הלב השבור

אני רוצה לגלות לכם שלושה סודות על החיים.

לכולנו יש לבבות שבורים. כמו הלב שלי, גם שלכם נשבר פעמים רבות. כשנולדתם, כשהתאהבתם בפעם הראשונה, כשאיבדתם מישהו שאהבתם. לבכם נשבר ונשבר ושוב נשבר. ובכל זאת. אתם לא היחידים, נכון? אבל אני מכיר הרבה אנשים שחיים כאילו שהם היחידים: אנשים שחושבים שהלב שלהם נשבר, אבל לא הלב של כל האחרים. והדבר מגדיר את גישתם לחיים, למערכות יחסים, לעבודה, לכל דבר. זה חונק אותם רגשית – גורם להם להיות אנשים חרדים, נזקקים, אנשים שמכשילים את עצמם, ואפילו אכזריים – כי זה לא נכון.

לכולנו, ממש לכולנו, יש לבבות שבורים. לכל יצור שחי אי-פעם. לכן עלינו לחיות ברכוּת, בחן, באהבה, בתשומת לב, בחמלה. כל דרך אחרת היא שקרית ביחס לאמת הפשוטה ביותר של החיים.

לב נועד להישבר. הלב שלכם נשבר פעם אחר פעם. ובכל זאת, הנה הוא שם. הוא עדיין מרגיש, נכון? אם בכלל, ככל שהוא שבור יותר, כן הלב מרגיש בצורה אמיתית יותר, כנה יותר. כן, אני מוציא מכלל הדיון את המצב שבו אנחנו עוברים טראומה וניזוקים – אלו עניינים נפרדים. מה זה אומר לנו? אני חושב שזה אומר לנו דבר-מה עמוק מאוד, חשוב מאוד, את אחת האמיתות הגדולות של החיים.

הלבבות שלנו אינם דומים לשום דבר אחר בעולם. ככל שהם יותר "שבורים" כך הם מיטיבים לפעול. האם אתם יכולים לחשוב על עוד משהו שהגדרה כזו מתאימה לו? אנחנו חושבים שהשכל האנושי הוא יחיד במינו, מיוחד. אבל אנחנו טועים. גם מחשבים יכולים לחשב, למיין, לסווג. הלב האנושי הוא הוא היחיד והמיוחד.

לב שלא נשבר לא שווה הרבה. מדוע? הלב אינו נמצא שם כדי שנשמח תמיד, כמו טיפשים עם חיוך מרוח על הפרצוף, מפלצת של תענוגות. לב כזה לא היה בכלל לב, נכון? הוא היה סם, מכונה, תכנית, אלגוריתם. אבל הוא לא היה לב.

הלב נמצא שם לעניין אחרי לגמרי: כדי שאוכל לחוות את המודעות של החיים. לא רק של החיים "שלי", אלא החיים בכלל, כל החיים באשר הם, בין אם מדובר בחתלתול קטן, בעץ ענק ממדים או בענן, או באהבתך האחת והיחידה. הכול. כדי לעשות זאת, אני צריך להיות מסוגל להרגיש מה שמרגישים חיים אחרים, נכון? לב נועד להישבר, כי ייעודו של הלב הוא מוּדעות. אני לא יכול להיות מודע לשום חיים אחרים אם הלב שלי אינו שבור. אם אני אושר טהור, אידיוט של עונג ולא יותר, סטודנט הולל מול חבית הבירה של החיים, למה אני יכול להיות מודע? עלי להכיל בתוכי סבל, צער, כאב ואובדן כדי להיות מודע באמת ליופי המצוי בחיים אחרים, בכל החיים באשר הם. בלי לב שבור אני עיוור.

כך שאנחנו טועים באורח עמוק באופן שבו אנחנו רואים את הלב, את השבר שלו, ואת המשמעות של הלב שלנו. אנחנו מניחים שלב שבור פירושו סבל, כאב, חולשה וחוסר תוחלת. אנחנו טועים.

אומר לכם מה היא באמת משמעותו של הלב.

החוטים של כל הלבבות תפורים ביחד דרך היותם שבורים.

אנחנו נולדים, חיים וסובלים. כל הסבל בעולם הוא רק הפרדה. אני נפרד מאמי כתינוק. אני סובל. ואז אני נפרד מאהובתי, מבן-הזוג שלי, מסבי וסבתי, מילדים. אני חי, אני מאבד, אני מתאבל. ובסוף אני חושב: אני לבד, לא יותר מחלקיק ביקום העוין הזה, נפרד מהכול. נולדתי לבד ואמות לבד.

זה לא באמת נכון, בשום רמה. ברמה החומרית, זה שגוי באופן בוטה. היכן מסתיימת הנשימה שלכם והיכן מתחיל האוויר? היכן מסתיים העור שלכם והיכן מתחיל האור? לעולם לא תמצאו גבול יציב, לא משנה כמה תחפשו. כל הגבולות הללו מוטלים על ידי השכל, השכל יוצר את ה"אני" כמחשבה, ולכן, כל המגבלות הללו שקריות, הן בסך הכול התייחסויות עצמיות.

אך פרידה והפרדה הן שקריות מבחינה עמוקה יותר. הנה אני, עם לבי השבור. הנה אתם, עם לבכם שלכם, השבור. אני מרגיש את כל מה שאתם מרגישים. אני מרגיש כל מה שכל אדם שחי אי-פעם הרגיש. התבניות משתנות – אך רק התבניות. המהות, עצם העניין, המשמעות, המטרה, הסיבה, האמת, ההרגשה – כל אלו אינן משתנות. מהבחינה הזאת, אנחנו לב אחד. אין לב "שלי" ואין לב "שלך". יש רק לב אוניברסלי, הלב שבתוך כל הלבבות.

לכם ולי יש לב שבור לא כיוון שהלבבות שלנו שבורים. אלא כיוון שהלב האחד הזה פוצל למיליון ומיליארד חתיכות קטנות. ובכל זאת. רק כיוון שאנחנו מרגישים שבורים כשאנו הרחק מהלב האחד, אנו יודעים שהוא קיים. ורק כשאנו משיבים את לבנו ללב האחד ומפסיקים לנסות לברוח, להימלט, להתכחש לו, רק אז אנו מרגישים שהחיים שלמים, יפים, אמתיים.

כך שהלבבות השבורים שלנו מרסקים את מושג ההפרדה. משונה, נכון? דבר שבור שובר דבר שבור אחר. אבל רק כשאנחנו נותנים להם. החוטים של כל הלבבות תפורים ביחד דרך היותם שבורים. יש דרך פשוטה יותר לומר זאת. הלבבות שבורים שלנו יוצרים את האפשרות לאהבה. זוהי המתנה הטמונה בהם.

אמרתי שאגלה לכם שלושה סודות. אבל הנה, אכתוב פה עוד אחד.

אתם ואני מבלים את רוב רובם של חיינו בהסתתרות מן הלבבות השבורים של העולם, האין זאת? אנחנו מניחים שהם יגרמו לנו להרגיש חלשים, מטופשים, נאיביים, מטומטמים. ועם זאת, האהבה שאנחנו מחפשים חומקת מאיתנו. האם אתם חושבים שזהו צירוף מקרים?

לעולם אסור לנו להסתיר את לבנו השבור. כל האהבה שבקיום מוכלת בדיוק שם, באותו חלק שבור שלכם. כיצד תוכל האהבה הזאת לזרום לכל עבר אם אתם מנסים לכלוא אותה בבקבוק?

תחשבו על כך. הנה אתם, מחפשים אהבה. לא חשוב אם אתם מכנים זאת הצלחה, מערכת יחסים, תהילה, עושר, הכרה, כבוד. בסופו של דבר, כל אלו הם אותו הדבר: אהבה. כיצד יוכל ניצוץ האהבה להידלק בכם אי-פעם, בכם, עבורכם, מצדכם, באמצעותכם, אם לבכם השבור נעול ומוסתר? אם אתם חזקים עד כדי כך שאתם מושלמים, הרי אינכם זקוקים לשום דבר או לאף-אחד אחר. ואם אינכם זקוקים לשום דבר או לאף-אחד אחר, מי יאהב אתכם? את מי אתם יכולים לאהוב? וכן הלאה. העניין פשוט מאוד.

אין מתנה גדולה יותר בחיים הללו מאשר הלב השבור המצוי בכל דבר. והוא המגלה את הלב האחד המצוי בכולם.

והרגע שבו אנחנו לומדים לראות את שניהם בעת ובעונה אחת – את הלב השבור בכל יצור, שהוא פשוט הלב האחד בכל הקיום – הוא הרגע שבו אנחנו לומדים לראות מי אנחנו באמת.

עומייר חק הוא הוגה דעות, פרשן, בלוגר ודמות ציבורית, המרבה לכתוב על כלכלה, חברה, עסקים, חדשנות ותרבות עכשווית. הוא מחברם של ספרים אחדים ומחלק את זמנו בין לונדון וניו יורק.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי אדם הררי

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי עומייר חק.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

6 תגובות על הלב השבור