים קשים מאוד, קשים יותר אפילו מבתי כלא של המדינה, כך אמר לי מנהל כלא מקומי. כמעט חצי מיליון איש מוחזקים במתקני כליאה כאלה לפני משפט. זמן הכליאה הממוצע קצר. עבריינים חוזרים במהירות לקהילות שלהם, אבל איש אינו מכין אותם לכניסה מחדש. אפילו תקופה קצרה בבית סוהר מכל סוג עלולה לסייע לעבריינים להפוך לגרועים יותר.

לעתים קרובות מדי, השיח האמריקני על אודות המשפט הפלילי עוסק בעקרונות ובתיאוריות של ענישה: שיקום, ענישה הולמת, הרתעה. מה שאני טוען כאן הוא, שהתיאוריות הללו אינן מועילות אם נתעלם מזכויות האסירים או מהאופן שבו אנחנו מענישים. מי שמבקר בכלא שאין בו חצר חיצונית, שהכלואים בו אינם זכאים למגע גופני כלשהו עם חברים ובני משפחה במהלך תקופת כליאתם, או בכלא שבו החיים מתנהלים בין גדרות תיל משוננות, מבין מיד כי אין מדובר בחיים נורמליים, ולא בחיים המכינים אותך לחזרה לחיים נורמליים. בעוד מאסר בבידוד ואסטרטגיות ענישה דומות הולכים והופכים לבלתי מקובלים בארה"ב, עלינו לחשוב מחדש איזה ממנהגי הכליאה האחרים שלנו מפרים או תומכים בעקרונות המשניים החשובים (חמלה, מידתיות, שוויון) של מערכת משפט פלילי הוגנת.

בגרמניה ישנן מגבלות על סוגי המדים, על הפרדת המבקרים מן העבריינים, ועל השימוש בסורגים ובעיניות הצצה בתאים. ישנן גם תקנות המגינות על זכות הכלואים לפרטיות, מידע, חשיפה ציבורית, שעות פנאי ותרבות, שאינן קיימות בארה"ב. בארה"ב, בתי המשפט תמכו בחוקתיות של ענישה ברורה שיש בה מן ההשפלה לכלואים, כליאה בטרם משפט בתנאי ענישה, ושלילת פרטיות וכבוד האדם.

אם הניסיון לקיים חברה צודקת עם מערכת משפט פלילית מתאימה הפך לכליאה המונית המעודדת פשיעה, המבוססת על מעקב ומשמעת, המצליחה להשיג מעטות (או אף אחת) ממטרות הענישה – זוהי טרגדיה. טיפשי לתמוך במערכת רק משום שהיא עדיין לא נגעה בכם. הדרך למצב העניינים הנוכחי עוברת בזכאות מופחתת, שעל פני השטח נראית כמו עיקרון הגיוני: העניקו לעבריינים חיים גרועים מן החיים שמחוץ לכלא. אחרי הכול, למה שעבריינים יהיו זכאים למיזוג אוויר אם חקלאי "החי חיים חפים מפשע וחופשיים" לא זוכה לכך? אבל התשובה היא שקל מאוד לשכוח את המגבלות האחרות על כבוד האדם, הפרטיות והאוטונומיה של הכלואים.

המערכת הנוכחית שלנו בארה"ב היא יקרה ואינה יעילה. היא יוצרת כלכלות לקויות ומעצימה כנופיות בתי כלא, שבתורן משפיעות על כנופיות הרחוב. בתי הכלא משחזרים את אי ההתאמה התרבותית של החיים בכלא, ברחובות שלנו ובתרבות הפופולרית, וכשעבריינים משתחררים בחזרה אל הקהילות, העובדה שלא שוקמו מצדיקה המשך הפרדה ונזקים נלווים נוספים, כמו אפליה בתחומי התעסוקה והמגורים.

 

כריס בייקר (Baker) מלמד מדע המדינה בסאות'ווסטרן קולג' בקנזס.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: "תנויחו את השפופרת", תצלום: אדוארדו סנצ'ס, unsplash.com

Photo by Eduardo Sánchez on Unsplash

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי כריס בייקר, AEON.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

8 תגובות על החיים בכלא

01
שאולי שאול

מי קבע שמטרת הענישה היא החזרת האסירים לקהילה כאזרחים מן השורה?!
מי אמר שמטרת הענישה היא לא להרתיע אנשים מלבצע פעולות שעלולות להכניס אותם לכלא?!
כותב המאמר מתייחס למתנגדיו כאל כאלה שמעולם לא נעצרו הם או קרוביהם, אמנם זה נכון לגביי אבל זה לא אומר שהוא צודק בגישתו. אני אישית מקווה ומצפה מעצמי וקרובי שלא לבצע מעשים פסולים אשר יכניסו אותנו לכלא.
זה נראה כאילו כותב המאמר חווה דרכו או דרך מישהו קרוב אליו חוויה של כלא. לדעתי, זה מה שמביא אותו לתפיסה מוטעית שיש לשקם את כל האסירים. אני מצד אחד מבין אותו, כי אם היה לי קרוב בכלא לא הייתי רוצה שיסבול. מצד שני, אם הייתי קרוב של קורבן לפשע חמור כמו סחיטה ממושכת, אונס, רצח וכו׳ לא הייתי רוצה לראות את אותו אחד שעשה עוול נורא לי ולמקרובי זוכה לחיות את המשך חייו באושר בעוד האדם הקרוב אליי סובל למשך שארית חייו (אם נשאר חי).

    02
    ענתי

    אז מבחינתך כלא זה פח אשפה לזרוק אליו עבריינים? אז למה לא פשוט להחליט על עונש מוות וזהו? הואיל ובמילא הם עתידים להשתחרר אז אולי המטרה היא לשחרר אנשים משוקמים ומועילים? זה לא עניין אישי, זה עניין של החברה, של המדינה כולה.

03
שאולי שאול

ענתי, זה תלוי איך את מסתכלת על זה. אני רואה בכלא מקום להרחיק את אלה שמהווים סכנה לציבור, להעניש אותם ובתקווה לגרום להם להתחרט על מעשיהם. למרות שכן יש מקום לעשות תוכניות שיקום לחלק מהאסירים (לדוגמא, אנשים שנתפסו על עבירות סמים), יש גם אנשים שהייתי מנחיל עליהם עונש מוות.
תסבירי לי למה לאדם שרצח מגיע לחיות ולהשתקם ולקורבן שלו ומשפחת הקורבן לא?

04
יגאל ארבל

הדיון על תפקיד הכלא ומשמעות הכליאה הוא אין סופי כי בסופו של דבר כל תפיסה נגזרת מהנחות יסוד שאף עליהן אין הסכמות. האתגר האמתי של החברה הוא לסווג עבריינים בתקופות כליאתם הראשונות אם הם בכלל ברי שיקום. אין שום סיבה שבעולם לזהות עבריין שהוא "פגע חברתי" ולתת לו תנאי כליאה ושחרור משקם שוויוניים או "רגילים" כפי שראוי שיחיה אדם חופשי.
כך נולדה בארה"ב גישת "שלושת הפסילות". עבריין ייהנה מגישה סלחנית ומשקמת בשלושת העברות הראשונות שיעבור. מהעבירה השלישית הוא יסווג כעבריין מועד ויקבל תקופות מאסר ארוכות בתנאים מופחתי זכויות. מרגע זה עקרון ההגנה על החברה מפני נזקיו מקבל עדיפות.

05
גוני

ארצות הברית עם אחוז הכליאה הגבוה בעולם לא הפכה למדינה טובה יותר, והפגיעה באזרחים המוחלשים שלה עצומה ובהרבה מקרים מוגזמת ואפילו מוטעית לגמרי. כלא הוא לא פתרון, אלא אם הופכים אותו למקום שמחנך, משקם ובונה. רק הפעלת כח עוד לא פתרה כלום.

    06
    יגאל ארבל

    כפי שכתבתי, יש שלב שבו התפיסה שתפקיד הכלא
    "מחנך, משקם ובונה" חייב להיגמר!!! וצריך להתחיל לחשוב על הגנה על החברה אשר העבריינות והפשע מהלכים עליה אימים ופוגעים באיכות חייה. השלב הטיפולי באוכלוסיות המוחלשות בעיקרו חייב להיות לפני שה"מוחלש" מגיע לכלא. ברוב המקרים זה מאוחר מדיי.

07
גוני

אז מה אתה מציע, יגאל? לשלוח שודד לכלא לחמש שנים ואז לשחרר אותו ולקוות לטוב? זה עדיף לחברה? או שאתה מציע מאסר עולם לכל "פושע מועד" ופשוט לזרוק את המפתחות ולשכוח מבני האדם האלה? זה בערך מה שהאמריקאים עשו והתוצאות נוראות.

08
פורטנוי היסטורי

הגיע הזמן לחשוב מחדש על תפקיד הכלא בחברה. פוקו צדק כשאמר שמדובר בהפעלת כוח של הרשות. כמו בפסיכיאטריה, כמו במערכות ענישה בכלל. האם כליאה יוצרת חברה טובה יותר? אולי בטווח הקצר היא יוצרת חברה בטוחה יותר. אבל המחיר הוא ב"פקדונות" מסוכנים שיום אחד גם משוחררים, וגם בחברה שבינתיים מאבדת את הצלם שלה.
אם אין נימוק מוסרי טוב בעד עונש מוות, מהר מאוד רואים שגם ענישה ללא אופק ותוחלת היא לא מוסרית.