נפש בריאה בגוף בריא? יותר מאי-פעם הממצאים החדשים מראים שהמוח הוא האבר המושל בנו
X זמן קריאה משוער: 6 דקות
בכל הנוגע להבנה שלנו את עצמנו, טעות פילוסופית יוצאת דופן מנעה מאתנו להתקדם. מדובר בטעות נסלחת, משום שהיא משקפת את האינטואיציות הבסיסיות ביותר שלנו. הטעות שעליה אני מדבר היא הדואליזם, לפיה הנפש והגוף הם ישויות נפרדות מעצם מהותם.
אם נדבר במושגים המוכרים כל כך של רנה דקארט, המוח האנושי הוא "דבר חושב", שאינו עשוי חומר גשמי (המחשבות שלנו הן רוחניות בלבד, וכדומה). הגוף, לעומת זאת, הוא "דבר גשמי", מכונה בת תמותה ומדממת. בעיניי דקארט, דואליזם הוא המאפיין המהותי של האנושות. לכל חיה יש גוף. רק לנו יש נפש.
האמונה בדואליזם ממשיכה לעצב את חיינו. בדומה לדקארט, אנחנו נוטים להניח שלאירועים מנטליים יש גורמים מנטליים – אתם עצובים כי המוח שלכם עצוב – ושלאירועים גופניים יש גורמים גופניים (אם כואב לכם הגב, משהו קרה לגב שלכם). בגלל הדואליזם אנחנו מטפלים בדיכאון באמצעות גלולות (במקום להתעמל, מה שלעתים קרובות מתברר כיעיל לא פחות) ועוברים כל כך הרבה ניתוחים בעמוד השדרה (שלעתים תכופות אינם יעילים כלל).
נדמה לנו שהדואליזם נכון לגמרי, אבל מתברר שהוא מוטעה. בשנים האחרונות, חקר המוח ניתץ את האבחנות הקרטזיאניות הנושנות הללו. הדבר נעשה בעיקר באמצעות ההבנה שהגוף אינו סתם מקור האנרגיה של המוח, אלא מעצב את כל החוויות המודעות שלנו. החיידקים במעיים שלנו, למשל, משפיעים כנראה על מצב הרוח שלנו, ואילו תחושה של פחד מתחילה כנראה כקצב פעימות לב מואץ מעט. הזיכרון שלנו משתפר כשהוא קשור לתנועה גופנית ובלוטות הזיעה בכפות הידיים מסוגלות לצפות את הטעויות שלנו בזמן הימורים הרבה לפני שהקורטקס מתעדכן. כפי שכתב חוקר המוח אנטוניו דמאסיו (Damasio): "הגוף לא רק מספק תמיכה המאפשרת למוח לחיות. הוא מספק תוכן, שהוא חלק בלתי נפרד מפעולתו של מוח תקין".
המחשבות שלנו והגוף שלנו אינם מערכות נפרדות – הם קשורים זה בזה עמוקות ומתקיימת ביניהם דיאלקטיקה מתמשכת
המחקרים הללו משכנעים, ועם זאת, גם אם נכיר ביכולות המתוחכמות של הגוף – הנפש היא גשמית להפתיע – ישנו עדיין תחום אחד שבו הדואליזם נתפש כמובן מאליו: תחום הספורט. כשאנחנו מתבוננים בטובי האתלטים שלנו, אנחנו מעריכים את הגופניות שלהם ואת העובדה שהם זכו לגוף טוב משל כולנו. יש להם בוודאי לב גדול יותר וסיבי שריר המתכווצים במהירות גדולה יותר, ריאות יעילות יותר ודופק נמוך יותר במצב מנוחה. אנחנו מתעלמים מ"הדבר החושב" שלהם ומתמקדים בגופם בלבד, ב"דבר הגשמי".
אבל אפילו כאן, ההבחנה בין גוף לנפש מתבררת כאשליה. קחו למשל מאמר שכתבו דניאל לונגמן, ג'יי סטוק וג'ונתן וולס. הם בחנו 62 חותרים מאוניברסיטת קיימברידג'. כולם היו בכושר משובח. בביקורם הראשון במעבדה, הגברים חתרו במלוא המרץ במשך שלוש דקות, בעוד המדענים עוקבים אחרי סך האנרגיה שהשקיעו. בביקור השני, הגברים נתבקשו לבצע מטלה תובענית מבחינה מנטלית. הם צפו בשבעים וחמש מילים שהוקרנו במהירות על מסך, ונדרשו לזכור מילים רבות ככל האפשר.
הביקור האחרון של החותרים במעבדה שילב מטלות משני הסוגים. בזמן שהגברים חתרו במרץ, הוצגה בפניהם רשימת מילים חדשות שהם נתבקשו לזכור. כצפוי, שילוב בין שתי המטלות הוביל לירידה תלולה בביצועים: הנבדקים זכרו פחות מילים והשקיעו פחות אנרגיה במכשיר החתירה.
אבל עכשיו מגיע החלק המעניין: הירידה הייתה אסימטרית. הביצועים הגופניים התדרדרו בשיעור של כ-25 אחוזים יותר מכפי שהתדרדרו הביצועים המנטליים.
יש לנו די והותר אנרגיה גם כשהגוף שלנו מרגיש תשוש. המוח, הלא הוא 'המושל המרכזי', פשוט חושש מדי להשתמש בה
מה מסביר את האסימטריה הזו? החוקרים משערים שהיא נובעת ממחסור בסוכר וחמצן בדם, כתוצאה מכך שהגוף והמוח מתחרים על אותם משאבים מוגבלים. ומאחר שאנחנו יצורים של Cogito – החשיבה היא שמקנה לנו יתרון גדול – הגיוני שנעדיף את קליפת המוח על פני שרירי הירכיים.
השיעור החשוב כאן הוא שהמחשבות שלנו והגוף שלנו אינם מערכות נפרדות – הם קשורים זה בזה עמוקות ומתקיימת ביניהם דיאלקטיקה מתמשכת. ביצועיהם של החותרים לא נפגעו בגלל שהשרירים שלהם נשחקו. היה להם פחות כוח גופני כי המוח האנוכי שלהם החליט להזין קודם כל את עצמו. כלומר, לאתלטים מצטיינים יש לא רק גוף טוב יותר, אלא גם מוח שאינו מעכב אותם.
הממצאים האלה מתווספים לראיות התומכות בתיאוריה המכונה Central Governor theory of physical endurance. על פי תיאוריה זו – המקושרת בעיקר לכתביו של טימותי נואייקס (Noakes), שהוא כעת פרופסור בדימוס מאוניברסיטת קייפטאון, בדרום אפריקה – תחושת התשישות הגופנית נגרמת בראש ובראשונה על ידי המוח, ולא על ידי הגוף. כפי שנואייקס מציין, בשלבים אחרונים של מרוץ, כמעט 65 אחוזים מסיבי השריר ברגל נותרים פעילים. בנוסף, רמות ה-ATP, המולקולה המשמשת להעברת אנרגיה בתוך התא – כמעט לעולם אינן צונחות אל מתחת ל-60 אחוזים מרמתן בעת מנוחה. נתונים אלה מצביעים על האפשרות שיש לנו די והותר אנרגיה גם כשהגוף שלנו מרגיש תשוש. המוח, הלא הוא 'המושל המרכזי', פשוט חושש מדי להשתמש בה.
זהו רעיון פשוט אך בעל השלכות מרחיקות לכת. אחרי הכול, כמעט מאה שנה שיערנו שאת הגבולות הגופניים שלנו ניתן לתרגם לכימיה של השרירים (בשנות העשרים, חתן פרס נובל לרפואה ארצ'יבלד היל החל לכתוב על אפקט 'חוב החמצן', ועל הצטברות החומצה הלקטית במהלך פעילות גופנית מאומצת). נואייקס, לעומת זאת, טוען כי המציאות מורכבת פי כמה ותחושת העייפות שלנו היא תוצר מנטלי סובייקטיבי, שמאחוריו אינספור משתנים, החל בטמפרטורת העור וכלה בתשואות הקהל. "איני אומר שמה שמתרחש בשרירים אינו רלוונטי", כותב נואייקס באוטוביוגרפיה שלו, Challenging Beliefs. "אני אומר שמה שמתרחש מבחינה פיזיולוגית בשרירים אינו מה שגורם לעייפות".
וזה מחזיר אותנו לדואליזם. אחרי הכול, אם לא נכיר במרכיב הנפשי רב ההשפעה של ביצועינו הגופניים, לא נוכל להתאמן בצורה אפקטיבית. נתרכז ברמות חמצון ובריכוזי חומצה לקטית – שבמקרה הטוב הם מדדים לא מדויקים – בזמן שאנחנו אמורים לחזק את עמידותו של 'המושל המרכזי'.
אז איך מאמנים את 'המושל המרכזי'? בכתבה שכתבתי על אודותיו בכתב העת Men’s Health, תיארתי את הולדן מקריי (Macrae), מרצה לרפואת ספורט באוניברסיטת פפרדיין בקליפורניה. כחלק מפרויקט המחקר Red Bull High Performance הוא הטיל על ספורטאים, העוסקים בתחומים הדורשים סיבולת גבוהה במיוחד, מטלה מנטלית מייגעת שנמשכה חצי שעה. ברגע שהמוח שלהם היה תשוש מספיק, מקריי דרש מהם לבצע תרגילים מייגעים של רכיבה על אופניים. "גילינו שאתלטים שהיו תשושים מראש הפיקו פחות כוח מאחרים", הוא אמר לי. "העובדה שהגוף שלהם היה רענן לא שינתה דבר. המוח שלהם היה עייף, וזה השפיע על הביצועים שלהם".
מקריי טוען כי לממצאים אלה יש השלכות מעשיות בכל הקשור לאימונים גופניים. אם ספורטאי צמרת רוצים לדחוק את גבולות הסיבולת שלהם, הם צריכים את האימונים הגופניים אחרי אימוני המוח. "כי כשאתם מאמצים את המוח ואת הגוף בו זמנית, אתם מכריחים את עצמכם לכתוב תוכנה חדשה", הוא אומר. "זה אותו היגיון כמו אימונים בגובה רב, רק שלא צריך ללכת לשום מקום – רק לעסוק קודם בפעילות משעממת".
חלק מקסמו של רעיון הדואליזם נובע מכך שהוא מרגיש אמיתי. הגוף והמוח נראים כמו ישויות כל כך נפרדות. אבל מחקר המוח המודרני מעניק לנו כלים שבאמצעותם אנחנו יכולים לשלול את ההנחות ארוכות השנים שלנו בנוגע לטבע האדם. אתם אינכם המוח שלכם, והגוף שלכם אינו רק גוף. לנשמה ולבשר יש מערכת יחסים דו כיוונית נזילה. ברגע שנבין את זה, נוכל למצוא דרך להפיק יותר משניהם.
או לפחות להתאמן טוב יותר.
מקור:
Longman, Daniel, Jay T. Stock, and Jonathan CK Wells. "A trade-off between cognitive and physical performance, with relative preservation of brain function." Scientific Reports 7.1 (2017): 13709.
ג'ונה לרר הוא עיתונאי ובלוגר הכותב על פסיכולוגיה, מדעי המוח ועל הקשר בין מדעי הטבע ומדעי הרוח. הבלוג של ג'ונה לרר הוא http://www.jonahlehrer.com
תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי
תמונה ראשית: "סיבולת", תצלום: סמואל אווויימי, unsplash.com
Photo by Samuel Owoyemi on Unsplash
המחשבה מובאת לכם כחלק מיוזמה שלנו, "אלכסון קלאסיק", שמביאה מדי פעם דברים שפרסמנו בעבר, חשובים במיוחד, עבור עשרות אלפי קוראינו החדשים שאולי לא הכירו את האוצרות שצברנו ושלא נס ליחם.
המאמר התפרסם לראשונה ב"אלכסון" ב-20 בדצמבר 2017
תגובות פייסבוק
13 תגובות על הכוח בראש
נחמד.
"מה שמתרחש מבחינה פסיכולוגית בשרירים" צ"ל פיסיולוגית, אני חושב
גם אני קראתי את המשפט הזה כמה פעמים... משהו שם לא מסתדר.
כתבה מעניינת וקריאה.
לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוח... כמו שנאמר.
לא בכדי מהלל יוספוס דוקא את עוז רוחם של המורדים היהודים, לעומת כוחם הצבאי של הרומאים.
תודה רבה, תיקנו, כמובן. טעות מצחיקה...! :-)
על פי דקארט המוח הוא ''דבר חושב''.
לא נשמע לי נכון. זה ככה במקור או טעות תרגום?
דקארט חשב כך. אם הוא טעה או לא, אולי תגיד לנו אתה.. :-) תודה על ההערה!
״בגלל הדואליזם אנו מטפלים בדכאון באמצעות גלולות״ - זה ציטוט של משפט המופיע מוקדם במאמר. אולי זו בעיית תרגום, מכל מקום זו טעות משום שגלולות מכילות כימיקלים, ולפי הדואליזם הקרטזיאני, הן אינן יכולות להשפיע על דבר שאינו גשמי. הרי גלולות נותנים לכל המחושים הגופניים; אם נותנים אותם כדי לטפל באמצעותם בדיכאון, מכאן שדיכאון נתפס כבעיה גופנית, ולא מדובר בדואליזם (קרטזיאני).
גם במקורות בתלמוד מובא רעיון זהה במספר מקומות. אחד מהם הוא אודות תנא שחצה נהר בשחיה, ואמרו לו שיילך להשקיע את 'כוחו' (היינו, מאמץ מנטלי) בלימוד התורה, ולאחר שעשה זאת מספר שנים, שוב לא יכול היה לחצות את הנהר בחזרה. הכוח הפיזי שלו נחלש מהמאמץ המנטלי.
תוכלי לפנות אותי לדף הגמרא בבקשה?
אני רוצה להציג ביקורת. ישנו דיון ארוך ומעמיק על הדואליזם הפילוסופי והבעיה הפסיכו-פיזית היא אחת השאלות הגדולות בפילוסופיה בכלל. כאשר דקארט העלה את הקוגיטו -" אני חושב משמע, אני קיים" מראה שיש אמונות שאי אפשר להטיל בהן ספק ויש להן הצדקה עצמאית. למעשה, הוא לא שולל את הקשר או יחסי הגומלין בין "הרוח" ו"הגוף" כי הוא מניח הקשרים בין אמיתות המחשבה (רוח) לקיום (גוף) לכן, יש קשר לפי דאקרט בין רוח וגוף ולדעתו המתווך בניהם הוא האל הטוב. לכן, אני חושב שיש פה אי דיוקים מסוימים.
אסיים בנקודה חיובית, אני מרגיש שהאתר הזה ברמת הכתובות ותכניו, הוא האתר הטוב ביותר שיצא לי לפגוש. תודה, וסופ"ש נעים.
מאמר מעניין ומחכים .
אכן , הכושר הפיזי נפגם לאחר מאמץ שכלי ,
אך , לא אוזכר במאמר שגם הכושר השכלי נפגע לאחר מאמץ גופני .
כל אוהד כדורגל ששמע את השחקן האהוב עליו מתראיין בסיום משחק ,
יודע שצריך אהבה עמוקה בכדי לכסות על הבושה , העמוקה עוד יותר , לשמע 'הפנינים' .
לא בטוח שהעיצה לגבי התאמצות שכלית לפני המאמץ הגופני תוביל להישגים טובים יותר ,
שהרי ידוע שהמיתאר ההפוך (קודם מאמץ גופני ואח"כ מאמץ שכלי) דינו כשלון חרוץ .
כל כיתת טירונים "מנקרת" מול מ"מ שמסביר השימוש בכלי נשק חדש תוכיח זאת .
לעולם לא אשכח את :
"המפקד , הוצאתי ת'ניצרה , כמה אתה רוצה שאני יספור עכשיו ?? "
״אם ספורטאי צמרת רוצים לדחוק את גבולות הסיבולת שלהם, הם צריכים את האימונים הגופניים אחרי אימוני המוח״ -
לפי התיאוריה, זה לא אמור להיות הפוך?
כלומר - ״הם צריכים את האימונים הגופניים *לפני* אימוני המוח״?
לא, מכיוון שהמטרה היא להשיג יכולות גופניות משמעותיות גם אם המוח מאמין שהוא תשוש ולכן מצמצם את יכולותיו של הגוף. באימון הזה נכתבת "תוכנה" חדשה עבור המוח שמתרגל להפנות אנרגיה לגוף גם לאחר מאמץ מנטאלי
למה למחזר מאמר משנת 2017? ארבע שנים במדע זה יותר משנות דור. כל כך הרבה מאמרים מדעיים אמיתיים פורסמו מאז שמתעדים מחקרים אקדמיים מבוקרים ושופכים אור חדש על פעילות המוח. אין טעם למחזר.
כולנו על הבמה הנצחית
אנדי אווןבעולם מלא זעם שמקורו בצער וכאב, טיפוח דפוס חשיבה טראגי עשוי לעזור...
X 11 דקות
הנקודות הקטנות האלה
מערכת היחסים שלנו עם הניקוד בעייתית. אין זה סוד שמעטים מאוד יודעים לנקד באורח מלא, שלם ונכון, עד כי "נקדן" היה למקצוע בתחום ההוצאה לאור. בבתי הספר היסודיים, מורות ומורים – שגם הם אינם יודעים לנקד – מסתפקים בהנחלה פונקציונלית של שביבים של ניקוד מבדיל: כשהם רוצים לציין את התנועה a הם משרבטים קמץ או פתח מתחת לעיצור. כך הם ממלאים את לוחות בית הספר, כרזותיו וקירותיו בשגיאות, במפגן ייחודי של הנחלת והנצחה של טעויות כחלק מתהליך דידקטי. טענות שהורה זה או אחר עשויים להשמיע נענות על פי רוב בכך שהמורה מודה שהוא אינו יודע לנקד וש"מה שחשוב זה שהילדים ידעו איך לומר את המילה". במקרים מסוימים מוסיפים "הם כבר ילמדו את זה בתיכון".
אבל מה בדיוק ילמדו ברבות השנים אותם תלמידים שהונחל להם מטען של שגיאות ואיתו גם זלזול בניקוד?
הניקוד העברי מקודד את המורפולוגיה של השפה, כלומר של מכלול הצורות של הדקדוק העברי הרשמי. הוא מאפשר לראות את הקשרים הצורניים, הסמנטיים וההיסטוריים בין מלים. לכן הוא כלי חשוב ביותר בהיכרות עם השפה העברית כשפה שמית, שפה שיש בה מנגנוני נטייה, גזירה וגם יצירת מלים חדשות שיש בהם שיטתיות. להטיל חלקים מהידע הזה בשלב מאוחר של בית הספר התיכון, כחלק מההכנה התזזיתית, הממוקדת, לקראת בחינות הבגרות המידלדלות, פירושו להחמיץ את הוראת המורפולוגיה העברית.
אך זהו רק פרק אחד במסכת היחסים המורכבת שלנו עם הניקוד. פרק אחר נוגע לשימוש בניקוד בטקסטים עבריים עכשוויים. שימוש בניקוד נעשה כיום בשלושה מקרים.
מקרה אחד הוא כאשר כותבים מלה בעברית שמתקבלת כדו-משמעית למראה האותיות שלה, ורוצים להבהיר למה מתכוונים. למשל "מורָה" לעומת "מורֶה" או "סֶפֶר" לעומת "סְפָר" או "סַפָּר". מדובר בשירות שכותב עושה לטובת הקוראים, ולעתים יש בכך הבעה של הדגשה או מוּדעות לצורך להבהיר, בבחינת "אני יודע שיש פה אפשרות לאי-הבנה, ואני מונע אותה מראש".
מקרה אחר נוגע לשמות ומושגים לועזיים. למשל: "אס.אס.-אוברשטורמבאנפיהרר". רצף האותיות המאתגר הוא דרגתו של אדולף אייכמן ב-אֶס אֶס. כיוון שבעברית אנחנו יכולים לקרוא באורח נכון ומדויק רק מלים שאנחנו מכירים או מזהים את מרכיביהן, סביר שחלק ניכר ממי שייתקלו ברצף האותיות, לא יוכלו לומר את המלה אוֹבֶּרְשְטוּרְמְבַּאנְפִיהרֶר (ורישום ה"ה" ב"פיהרר" מזכיר לנו שהתעתיק אינו רק פונטי ושיש מסורת של תעתיק מגרמנית לעברית, כפי שיש מסורת אחרת של תעתיק מספרדית או מאנגלית).
גם בעניין תעתיק שמות זרים לעברית לא חסרות מחלוקות. העיתונאי והעורך המנוח רב הזכויות אדם ברוך אמר לי לפני שנים "עיתון שמנקד הוא עיתון שמביע חוסר ביטחון". והשאלה נותרה באוויר, האם מוטב לעיתון להיראות חסר ביטחון (בעיני מי?) או שמא מוטב לו להיות מדויק, לכתוב נכון ואפילו לעשות מעט מהעבודה שבית הספר מתרשל בה, כלומר ללמד דברים נכונים שדוברי העברית זקוקים להם, בין אם הם פנים-עבריים ובין אם הם נוגעים לאזור המשיק בין השפה העברית לבין שפות ותרבויות אחרות. דומה שהעיתונים ממשיכים להפגין ביטחון מוצק, ולטעות בתעתיק ואף להסתיר את אי הידיעה של כותבים לא מעטים בכל הנוגע לדרך שבה יש להגות מלים זרות, ואפילו פשוטות בהרבה משמו של הצורר הידוע. עניין שעוד נשוב אליו בעתיד.
המקרה השלישי שבו משתמשים בניקוד, וגם נצמדים לכללי הדקדוק עם כל המורפולוגיה ההיסטורית והעכשווית, הוא כאשר מדפיסים שירה. במידה רבה, אפשר לומר שכיום ניקוד של טקסט הוא הצהרה עליו כטקסט פואטי, כשירה. זהו המקום שבו הוצאות ספרים ועיתונים נעזרים בנקדנים מקצועיים. יש חיוב בהרגל הסטנדרטי הזה, אך יש בו גם צד מעט משונה. קביעה של טקסט כשירה יש בה גם מסגור והגבלה (היום קוראים לזה גם "הסללה"). ניקוד מלא גם דורש חד-משמעיות מוחלטת בכל מלה, בכל הברה ובכל אות, עד כי הוא עשוי להיות סוג של פרשנות. יתרה מכך: ויתור על ניקוד יכול להיות כלי יצירתי, כפי שמעידה כותרת ספר של בנימין שבילי שהתפרסם לאחרונה: "נְהַר הַפה" – והנה, חוסר הניקוד בחלק השני של הכותרת פותח אפשרויות מספר, שהמשורר בוודאי כיוון לכולן, בעודו מותיר לנו, הקוראים, את הזכות לשחק, לתהות, להציע לעצמנו. היעדר הניקוד כאן הוא אביזר ספרותי יפה ומתוחכם של פנייה לקורא, במיטב המסורת המודרניסטית.
אנו רחוקים מסיכום הדברים, שכאמור עוד יעסיקו אותנו כאן. אבל אפשר לומר בהחלט שמערכת היחסים שלנו עם הניקוד – שהוא תוספת מאוחרת לכתיבה העברית – עוברת טלטלות ושינויים בעצם ימינו. לצד הניוון, השכחה והבערוּת, מתגלות אפשרויות חדשות וקמים אזורי דיון וויכוח מעניינים. הניקוד, היעדרו, אי-הידיעה שלנו כיצד להשתמש בו והספקות שלנו באשר להקשרים שבהם כדאי שהוא ישמש, חושפים אפילו היבטים רחבים של המצב התרבותי הישראלי, בין ביטחון מופרז ומוחצן, וחוסר ביטחון עמוק וכבוש.
קסמו האפל של השיגעון
רננה שטנגר אלרןקשה לאבחן אותו, אולי בלתי אפשרי. אולי כולו עניין של תרבות ויכולת...
X רבע שעה