הם יפרשו כנפיים, וגם ישובו

איך הסיפור המיתולוגי על דמטר ופרספונה לימד אותי מהו האתגר האמיתי באימהות
X זמן קריאה משוער: 7 דקות

כשהייתי קטנה, אמי נהגה לספר לי לפני השינה את המיתוס היווני העתיק על אודות דמטר ופרספונה. כעת, כשאני בעצמי אם, הסיפור החל רודף אותי ביותר ממובן אחד – ומאיר את חוויית האימהות שלי כאיזון בלתי פוסק בין פרידה ואיחוד מחדש, התרחקות והתקרבות וכל הצער והאושר שביניהם.

זאוס, אשר בסופו של דבר מבין כי העולם יאבד אם דמטר לא תקבל בחזרה את בתה, משיב את פרספונה לחיק אמה

על פי גרסתו הפופולרית של המיתוס, פרספונה קוטפת פרחים עם חברתה ליד אגם, האדמה נבקעת פתאום והאדס, במרכבת הזהב שלו, מגיח וחוטף אותה ואז מסיע אותה אל השאול, שם היא הופכת שלא מרצונה למלכה. אמה של פרספונה, דמטר, מרגישה שמשהו קרה וקוראת בשמה של בתה, אך ללא הועיל. היא מוצאת רק עלי כותרת מפוזרים צפים על פני האגם. האלה דמטר חוצה את הארץ בחיפושים קדחתניים אחר בתה, ומשיתה על בני האדם את החורף הראשון כעונש על היעלמותה של פרספונה. זאוס, אשר בסופו של דבר מבין כי העולם יאבד אם דמטר לא תקבל בחזרה את בתה, משיב את פרספונה לחיק אמה. אבל מאחר שפרספונה אכלה בטעות ארבעה זרעי רימונים בעת שהותה בעולם התחתון, היא חייבת לחזור אל האדס ולשהות במחיצתו מדי שנה שליש מן השנה. לנצח.

פרוסרפינה, פרספונה, רימון, דמטר, מיתוס, אימהות

"פרוסרפינה (פרספונה) והרימון" (1874), דנטה גבריאל רוזטי, מוזיאון טייט, לונדון. תצלום: Google Art Project, ויקיפדיה

הסיפור עוסק גם באימהוּת ובכאב הבלתי נמנע הכרוך בשחרור הילדה, כדי שתוכל להגשים את עצמה במלואה

סיפור פרספונה משמש כהסבר למעגל העונות. סתיו וחורף מוצגים כזמן שבו פרספונה יורדת על השאול, והופעת האביב והקיץ מסמנים את חזרתה אל אמה ואל עולם החיים. אבל הסיפור עוסק גם באימהוּת ובכאב הבלתי נמנע הכרוך בשחרור הילדה, כדי שתוכל להגשים את עצמה במלואה. אפשר לטעון כי התהליך הזה מתחיל ברגע שילד נולד, משום שהלידה היא ההיפרדות האמיתית הראשונה מן האם, הקרע הראשון שאחריו באים קרעים רבים ואיחויים ביחסי האם והילד.

חברה חכמה הזכירה לי זאת מיד לאחר שילדתי את בתי, לוסיה. אנחנו צריכות להכין את עצמנו לכך שנרפה מהם, היא אמרה, כדי שהם יוכלו לעזוב ולסלול לעצמם נתיבים משלהם. זו, טענה חברתי, עבודת האימהות האמיתית. הילדים שלנו הם רק אורחים בבתינו. ״זה כמו להחזיק גוזל״, היא אמרה לי. ״אם תחזיקי חזק מדי תמחצי אותה. אם לא תחזיקי קרוב מספיק, היא תעוף מוקדם מדי, בלתי מוגנת. החזיקי אותה, תוך מודעות לכך שהיא עתידה לעוף ממך.״

חשבתי על דבריה באותן שעות אחר צהריים לאות שבהן שרתי לתינוקת שלי, צעדתי הלוך חזור בחדר השינה ונענעתי אותה בזרועותיי בעודי מתבוננת החוצה על עצי הדקל ועל הפס הכחול הרגוע שהיה האוקיאנוס, כשחשתי את תחושת החיבור המאחדת בינינו, כאילו אנחנו עדיין כרוכות זו בזו בדם ונוזלים, תאים מתרבים ורקמת שלייה. נדמה היה לי בלתי אפשרי שלוסיה תגדל בנפרד ממני, תחיה חיים שלא בהכרח יכללו אותי, היא פרספונה ואני דמטר. אבל מי יודע, היא עשויה אפילו לדחות את כל מה שאלמד אותה.

לידתה של לוסיה הפכה אותי מודעת יותר לאופן שבו המיתוס של דמטר ופרספונה הזין את מערכת היחסים שלי עם אמא שלי. הורי התגרשו כשהייתי בת שבע, ולאחר מכן פינג-פונגתי הלוך ושוב בין בתיהם. בימי ראשון בלילה הייתי אורזת תרמיל כדי לשוב ולהתאחד עם אמי לאחר שבוע בנפרד, או לעזוב אותה שוב. המעגל הבלתי נגמר של קרע ואיחוד כלל עבורי את אותו כאב מוכר שיש בפרידה האימהית. הייתי מודעת תמיד למצוקה שלי באשר להסדרי המגורים שלי. כעת, כאם, אני יכולה לתאר לעצמי טוב יותר את כאב הלב של אמי כשהפכה לדמטר, האם המתאבלת, שנאלצה להרפות מבתה מדי שבוע, לנצח.

שישה שבועות אחרי שילדתי, לא ידעתי אם אי פעם אוכל שוב לכתוב. אני זוכרת שאמרתי ליועצת האקדמית שלי שאני פוחדת שהאימהות בלעה את כולי. את תכתבי שוב, היא אמרה לי בשלווה, פשוט תני לזה זמן

אבל מסירותה של אמי לעצמה, ולנתיב המקצועי והרוחני שלה, גם לימדה אותי לא לנטוש את שנות הלימוד והעבודה שלי. כשלוסיה נולדה הייתי באמצע לימודי לדוקטורט, עם עבודות, התזה המאיימת ורומן שעוד לא הספקתי לגמור. אימא שלי אמרה לי תמיד לסיים את הדוקטורט ויהי מה. אבל שישה שבועות אחרי שילדתי, לא ידעתי אם אי פעם אוכל שוב לכתוב. אני זוכרת שאמרתי ליועצת האקדמית שלי שאני פוחדת שהאימהות בלעה את כולי. את תכתבי שוב, היא אמרה לי בשלווה, פשוט תני לזה זמן.

כארבעה חודשים נוספים חלפו עד שהתאוששתי, והבנתי שאני רוצה – וצריכה – לחזור ללימודים. מצאתי שמרטפית שהשגיחה על הבת שלי. היה לה ריח של עמילן והיא דיברה יותר מדי, ולוסיה פרצה בבכי ברגע שהיא הרימה אותה, אבל לבסוף נרגעה. נכנסתי למכונית בבוקר הראשון כששיערי עדיין רטוב, נחושה לנסוע לעבודה, נחושה להשאיר מאחורי את ימי הקרבה המשעממים, עם כל העוצמה והשעמום שלהם, ולו לשעות ספורות. חזרתי ואמרתי בלחש: התינוקת היא אורחת בביתי. היא אורחת בביתי.

אחזתי בכוח בהגה, ובמשך זמן מה ממש לא הצלחתי לנסוע משם, לא יכולתי לזוז, מרוב אשמה וגעגועים לבתי, המומה מהפרידה שהתרחשה אז, ומכל הפרידות העתידיות שניאלץ לשאת כדי להיות אנחנו עצמנו. אבל עשיתי זאת. נסעתי משם – באותו יום ולמחרת וגם ביום שלאחר מכן, עד שהכאב התעמעם והפך לשגרה, עד שהוא הפך לחלק ממני. כשחזרתי הביתה בסוף כל יום, קידמה את פני בתי שמחה, נקייה ושבעה, ושוב החזקתי אותה, שאפתי את הניחוח הסבוני החלבי שלה, ולבי התכווץ, בהקלה שכמותה לא הכרתי.

דמטר, פרספונה, אם ובתה

"דמטר שמחה, כי בתה הייתה לצדה" (1914), איור מתוך: The story of Greece : told to boys and girls מאת Mary Macgregor, תצלום: ויקיפדיה

את כל הכאב, האשמה והפחד שהצטברו בי במהלך הפרידות היומיומיות שלנו תרגמתי לרומן – סיפורה של אם שהמלחמה מפרידה אותה מבתה, אם שזועמת, מתאבלת ומחפשת את בתה בין ההריסות של צרפת לאחר המלחמה. שמעתי את קולה של אמי, אומרת לי להמשיך לכתוב, להמשיך הלאה, שההיפרדות מהתביעות הבולעניות של הביתיות היא חיונית ליצירת אמנות.

לוסיה כבר בת עשר, ויש לי גם בן, בן שמונה. הספר שלי הושלם וראה אור. אבל לעולם לא אשכח את כאב הפרידה הראשונית, ואת כל כאבי הפרידה שבאו לאחריה. ב-14 החודשים האחרונים על המשפחה שלנו נכפתה שוב קרבה בלתי פוסקת, במלכודת הקרבה הכפויה של COVID-19, שסילקה את הגבולות הנורמליים ואת ההיפרדות. הזמן הזה ביחד היה מתנה מאושרת, אבל גם חנק מוזר. ילדיי, שמצאו את עצמם שוב מסתופפים ומצטופפים תחת כנפיי, בזמן שאני עוקבת מקרוב בחרדה אחרי כל צעד שלהם, מבית הספר עד פגישות זום וצעידות סביב השכונה, חוו סוג של התיילדות. הגיע הזמן, שוב, לזוז הצידה.

״כשאהיה נערה, מה שיקרה בעוד שנים מעטות, אעבור לגור בדירה משלי״, היא אמרה, וניצוץ של פרחחות ועונג בעיניה

לאחרונה, ממש אחרי יום הולדתה העשירי, לוסיה חיבקה אותי והכריזה שהיא תתגעגע אלי מאוד. היא אמרה את זה במין ידיעה עצובה, כאילו שהעזיבה שלה בלתי נמנעת וקרובה. ״כשאהיה נערה, מה שיקרה בעוד שנים מעטות, אעבור לגור בדירה משלי״, היא אמרה, וניצוץ של פרחחות ועונג בעיניה. התבדחנו על כך, ואני חיבקתי אותה חזק ודמיינתי אותה קורעת את הכביש המהיר שלאורך חוף האוקיאנוס השקט על אופנוע הארלי, נואשת לחצות את הגבול אל הבגרות בעוד אני רודפת אחריה על אופנוע משלי, נחושה להישאר נוכחת במראה האחורית שלה, בכל מקום שאליו תלך.

לפעמים אני מפנטזת שאשמור את לוסיה קרוב אלי, כמו אימא בספר הילדים ״ארנבון בורח מהבית״, שנשבעת ללכת בעקבות הארנבון שלה גם כשהוא בוחר להתרחק מאוד. אבל אני גם מקווה שאשחרר אותה אל העולם באותו ביטחון ואמון שאמי הציעה לי. לוסיה, כמובן, חולמת להימלט. כמו כולנו. השנה האחרונה נגזלה ממנה, ומכל הילדים שלנו. העולם שלה הפך לקטן כמו זרע של רימון. העונות שלו הופרעו. החורף שבו פרספונה נפרדת מאמה, יורדת אל השאול שם היא מגלה את העצמאות שלה, התאדה אל מה שנראה כמו קיץ של סגר אינסופי ויחד חסר הפוגה.

אחרי 13 חודשים של סגר ביתי, הילדים שלי חזרו סוף סוף ללימודים בשבוע שעבר. מאחר שהווירוס עדיין מהווה איום והכיתות אינן יכולות להתמלא, הם לומדים בשיטה היברידית. אנחנו נפרדים לשלוש שעות בכול בוקר, ואז חוזרים ונפגשים.

כמו דמטר ופרספונה, ונמשיך לעשות זאת: להרפות זה מזה, כדי שנוכל לחזור שוב זה אל זה

בבוקר הראשון הרגשתי משונה כשהבאתי אותם ללימודים וראיתי אותם נעלמים לכיתות, בהדהוד של אותו בוקר רחוק שבו השארתי את לוסיה בפעם הראשונה בהשגחתה של מישהי אחרת, בכיתי במכוניתי ואחזתי בהגה בכוח עד שפרקי אצבעותיי הלבינו. אבל בעודי עומדת במדשאת בית הספר הריקה, הבנתי שעשינו את זה מאז ומתמיד, כמו דמטר ופרספונה, ונמשיך לעשות זאת: להרפות זה מזה, כדי שנוכל לחזור שוב זה אל זה.

אלכסיס לנדאו (Landau) היא מחברת הרומן Those Who Are Saved (שראה אור בשנת 2021). בימים אלה היא כותבת רומן חדש העוסק באימהות וזעם, ומתבסס על הכתות היוונית-רומיות העתיקות. ניתן למצוא אותה באינסטגרם: @alexis.landau.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

Published in Alaxon by special permission from Zócalo Public Square

תמונה ראשית: גוזל יוצא אל החיים. תצלום: ריי הנסי, unsplash.com

Photo by Ray Hennessy on Unsplash

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי אלכסיס לנדאו, Zócalo.

תגובות פייסבוק

2 תגובות על הם יפרשו כנפיים, וגם ישובו