בגלל כלכלת השיתוף החדשה, אנחנו מכניסים זרים לחיינו, מהמכונית עד חדר השינה. למה זה גורם?
X זמן קריאה משוער: 4 דקות
אנחנו סומכים על זרים במספר עצום של דרכים בחיי היום יום שלנו – זרים שמסיעים אותנו באוטובוס, רכבת, מונית או מטוס; זרים שמגדלים את האוכל שלנו ומכינים אותו, בין אם זה על פסי יצור או במסעדות גורמה; זרים שבונים את הבניינים שבהם אנו גרים, סוללים את הרחובות והכבישים שבהם אנו נוסעים, מחנכים את ילדינו, מדווחים לנו על חדשות – כל היבט בחיים שלנו מורכב משיתוף פעולה עם זרים.
זאת הדרך שבה חלקים גדולים של האנושות מתנהלים במשך מאות, אם לא אלפי שנים. גם כשאנשים גידלו ובישלו את האוכל שלהם בעצמם, מישהו אחר כרה את המלח, גידל את התבלינים, ייבש אותם וסחר בהם; בשוק גדול שהתרחש בעיר גדולה יותר היו רוכשים מצרכים ומוצרים שלא ניתן היה להשיג בכפר. בני המעמד הנמוך שיצאו לעבוד אכלו את הארוחות שלהם מחוץ לבית, לפעמים בסוג של מסעדות מזון מהיר. אך כמובן שהצורך שלנו להסתמך על זרים גובר ככל שהחברה מתועשת ועירונית יותר.
אם כך מה שונה בין ההתנהגות האנושית רבת השנים הזו ובין "כלכלת השיתוף" המאגדת חברות כמו Airbnb, שירות הטרמפים Lyft, חברות מיקור חוץ כמו oDesk או מיזמים כמו Eatwith ו-Feastly שמציעים לגרגרנים להתארח לסעודה בבתיהם הפרטיים של המבשלים? בזכות מה זכתה התופעה לשם משלה?
הניסיונות לאפיין את התופעה מדברים בדרך כלל על התקשרות ישירה בין אנשים פרטיים ועל רמה גבוהה של אמון שזו דורשת בהשוואה לשירותים מסורתיים יותר. לאו דווקא נכון, כפי שיעידו אנשים רבים שהזמינו מלונות יוקרתיים וגילו שמדובר בחדרונים מעופשים, או נסעו במוניות עם נהגים ש"שכחו" להפעיל מונית וגבו מהם תעריפים מופרזים. במובן מסוים השירותים החדשים דווקא בטוחים יותר. החברות השונות השקיעו מאמצים עצומים כדי להשביע את רצון הלקוחות שלהם ולהפיג את חששותיהם. AirBnB, למשל, ערבה לנכסים המושכרים דרכה בסכום של מיליון דולר. אנחנו שוכרים דירות ומכוניות פרטיות או את שירותיהם של אנשים פרטיים, אבל מסתמכים על מותגים שחלקם הם חברות ענק, והם מספקים לנו רשתות ביטחון שהן לעתים גדולות יותר מאלה שהיינו מורגלים אליהן עד עתה. נוסע שנתקל בנהג מונית בעייתי היה יכול לפנות בעבר לתחנה, במקרה שלא מדובר בנהג עצמאי, או למשרד התחבורה, גוף ממשלתי שהמוטיבציה שלו לעתים מוגבלת. עכשיו הוא עומד מול חברה בינלאומית שיש לה אינטרס גדול יותר להגן על המוניטין שלה. במקום להתמודד מול מלון אזוטרי במדינה נידחת, אתם קונים שירותים מחברת ענק שרשת הביטחון שלה דומה יותר לזו של מלון יוקרתי.
השאלה השנייה היא עד כמה מדובר בזרים. המשתמשים בשירותים האלה, בין אם שוכרים או משכירים, ספקי שירותים או צרכנים, חייבים על פי רוב לקשר את הפרופילים שלהם לחשבונות שלהם בפייסבוק. המשתמש שתוהה על קנקנם יכול לראות מי הם, איך הם נראים, מי החברים שלהם ולפעמים הרבה יותר, תלוי כמובן בהגדרות השיתוף שלהם (ובתקווה שמדובר בחשבונות אמיתיים). הפרופילים שלהם גם מציגים את הדירוגים שהם קיבלו ממשתמשים קודמים. אבל גם מעצם השימוש שלהם בפלטפורמות האלה הם זרים פחות – הם ככל הנראה חולקים את אותו עולם תרבותי שלנו. במובן הזה הם זרים פחות מעובדי בתי המלון, שאנחנו יודעים לכל היותר את שמם הפרטי, אם טרחנו להביט בתג שלהם.
יתרה מזו, החברות האלה מעודדות תקשורת אישית בין שני הצדדים, גם אם הם אינם נפגשים באופן פיזי: תיאום ציפיות מקטין את הסיכויים לאכזבה של המשתמשים, אכזבה שבסופו של דבר עלולה להיות מופנית כנגד החברה. מסתבר שההתנהגות של שני הצדדים משתפרת כאשר הם מרגישים שהם מכירים את הצד השני. RelayRides הוא שירות שמאפשר לאנשים פרטיים להשכיר את המכונית שלהם לאחרים. בתחילה פעל השירות באופן אוטומטי – השוכרים היו מעבירים את הכרטיס שלהם על קורא מיוחד שהותקן במכוניות. אבל לאחר שהחברה החליטה לשנות את המודל שלה כדי שתוכל להתרחב מבלי להצטרך להתקין את הקורא בכל מכונית ומכונית, שוכרים ומשכירים החלו להיפגש פנים אל פנים כדי להעביר את המפתחות. לטענת החברה, שביעות הרצון של שני הצדדים גברה בעקבות השינוי. "היחס למכונית אנונימית שונה מהיחס לאותה מכונית כאשר אנו מכירים את בעליה," אומר מנכ"ל החברה. "יש פחות בעיות, תלונות וויכוחים".
גם אם חלק מהחברות שואפות לספק חוויה ייחודית, המחיר הוא עדיין מה שמושך את רוב הצרכנים, שיכול להיות שהיו מעדיפים פשוט להזמין מונית או לקנות לעצמם מקדחה במקום להשתמש בשירות שיתוף כלים. ההרגשה שהם משתמשים בשירותים חדשניים יכולה להמתיק את ההתפשרות, והיא אולי חשובה עוד יותר לספקים: מדובר באוכלוסיה שבאה לרוב מרקע סוציו אקונומי בינוני לכל הפחות, ובעצם משתמשת בשירותים האלה כדי להשלים הכנסה באמצעות עבודות שעל פניהן שייכות למעמד אחר, כמו נהיגה במונית. אבל הם לא רוצים לחשוב על עצמם כעל נהגי מונית או טבחים, וזה בדיוק מה שהחברות האלה מציעות להם – לשמור על הזהות המעמדית והאישית שלהם, ועוד להיות Early Adapters תוך כדי.
לקריאה נוספת:איך Airbnb ו-Lyft גרמו לאמריקאים לבטוח סוף סוף זה בזה ב-Wiredכלכלת השיתוף לא מבוססת על שיתוף, אלא על שפל כלכלי ב-New York Magazine
תגובות פייסבוק
דעתכם חשובה לכם
רישיקש ג׳ושיעלינו לקום ולהשמיע את דעתנו: כך נשגש כולנו יחד וגם כל אחד...
X 6 דקות
למה אנחנו סובלים דיקטטורים?
פי גלובר (Fi Glover) וג׳יין גארבי (Jane Garvey) היו במשך שנים רבות מן הקולות היותר מוכרים של רדיו 4 בבי בי סי. זו התחנה שמשדרת דיבורים - דיונים תרבותיים, תסכיתים, קומדיות, בתערובת הבריטית של חריפות ונימוס. שתי הנשים הן מראיינות משובחות, אבל איכשהו נותרו תחומות מחוץ לענייני אקטואליה. רק משעברו לפני פחות משנה לתחנת הרדיו של הטיימס - ולקחו איתן את הפודקאסט המצליח מאוד שלהן - התברר שיש להן הרבה מאוד מה לומר ושכדאי מאוד להקשיב להן אף שהן לא מצווחות ולא קוטעות בגסות את דברי המרואיינות/ים שלהן.
בפודקאסט היומי Off Air with Jane & Fi גארבי וגלובר מפטפטות על ענייני דיומא, מצחיקות זו את זו ואת המאזינות/ים שלהן ומביאות קטעים נרחבים מראיונות שקיימו בתוכנית הרדיו שלהן באותו בוקר, בשידור חי. בפרק שבו הן ארחו את פרדיננד מאונט (Ferdinand Mount), או בשמו המלא הברון סר ויליאם רוברט פרדיננד מאונט, הסופר והפרשן הפוליטי של הסנדיי טיימס הממשיך לפרסם את הטור השבועי שלו גם בגיל 84, התירוץ לשיחה היה ספרו החדש Big Caesars and Little Caesars (״קיסרים גדולים וקיסרים קטנים״): למה כל כך הרבה פוליטיקאים שואפים להיות קיסרים ומתנהגים כרודנים? איך הצליחו פוליטיקאים לאורך ההיסטוריה, מקיסר ההיסטורי ועד טראמפ, פוטין ואחרים לשכנע את הקהל שיש להם תוכנית לניהול המדינה, כשבעצם לא היה בידם דבר מלבד דיבורי שנאה, בעיקר לזרים, ושאיפה לשליטה חסרת גבולות? למה האישה היחידה בספר היא אינדירה גנדי (ובמה שונה ממנה מרגרט ת׳אצ׳ר. רמז: היא שיחקה על פי הכללים ולא ניסתה לרסק אותם), ומה קורה לפוליטיקאים שקרנים בחברה דמוקרטית, להבדיל מבמקום שאכן ממליך אותם לקיסרים?
למה דווקא דרווין
סטיבן ג'יי גולדכילד, הוא לא נראה מחונן. הוא היה יכול להפוך לאדון ויקטוריאני נינוח....
X חצי שעה