היסטוריה צהובה

הידיעות השקריות באינטרנט אינן דבר חדש. הניסיון מראה שיש דרכים להילחם בהן
X זמן קריאה משוער: 9 דקות

ידיעות מזויפות הן הנאשמות האחרונות בסאגה שאינה נגמרת הראויה להיקרא "כך האינטרנט הרסה את הכול".

וזה הסיפור: תערובת של פוליטיקאים ציניים ואנשי עסקים אופורטוניסטיים מילאו את האינטרנט, ובעיקר את הרשתות החברתיות, בידיעות חדשותיות מומצאות לגמרי. תומכי השמרנים נוטים הרבה יותר להאמין לידיעות המזויפות, ולכן השפעתם של הסיפורים הבדויים הללו היא שהביאה לבחירתו של דונלד טראמפ לנשיאות ארה"ב.

קשה להתווכח עם הנראטיב הזה, המגובה בראיונות עם יצרני חדשות מזויפות, ועם נתונים על תפוצתן של ידיעות בדויות. בתשובה לשאלה הגדולה שמעלה הנראטיב הזה – מה עושים עכשיו? – ג'ף ג'רוויס (Jarvis) וג'ון בות'ריק (Bothrick) כתבו מאמר נפלא המציע מספר אפשרויות ברורות למלחמה בחדשות מזויפות.

עם זאת, אין לנו סיכוי לנצח בקרב הזה אם נתייחס לבעיית הידיעות המזויפות כאילו מדובר ביצור שנולד באינטרנט, או בעיה מבודדת. ידיעות מזויפות הן חלק מבעיה רחבת היקף של "עיתונאות קליקים": תקשורת המתמקדת במרדף אחר קליקים, בלי להציג סדר יום מוגדר.

אבותיהן המודפסים של החדשות הבדויות

ל"עיתונות הקליקים" יש תקדימים רבים בתולדות תקשורת ההמונים, ובעיקר בתולדות העיתונות האמריקנית. ההיסטוריה של אלה כוללת תקופה שבה העיתונות נודעה כל כך לשמצה וכך נולד הכינוי "עיתונות צהובה". כפי שמתאר ג'וזף פטריק מק'קרנס (McKerns) בספרו History of American Journalism (תולדות העיתונות האמריקאית) משנת 1976:

"העיתונות הצהובה של שנות התשעים של המאה ה-19, ועיתונות הטבלואידים של שנות העשרים והשלושים יצרה את הסטיגמה לפיה העיתונות היא ספקית תְאבת בצע של ריגושים זולים וחוויות שטחיות. מבקריה הרבים סברו כי העיתונות מנצלת את החירות שמעניק לה התיקון הראשון לחוקה על מנת לגרוף רווחים, במקום להשתמש בו על מנת למלא תפקיד חיוני כמקור מידע בלתי תלוי במדינה דמוקרטית. הוועדה לבחינת חופש העיתונות, בראשות רוברט מ. האצ'ינס חיברה בשנת 1947 דו"ח שכותרתו "עיתונות חופשית ואחראית" , שדחק בעיתונות לגלות "אחריות חברתית"".

 

תומאס ארתור גאלַסון מנה את מאפייניה של העיתונות הצהובה: תלות ב"היבטים מוכרים המעוררים סנסציות – חדשות פשע, שערוריות ורכילות, גירושים ומין, ודגש על דיווחי אסונות וספורט"; "שימוש נרחב בתמונות, שרובן חסרות כל משמעות, תוך ניצול תמונות גנובות ומזויפות"; ו"התחזויות ורמאויות שונות כמו ראיונות וידיעות 'בדויות'".

בביקורת על תעשיית העיתונות משנת 1910, פרנסס פנטון (Fenton)  ציטטה את הנשיא תיאודור רוזוולט שהאשים את העיתונות של אותם ימים ב"שימוש יומיומי, שגרתי וכלאחר יד בכל כזב ובדיה עלי אדמות, החל בהתעלמות מן האמת, דרך רמזים מטעים וכלה בשקרים בוטים".

מבקרי העיתונות הצהובה

גם בימים ההם וגם במבט לאחור, מבקרי העיתונות הצהובה ראו ברדיפת הסנסציות ובשקרים אסטרטגיה עסקית. ויקטור יארוס (Yarros) ציין בשנת 1922:

"חלק מהכותבים לא היססו להאשים את כך ענף או מקצוע העיתונות בהאשמות כמו התעלמות מכוונת מידיעות חדשותיות מסוימות, פרסום ידיעות מסולפות, אפליה מכוונת של מגזרים, ארגונים פוליטיים או תנועות חברתיות, טיפוח שיטתי של מפרסים עשירים, "זיוף" מרושע ובוטה והתעלמות פושעת מכל מהלך אחראי, מידתי וטוב טעם – כדי לגרוף רווחים".

המניע הכספי צוין אפילו כאחד הגורמים למלחמת ארצות הברית-ספרד שעל פי דיווחים רבים לובתה בעזרת העיתונות הצהובה, ובעיקר באופן שבו דיווח ה"ניו יורק פְּרֶס" על טביעתה של ספינת חיל הים האמריקני "מיין" בנמל הוואנה. לואיס א. פרז (Pérez), שבעצמו לקח חלק במהלך האקדמי לבדיקה של הנראטיב ההיסטורי המסודר מדי הזה, מצטט טיעון אופייני שהשמיע ג'וזף א. ויסן (Wisan) בשנת 1934: "מלחמת ארה"ב-ספרד לא הייתה פורצת אלמלא הופעתה של אימפריית הרסט (Hearst) בשדה העיתונות הניו יורקי, והקרב המר בין העיתונים שפרץ בעקבותיה."

היסטוריה המונעת בכוחה של עיתונות חסרת מצפון, המפרסמת שערוריות מרעישות ובודה עובדות על מנת למשוך קוראים ודולרים... כן, נשמע מוכר. אבל בין העיתונות הצהובה של לפני מאה שנה לידיעות הבדויות של האינטרנט כיום לא מחבר קו ישר, אלא אם אתם רוצים לדלג על מספר עשורים, שבהן עדיין ציפינו מהחדשות לספק לנו מידע אמיתי.

Las Guasimas, מלחמת ארה"ב-ספרד, 1898

ציור המתאר את קרב Las Guasimas במלחמת ארה"ב-ספרד ב-1898. הדפס בספריית הקונגרס. תצלום: ויקיפדיה

עלייתן של החדשות האמיתיות

כבר בשנת 1898, סידני פומרנץ (Pomerantz) ציין בחיבורו על תולדות העיתונות של ניו יורק, שנכתב עבור תעשיית העיתונות, ש"הציבור הולך ומואס בידיעות בדויות ומוספים בדויים. חלק מהעיתונים בעיר הזו פרסמו כל כך הרבה כתבות שקריות, שאנשים מתחילים לפקפק בכל מה שכתוב בהם". פומרנץ עצמו טען כי "בראשית המאה, העיתונות הצהובה החלה לאבד ממעמדה, וכתב העת World הוביל את הדרך בחזרה לפעילות 'תקינה'". הוא ייחס את השינוי הזה להצלחתו של ה"ניו יורק טיימז", שהוכיח כי גם עיתון "שמרני מאוד" יכול להיות רווחי, בעיקר לעומת מצבו הכלכלי הקשה של ה"ניו יורק ז'ורנל", ספינת הדגל של העיתונות הצהובה בבעלות ויליאם רנדולף הרסט.

אבל הטיעון שלפיו העיתונות הצהובה דעכה בגלל שהציבור רצה משהו טוב יותר, מפשט מדי את הסיפור. לצד הציבור, השתנה גם יחס בתי המשפט לעיתונות, לאו דווקא בגלל השקרים שהתפרסמו שם, אלא בגלל התערבות העיתונים בחייהם של אישי ציבור. במאמר "עיתונות שופטת", איימי גיידה (Gajda) מציינת כי התביעה שלנו לזכות חוקית לפרטיות נולדה, למעשה, בשלהי המאה ה-19, נוכח "עיניהם הבולשות של עיתונאים צהובים ורכילאים". אלה הולידו לא מעט מאמרים משפטיים אקדמיים ומאמרי דעה שהעניקו לזכות לפרטיות חשיבות גדולה מן הזכות לחופש הדיבור הנובעת מהתיקון הראשון לחוקה. לדברי גיידה, בשנות העשרים והשלושים "במספר רב מאוד של הכרעות דין, העיתונות ויתר התקשורת הואשמו בפלישה הולכת וגוברת לפרטיות".

בנוסף לדעת הקהל ולבתי המשפט בראשית המאה העשרים הופיע בלם נוסף שהפריע לפעולתה של העיתונות הצהובה ולייצור ידיעות בדויות: תעשיית העיתונות עצמה. בשנת 1910, ו.א. מילר (Miller) יזם את הקוד האתי הראשון של הענף, שאומץ על ידי ועדת העורכים של מדינת קנזס:

שקרים. אנחנו מגנים פגיעה באמת באמצעות:

פרסום איורים שקריים של אנשים ואירועים בעלי עניין חדשותי, גם אם הם דומים מאוד למציאות, ללא ציון כי מדובר בתמונות של אירוע או אדם שאין לו קשר אמתי לדבר.

פרסום של ראיונות בדויים המבוססים על השערות לגבי עמדותיו של אדם, ללא הסכמתו.

פרסום של ציטטות במירכאות, אלא אם אלה המילים המדויקות בשפה ששימשה את המרואיין. כשהמשפט המצוטט אינו מדויק, יש לציין בבירור כי לקוראים מוגשים המחשבות או ההתרשמויות של המראיין בלבד.

הפצת ידיעות חדשותיות כוזבות, שנועדו להשפיע על שוק המניות, החבירות, מכירת ביטוח או סחורה. חלק מהתרמיות המסחריות הגדולות בוצעו באמצעות ידיעות חדשותיות, שפורסמו על ידי עיתונאים חסרי מצפון. יש מי שהרוויחו מיליונים מעלייה או נפילה של מניות, שנגרמו כתוצאה משקרים שהודפסו בעיתונים, ונכתבו בכוונה תחילה על ידי עיתונאים.

אלפרד ג'. היל, שכתב על הקוד האתי של קנזס 12 שנה לאחר מכן, טען כי הקוד הזה הצליח לבסס נורמות של עיתונות נאמנה לאמת:

"בנוגע לגינוי הצהרות שקריות, מתברר כי מאז אימוץ הקוד האתי לא נעשה שימוש רווח באיורים וראיונות מזויפים. אולם בקנזאס, ממש כמו במדינות אחרות שמפרות את הקוד האתי, עדיין מתפרסמים ראיונות שבהן לא מקפידים על ציטוט מדויק בלבד בין מירכאות".

שאר מדינות ארה"ב מיהרו לאמץ תקנות אתיות דומות, ובשנת 1955 יוּסטוס קַלינן (Eustace Cullinan) יכול היה לטעון בכתב העת של לשכת עורכי הדין האמריקנית ש"בעשורים האחרונים העיתונות פיתחה קוד אתי שהיא דבקה בו במידה סבירה, אם כי לעתים ישנם מקרים של הפרות קלות, שנועדו להשיג מטרות".

הצמיחה והדעיכה של העיתונות הצהובה מציעות, שתיהן, תובנות חשובות בנוגע לבעיית הידיעות הבדויות של היום. קודם כל, אנחנו חייבים לראות בזה נושא הקשור לטכנולוגיה: תקשורת גרועה, עצלה, חסרת אחריות התקיימה לפני האינטרנט ואפילו לפני העיתונות המודפסת (אתם באמת חושבים שהומרוס תיאר בדייקנות מלאה את כל הפרטים ממלחמת טרויה?). יתכן שהאינטרנט העצימה את בעיית החדשות הכוזבות, והיא ללא ספק הפכה את ההתמודדות עם הבעיה למורכבת יותר, אבל המתח בין רצון הציבור לזכות בדיווח אחראי לבין העניין האישי בכותרות שערורייתיות וגריפת רווחים קיים מאז ומתמיד.

לא פחות חשוב – עלינו להפסיק לראות בזה סיפור אודות ידיעות כוזבות. למרות שבראשית המאה העשרים, המבקרים צטטו סיפורים מומצאים לחלוטין כחלק מתופעת העיתונות הצהובה, הם הבינו שזהו רק חלק מבעיה רחבה בהרבה של כותרות סנסציוניות, דיווחים פולשניים ועיתונות שמעדיפה למכור מלדייק.

אז מה עושים?

מה שראו מבקריה של העיתונות הצהובה – ומה שאנחנו צריכים להבין היום – זה שידיעות כוזבות אינן נולדות בחלל ריק. אמצעי תקשורת מבוססים ורשתות חברתיות לא רק נתמכים על ידי תשלום-עבור-קליקים שהם מרוויחים מפרסום כותרות חדשותיות כוזבות. הם נשענים יותר ויותר על תרבות של כותרות-להקלקה, משיכת תשומת לב באמצעים בוטים והעדפה ברורה של סיפורים אנושיים על פני ידיעות חדשותיות בעלות חשיבות.

אנחנו יכולים לחוש עליונות בזכות בדיקת עובדות של סיפורים שאותם אנחנו חולקים, ולהכיר בהבדל בין כותרת אמתית לשקרית, אבל לא נוכל לפתור את בעיית החדשות השקריות אם לא נדחה את הדיווחים, המקורות והאתרים שבהם הם מתפרסמים: הנתח ההולך וגדל של התקשורת המקוונת, המודפסת והמשודרת, שמזינה אותנו ברכילות על מפורסמים ורשימות שטחיות במקום תוכן ממשי.

ממש כמו בימי שקיעתה של העיתונות הצהובה, לכל אחד מאתנו יש תפקיד שעליו למלא ברווחיות היחסית של עיתונות איכותית, מול עיתונות הקליקים השופעת ידיעות כוזבות. כל עוד נעניק מזמננו, מכספנו ומהקליקים שלנו לאתרים ידועים לשמצה, הידיעות השקריות ימשיכו לפרוח. ואנחנו יכולים פשוט לקרוא ולחלוק חדשות ומאמרי פרשנות שמפיקים אמצעי תקשורת אחראיים, ולחזות בקמילתה של עיתונות הקליקים, ממש כמו שקרה לעיתונות הצהובה במאה הקודמת.

מקורות:

The History of American Journalism: A Bibliographical Essay By: Joseph Patrick McKerns, American Studies International , Vol. 15, No. 1 (Autumn 1976), pp. 17-34, Mid-America American Studies AssociationStephen Crane's Private War on Yellow JournalismBy: Thomas Arthur Gullason, Huntington Library Quarterly , Vol. 22, No. 3 (May, 1959), pp. 201-208, University of Pennsylvania PressJournalism, Ethics, and Common Sense By: Victor S. Yarros, International Journal of Ethics , Vol. 32, No. 4 (Jul., 1922), pp. 410-419, The University of Chicago PressThe Meaning of the Maine: Causation and the Historiography of the Spanish-American War By: Louis A. Pérez, Jr., Pacific Historical Review, Vol. 58, No. 3 (Aug., 1989), pp. 293-322, University of California PressThe Press of a Greater New York, 1898-1900By: SIDNEY I. POMERANTZ, New York History , Vol. 39, No. 1 (January 1958), pp. 50-66, New York State Historical AssociationJudging Journalism: The Turn Toward Privacy and Judicial Regulation of the Press By: Amy Gajda, California Law Review , Vol. 97, No. 4 (August 2009), pp. 1039-1105, California Law Review, Inc.The Practice of the Kansas Code of Ethics for NewspapersBy: Alfred G. Hill, The Annals of the American Academy of Political and Social Science , Vol. 101, The Ethics of the Professions and of Business (May, 1922), pp. 179-187, American Academy of Political and Social ScienceThe Rights of Newspapers: May They Print Whatever They Choose? By: Eustace Cullinan, American Bar Association Journal , Vol. 41, No. 11 (NOVEMBER 1955), pp. 1020-1023, 1061-1064, American Bar Association

אלכסנדרה סמואל כותבת טור דו-שבועי The Digital Voyage, שבו היא בוחנת סוגיות פסיכולוגיות, חברתיות ומעשיות בהגירה לעולם המקוון.

הקטע המקורי הופיע באתר JSTOR Daily, כאן.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: מתוך "ספירת החיפושית", פסל מאת Ichwan Noor. תצלום: ברט ג'ורדן.

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי אלכסנדרה סמואל, JSTOR Daily.

תגובות פייסבוק