פרויקט המחילה הכאב של הרוצח והחמלה שבתוכי

ב-14 בדצמבר 2012 בנה בן השש של סקרלט לואיס, ג'סי, נהרג כשנורה בידי אדם לנצה (Lanza). לנצה נכנס לבית הספר היסודי "סנדי הוק" בניוטון, קונטיקט, ירה בעשרים ילדים ושישה אנשי צוות ולאחר מכן ירה בעצמו. זה היה האירוע שגבה הכי הרבה הרוגים מבין אירועי הירי בבתי ספר בארצות הברית. מאז, בעידודו של בנה הבכור ג'יי טי, סקרלט ייסדה את "קרן ג'סי לואיס לבחירה באהבה", לפיתוח תכניות שנועדו לעזור לילדים לבחור בחיים נטולי פחד ושנאה. בשנת 2013 היא הוציאה לאור את ספרה Nurturing Healing Love.

בבוקר שבו אביו של ג'סי בא לקחת אותו לבית הספר, פניתי כדי לחבק את ג'סי וראיתי שהוא כתב "אני אוהב אותך" בשכבת הכפור שהצטברה על דלת המכונית. רצתי פנימה כדי להביא את הטלפון שלי וצילמתי אותו ליד הכתובת, לפני שנישקתי אותו לשלום. התמונה הזו הפכה למזכרת יקרה במיוחד.

אנחנו לא מצפים שיקרה משהו לתלמידי כיתה א', ולכן כששמעתי בהמשך הבוקר שמישהו ירה ב"סנדי הוק", לא הרגשתי תחושת בהילות. אפילו כשהגעתי לבית הספר וראיתי את שירותי החירום ואת ההליקופטרים, לא הבנתי מה קרה. הורים מצאו את ילדיהם ואט אט נותרו פחות ופחות אנשים בקהל. באותו זמן בערך, אמא שלי ואבי החורג הגיעו, וגם ג'יי טי, בני הבכור, ששאל אותי בהודעת טקסט אם הוא יכול לבוא ולחכות אתי, ואמרתי לו שיבוא, בלי להבין שאני מביאה אותו לתוך סצנה כל כך טראומטית.

רק כשהמשטרה שאלה אם יש על גופו של ג'סי סימני זיהוי מיוחדים, התחלתי לחשוש שמשהו נורא קרה. ההורים האחרים החלו לקבל בשורות בנוגע לגורל ילדיהם – היו שם צעקות ובכי, רבים התמוטטו וכשג'יי טי התחיל לבכות, מצאתי את עצמי נאחזת באמונה שלי כדי למצוא כוח. התבוננתי בעיניו ואמרתי: "יהיה בסדר. אם ג'סי לא יחזור, אנחנו נמצא דרך לשרוד".

באותו לילה, חזרתי לביתה של אמי, וידעתי שג'סי מת. חברים באו ובכינו ביחד. לקחתי כדור שינה חזק ואימא שלי טיפלה בג'יי טי. למחרת בבוקר קיבלתי הודעה רשמית על מותו של ג'סי, אבל רק כשקראתי את ההודעה ששלח לי אביו, ובה נאמר שבעמוד הראשון של הניו יורק פוסט הודפס הספד לג'סי, הבנתי ש-26 בני אדם נרצחו. שמטתי מידי את הטלפון ופרצתי בזעקות אבל. לא יכולתי לעכל את גודל הטרגדיה.

חשבתי שלעולם לא אוכל לחזור הביתה, לחווה שבה גידלתי את שני בניי בכוחות עצמי. לג'סי הייתה אישיות כל כך תוססת. המקום היה מלא בזיכרונות. אבל בסופו של דבר חזרנו הביתה, וכעבור מספר ימים מצאתי משהו שמניע אותי עד היום. מספר ימים לפני שמת, ג'סי כתב בגיר על לוח את המילים "לטפח אהבה מרפאת". הוא איית את המילים פונטית. אלה לא מילים של ילד בן שש, ואלוהים יודע איפה שמע אותן. אבל הן נכתבו בכתב ידו של ג'סי, ואני רואה בהן מסר נבואי שאמשיך להיאחז בו ולהפיץ כל חיי.

העזרה לאחרים הצילה את חיי. אנשים מספרים לי שמסר האהבה והחמלה של ג'סי סייע להם לשנות חלק מהכאב בחייהם; שהמורשת שג'סי הותיר עזרה להם להחלים.

המחילה היא מרכיב מרכזי בחוסן הנפשי שלי. עובדת סוציאלית באה אלינו הביתה זמן קצר לאחר המקרה. היא כרעה, הניחה את ידה על ברכיי ואמרה: "אני יודעת איך את מרגישה; גם אני איבדתי את בני ובאתי כדי לספר לך שהכאב לעולם לא יחלוף". באותו רגע חשבתי: "זה בשום אופן לא יהיה המסע שלי".

ולכן בחרתי את נתיב הסליחה. בהתחלה הרגשתי כאילו שהיורה קשור אלי בסוג של חבל טבור, ושכל האנרגיה נשאבת מתוכי. המחילה כאילו נתנה בידי זוג מספריים ענקיות, שאפשרו לי לחתוך את החבל ולהתחבר מחדש לכוח שלי. זה התחיל בבחירה והפך לתהליך שאין לו סיום ברור. יום אחד אני מסוגלת לסלוח וביום שלמחרת אני עלולה לשמוע פרט מתוך מה שקרה בכיתה ושוב להרגיש זעם.

הייתי צריכה לסלוח גם לאמו של אדם לנצה, שבחוסר תשומת לב ציידה אותו בנשק, והתעלמה מעצות הרופאים שטענו שאסור להחזיק אותו בבידוד. יש כלפיה כעס רב בקהילה, אבל אני מסוגלת להזדהות אתה, כי שתינו אימהות יחידניות. היא שילמה על הטעות שלה. הוא ירה בה למוות לפני שיצא אל בית הספר.

בלוויה של ג'סי, עודדתי את כולם לבחור באהבה במקום בשנאה. אמרתי, "הטרגדיה הזו החלה במחשבה כועסת בתוך ראשו של היורה, שצמחה לזעם והתדרדרה לאלימות. בבקשה, כבדו את זכרו של ג'סי ושנו באופן מודע את המחשבה הכועסת למחשבה אוהבת, כדי להפוך את העולם לטוב יותר". הבנתי שאילו אדם לנצה היה מבין שיש בו יותר מרק מחשבות כאלה והיה מקבל את העזרה והתמיכה שלה נזקק, כל זה לא היה קורה. הוא לא נולד רוצח המונים. הייתה לו בעיה עם בית הספר, ובמקום לעזור לו, בית הספר היסודי "סנדי הוק" העביר את הבעיה הזו הלאה. במובן הזה, כולנו אחראיים לאדם לנצה. ברור שאני מרגישה כעס כלפי היורה כשאני חושבת על הפחד שחשו הילדים ועל מה שעשה לגופם הקטן, אבל כשאני חושבת על הכאב שבו היה נתון, אני מסוגלת למצוא בתוכי גם חמלה.

© The Forgiveness Project

״פרויקט המחילה״ הוא ארגון עטור פרסים ללא מטרות רווח שאוסף סיפורים אמיתיים על סליחה ומחילה כדי לעודד הבנה והתבוננות ולאפשר לאנשים להשלים עם כאב ולהתגבר על טראומות בחייהם.

תורגם במיוחד לאלכסון על-ידי דפנה לוי

תצלום ראשי: © The Forgiveness Project