החיים עצמם הם התשובה

אנחנו רוצים להבין את עצמנו, להתמודד עם הכוחות המערערים. טיפול הוא אופציה, אפשרות לעמוד מול מראה. ואם גם נדע שאיננו יודעים נבין שהפתרון הוא בחיים עצמם
X זמן קריאה משוער: 8 דקות

הוא חזק, לוחם, קשוח, חמוש. יש לו אסירה. הוא מוליך אותה, כפותה בחבל, אל החומה. היא מזהה בו משהו, ואולי גם יודעת כמה דברים שהוא לא. היא סונטת בו ואומרת לו, אני אישה חופשית. הוא אומר לה את לא, את אסירה. זה בדיוק ההיפך מלהיות חופשית. היא אומרת, אולי אני אסירה אבל אני אדם חופשי, ואתה –  לא. ״אני בחרתי מרצוני להיות משומרי החומה״, הוא עונה לה. ״נטלתי שבועה ולקחתי על עצמי את המגבלות שכרוכות בזה. ואני יודע לעשות איך את הדברים״, הוא אומר כשהיא מציעה ללמד אותו. היא, מצידה, מגיבה: ״You know Nothing, Jon Snow״.

המומחים ל״משחקי הכס״ חקרו ובדקו מהם אותם דברים שיכול להיות שג׳ון אינו יודע. הוא לא מכיר נשים? את החיים שמעבר לחומה? את החיים שמחוץ לחממת וינטרפול? את ההיסטוריה הקדומה? החיים שמעבר לחיים? את מה שיודעת עליו מליסנדרה? הלכים לבנים? את מוצאו האמיתי? רגישותו או חסינותו לאש? הוא אינו יודע שחבריה לשבט אורבים לו ממש כאן ועכשיו?

רגע אחרי, כשהפִּראיים צצים מהמסתור, לוכדים את ג׳ון והופכים אותו לַאסיר שלהם, מגלה מבטו שאיכשהו קלט, ידע ולא ידע, שהם שם. שאולי לכך כיוונה ייגריט כשהתגרתה בו ואִתגרה אותו. ואולי בכלל התכוונה לדברים אחרים? ג׳ון מתחיל לתהות מה עוד הוא יודע-ולא-יודע. אלו עוד דברים שחשוב לדעת וחשוב להרגיש מתחבאים בירכתי תודעתו, בעמקי נפשו, ועלולים להסתער החוצה ברגע הלא-נכון.

בחיים שמחוץ לסדרה גם אנחנו יודעים-ולא-יודעים דברים חשובים, על עצמנו ועל עולמנו. לעיתים, דווקא כדי שלא לדֲעתם, השקענו מאמצים וכוחות-נפש לא מבוטלים

בחיים שמחוץ לסדרה גם אנחנו יודעים-ולא-יודעים דברים חשובים, על עצמנו ועל עולמנו. לעיתים, דווקא כדי שלא לדֲעתם, השקענו מאמצים וכוחות-נפש לא מבוטלים. קצת כמו ג׳ון סנואו, גם אנחנו מצייתים לקודים נוקשים, שמדירים שבטים-פראיים וזאבי-בלהות פנימיים אל הרחק מעבר לחומה. שם, מפוצלים מאתנו, מוכחשים, נודדים בערבות הנפש הרחוקות, רועשים, גועשים, עושים כל מה שפִּראיים וזאבים ויצורים ארכאיים בדרך-כלל עושים, מצויים כל אותם חלקים מנטליים שאיננו רוצים לפגוש. זיכרונות לא נעימים, יצרים, חרדות, כאלה.

מעת לעת הם מגיחים, מדגדגים או תוקפים אותנו, או שאנו פושטים כדי לתצפת עליהם. הערבוב הזה קצת מערער אותנו. עם הזמן אנו מתחילים להשגיח קצת יותר בקיומם. אולי אף קולטים שהם חלק מאתנו ולאו דווקא ״האחר האולטימטיבי״. שבמקום שיהיו לאסירים הגולים שלנו, במקום שנישבה בידיהם ונהיה לאסירים שלהם, וכדי שיעמדו לרשותנו מלוא כוחותינו, צריך לנסות לעמוד אתם במגע. אולי אף לחבור אליהם. כמו שקרה כשמשמר-הלילה וצבא הפראיים התחברו לשָלם העולה על סכום חלקיו.

בשביל זה צריך אולי מישהו שיתווך ויחבר בינינו לבינם. שיצביע על כל אותם דברים שקיימים ומשפיעים, אך אינם באמת ידועים. מישהו שיגיד לנו You Know Nothing בצורה שתדבר אלינו ותעורר בנו תהייה, סקרנות ונכונות לפגוש, להבין ולקבל את החלקים המודרים שלנו. מישהו כמו ייגריט, למשל.

כשצבא הפראיים, זאבי הבלהות, ואולי גם איזה הלך-לבן או שניים מטפסים על החומה וחומקים פנימה, הדבר מדיר שינה מעינינו. אנו נהיים מפוחדים, חרדים, מזהים סכנות מבית, מצויים במגננה גם באזורים-הבטוחים כביכול שלנו, מזהים כוונה רודפנית גם בגורמים התמימים סביבנו. אנו מכנים זאת חרדות, אי-שקט, קשיי תפקוד, חרדת-ביצוע, חוסר סיפוק, דיכאון, תסכול. אנו רק רוצים לחזור לימים התמימים והשקטים של פעם.

הפסיכולוג מנסה להבין מה רודף אותנו. למה קשה לנו. למצוא מילים שיתנו צורה והסבר משכנעים לצללים שצובאים על החומה שלנו

לפעמים אנו פונים לעזרה, לטיפול פסיכולוגי למשל. הפסיכולוג מנסה להבין מה רודף אותנו. למה קשה לנו. למצוא מילים שיתנו צורה והסבר משכנעים לצללים שצובאים על החומה שלנו. לגרום לנו להיות במגע עם הדברים שספק-ידועים-לנו-ספק-לא, להנגיש לנו - הֵיי, זה שלכם, תכירו, תתיידדו, תעכלו - אפילו שכל מבוקשנו כרגע זה קצת שקט. כי אנחנו רוצים To Know Nothing. אנחנו רוצים לדעת בכאילו, לדעת ולא לדעת, רק שייעלמו כבר השדים, הפחדים, החרדות.

במאמרו Evidence מתלבט הפסיכואנליטקאי וילפרד ביון בדיוק בדברים האלו. כי בטיפול הנפשי, הוא אומר, אנו מתעסקים בדברים עדינים, קלושים, חמקמקים ובלתי נתפשים בחושים – אך כה אמיתיים ומסוכנים שהם מסוגלים להרוס אותנו מבלי שנהיה מודעים לכך. הוא מזכיר שמשחר הולדתנו אנו נחשפים לגירויים בלתי נסבלים. בשלב הינקותי, הלא-בשל, הלא-מודע לעצמו, אנו ממציאים פטנט קסום: פינוי, Evacuation, אל מעבר לחומה, של כל אותן חוויות לא-נעימות שקורות לנו. מדובר בפנטזיה: אני, התינוק הרך, כל-יכול. מלך שבע הממלכות. עובדה: קרוּ דברים לא נעימים, אז גירשתי אותם החוצה, והופ, דבר לא קרה. הדברים נשארו כפי שהיו קודם. אני נשארתי כפי שהייתי קודם. פשוט נפטרתי מהם, כי אני יכול. כל-יכול.

אצבעות, נגיעה

נגיעה עדינה, אפשרות, אולי ידידות והבנה. תצלום: סמואל זלר.

אז זהו, שלא. החומרים המפונים קיימים. רוחשים, מבעבעים, אקטיביים, מעבר לחומה. התינוק, שבגר בינתיים, לא יודע זאת. פטנט הפינוי אל מחוץ לחומה הפך לו להרגל. הוא לא זוכר את זה, הוא פשוט עושה את זה. מַגלה החוצה רגשות וחוויות בלתי נעימים כדי להיות חופשי מהם. אני אדם חופשי, הוא אומר. או שלא?

כיצד יֵדע הפסיכולוג אם דבריו באמת דיברו אל המטופל והוא לא סתם אישר אותם מתוך רצון לרַצות?

איך נכיר את מה שנמצא מעבר לחומת המטופל? שואל ביון. רופא, בניגוד לפסיכולוג, יכול להשתמש בחושים. למשש, לצלם, למדוד, ליטול בדיקות ולהציע התערבות בהתאם לממצאים. פסיכולוג, מנגד, גם אם זיהה מה מפריע למטופל, והשאלה האם זיהה נכון היא שאלה גדולה, כיצד יתווך את הבנותיו למטופל באופן שייגע בו ולא יעורר את התנגדותו או אדישותו? וכיצד יֵדע הפסיכולוג אם דבריו באמת דיברו אל המטופל והוא לא סתם אישר אותם מתוך רצון לרַצות, אותה רצייתיות שבה נענה התינוק לתכתיבים הסמויים של נכון-לא-נכון מקובל-לא-מקובל שקלט בחושיו החדים ממטפליו כדי להתכוונן ולְרַצות אותם, כי בהם תלויים חייו?

ביון מזכיר טיפול שבו אישר המטופל שלו שכל אמירותיו הטיפוליות נהדרות, שכל התערבויותיו משמעותיות ויפות. אך במעשים קשים שביצע לאחר מכן העיד המטופל הלכה למעשה שהטיפול לא נגע בו כפי שגרם למטפל לחשוב, כפי שאולי רצה המטפל לחשוב. גם הפסיכואנליטיקאי דונלד ו. ויניקוט מזכיר את קיומם של טיפולי-שווא, שבהם המטפל והמטופל כאחד משתפים פעולה ב״טיפול בכאילו״, בידיעה בכאילו, בהתקדמות בכאילו. ״הטיפול מתנהל כשורה וכולם מרוצים״, כותב ויניקוט, כי גם המטפל וגם המטופל עוסקים אך ורק בחומרים המתורבתים והשפויים שמצויים בצידה הנכון של החומה. מדירים את החומרים המסוכנים, המשוגעים, הפראיים, הזאביים. את ״הפחד מהתמוטטות״. כי הכי מפחיד, את המטופל והמטפל כאחד, זה שהחומה תתמוטט.

אנתוני גורמלי, דרבי, אנגליה

מה אפשר לדעת? צופה פעיל בעבודה של אנתוני גורמלי ב-Chatsworth House, דרבי. תצלום: פיל הירינג.

איך נוגעים באותם חומרים מסוכנים מבלי לנתץ בצורה מהירה ומסוכנת מדי את חומת ההגנות הנפשיות? בניגוד לאיזמל הרופא, לרשות הפסיכולוג עומדות רק מילים, אומר ביון. לעיתים מילים אלו, גם החשובות שבהן ואולי דווקא הן, כה משומשות ושחוקות, כמו מטבע ישן שכבר לא ניתן לראות את ערכו. ״סקס״, ״פחד״, ״עוינות״, מטבעות חזקים, שאולי איבדו ממשמעותם כמילים. גם ז׳רגון מקצועי ששאוב מתיאוריה מקצועית עלול לשמש מקלט מילולי ותודעתי נוח לפסיכולוג, מעין Castel Black, שעלולה להתגלות כשברירית וחלולה. איזו ראייה, איזה Evidence, שואל ביון, יכול להביא מטפל? כיצד יכיר את ארץ יצורי הפרא של המטופל, כיצד יאפשר לו לעמוד עמם במגע?

דווקא מרגע שנלכד אפשר ג׳ון לעצמו להיות בארץ יצורי הפרא שמחוץ לחומה. הוא פיתח נכונות ויכולת להתבונן, לשאול, לתהות מיהו אסיר ומיהו חופשי

העובדה היחידה בטיפול נפשי היא רגש, אומר ביון. מטפל מזהה שמטופל מרגיש משהו. כיצד הוא מזהה זאת? מהשילוב שבין רגשותיו שלו, האינטואיציה שלו, ניסיון חייו, וכל המושגים והעובדות שלמד במקצועו. הוא מצטט את קאנט שאמר ״אינטואיציה נטולת מושגים היא עיוורת, ומושגים נטולי אינטואיציה הם ריקים״. כדי להבין מה קורה למטופל צריך מטפל להפליג בתחושותיו ובמחשבותיו ולשוב מהן עם תובנה, עם אינטואיציה שאורגנה במושגים. הוא מכנה זאת Reverie, הרהור שדוֹלה משמעויות חדשות ומדייק אותן כאפשרות לידיעה. ביון ממליץ להציע למטופל את התובנה, אך להימנע מלדקלם אותה במטבעות מילוליים שחוקים.

איך נדע שהמטופל באמת הבין? כשייגריט אמרה You Know Nothing, Jon Snow, הראה מבטו שהבין דבר-מה. ברגע הבא, כשהפך מסוהר לאסיר, גילה מבטו שהבין דבר-מה נוסף. אולי הבין שעליו להבין עוד דברים רבים. זה נגע בו. איך אנו יודעים זאת? עובדה. Evidence. כשיודעים אז יודעים.

מדוע דווקא אותה אמירה שמשקפת לג׳ון את אי-הידיעה שלו, לכדה יותר תשומת-לב מסצנות פיקנטיות בסדרה? מתי אי-הידיעה מעוררת בנו סקרנות ומאותתת שטמון בה דבר-מה בעל ערך? האם ג׳ון הצעיר שהילך בביטחון, נטול שאלות, היה באמת חופשי? ייגריט גרמה לו לפקפק בכך, אם כי תחילה לא בדיוק ידע מה לשאול. כי מה היה עליו לדעת? לדעת אישה? לדעת את האויב? לדעת את סודות עברו? ואולי כל אלו הן בגדר חיפוש שאלות ותשובות מתחת לעששית. דווקא מרגע שנלכד אפשר ג׳ון לעצמו להיות בארץ יצורי הפרא שמחוץ לחומה. הוא פיתח נכונות ויכולת להתבונן, לשאול, לתהות מיהו אסיר ומיהו חופשי. לראות דברים משני צידי המתרס. מזוויות ההתבוננות שונות (Vertex, עוד מושג של ביון). הוא אפשר לדברים לגעת בנפשו. אולי כך נפתח בפניו סוג חדש של חופש, שאפשר את התפתחותו.

בהמשך הסדרה ג׳ון אכן מתפתח, בעוד שייגריט, אותה נשמה חופשית, נותרה מאחור. הוא ממשיך הלאה, והיא, שעשתה את שלה, הייתה לאחת מאותן דמויות שהסדרה גזרה עלינו לאבד. כשמישהו מאפשר לנו לעמוד במגע של ממש עם אותם חומרים וכוחות מנטליים שמשפיעים עלינו, אנו יכולים להתפתח, ואולי עם הזמן תפקידו בחיינו הולך ומצטמצם. או כמו שכותב ויניקוט, ״כולנו מקווים ש(בסופו של דבר) המטופלים שלנו יסיימו את הטיפול וישכחו אותנו, ויגלו שהחיים עצמם הם הטיפול בעל המשמעות״.

 

מקורות Bion, W. R. (1976a). Evidence. Bulletin British Psycho-Analytical Society N° 8, 1976. Reprinted in Clinical Seminars and Four Papers (1987).מלאני קליין, 1946. הערות לכמה מנגנונים סכיזואידיים. בתוך ״כתבים נבחרים״ (מתוך החלק ״צרות-עין והכרת-תודה וכתבים אחרים 1946-1963״). הוצאת תולעת ספרים, 2002.דונלד ו. וויניקוט (1969). השימוש באובייקט והתייחסות באמצעות הזדהויות. בתוך ״משחק ומציאות״, הוצאת עם עובד, 1995.דונלד ו. ויניקוט (1963). פחד מהתמוטטות. בתוך ״עצמי אמיתי, עצמי כוזב״, הוצאת עם עובד, 2009.

תמונה ראשית: ג'ון סנו מ"משחקי הכס". תצלום: Anupam Dharmavaram

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב

תגובות פייסבוק

תגובה אחת על החיים עצמם הם התשובה