המבחישים

לאמת יש בימינו אויבים רבים: לא רק השקר אלא גם הבולשיט, וגרועה מהם היא ההבחשה
X זמן קריאה משוער: 12 דקות

תועלתנות, כלומר הרעיון שלפיו עלינו לבחון את ערכו של מעשה על פי תוצאותיו, ושהמעשים הטובים ביותר הם אלו המניבים את הטוב הרב ביותר לאנשים רבים ביותר – היא הגישה המוסרית האידאלית לימינו הסוערים. היא דורשת מאיתנו להתמקד לא רק במה שאנחנו עושים, אלא גם במה שלא עשינו אבל יכולנו לעשות. לאי-פעולה נוכח איומים כגון השינוי באקלים, מגפות עולמיות וקיצוניות הנעזרת בטכנולוגיה – יש השלכות ספציפיות, והתועלתנות היא המציעה לנו את התגובות הברורות ביותר לבעיות הללו.

פילוסופים אינם מצליחים ביותר בדיון בתועלתנות. הם עוסקים בניסויים מחשבתיים מעוררי פליאה – האם נכון להרוג בדרך שקטה את התינוק שלכם שזה עתה נולד אם הוא צורח מעט יותר מדי? האם ראוי שתיקחו סמים שיהפכו אתכם להורים טובים ואכפתיים יותר? – ניסויים שעלולים להניב תשובות מזעזעות

אלא שלא פעם, פילוסופים אינם מצליחים ביותר בדיון בתועלתנות. הם עוסקים בניסויים מחשבתיים מעוררי פליאה – האם נכון להרוג בדרך שקטה את התינוק שלכם שזה עתה נולד אם הוא צורח מעט יותר מדי? האם ראוי שתיקחו סמים שיהפכו אתכם להורים טובים ואכפתיים יותר? – ניסויים שעלולים להניב תשובות מזעזעות. בקרב מבקרי התועלתנות יש מי שרואים ברעיונות הקיצוניים הללו ניצחון: כל תאוריה מוסרית שתומכת ברצח ילדים היא בהכרח מוטעית. אלא שתשובות חותכות לתהיות אתיות ביחס לשאלות הנוגעות לגידול ילדים הן ניצחון לסגנון פילוסופי שמעדיף גישה שנועדה להרגיז על פני מהות מוסרית. מי שמציעים את התשובות מהסוג הזה אינם עוסקים בדיון פילוסופי מתוך רצון טוב וכוונה נכונה. הם עוסקים במה שאני מכנה בשם "moral shit-stirring" [ונכנה כאן, בעברית "הבחשה מוסרית"].

הורים, תינוק, תינוק

התינוק (או התינוקת) גם יצרחו, גם יעצבנו, אבל הדיון ב"הפלה לאחר הלידה" אינו אלא הבחשה מוסרית. תצלום: ג'ונתן בורבה

המסה "On Bullshit" של הפילוסוף הארי פרנקפורטר (משנת 1986) נפתחת במלים שראויות להיזכר: "אחד המאפיינים הבולטים ביותר של התרבות שלנו הוא קיומו של כל כך הרבה בולשיט". הוא מאפיין את הבולשיט כתופעה שמקורה בהזנחת האמת, וטוען שעניין זה מציב את הבולשיט כתופעה חמורה יותר מהשקר. הוא מסביר שמי שמפיק ומקדם בולשיט "אינו דוחה את הסמכות של האמת, כפי שנוהג השקרן, שמתייצב נגדה. הוא כלל אינו שם לב אליה. והיות שכך, הבולשיט הוא אויב גדול יותר של האמת מאשר השקרים". באופן דומה, ההבחשה הפכה לאויבת הגדולה של הדיון מתוך רצון טוב בתחום האתיקה הפילוסופית כפי שהוא מצטייר בימינו.

כשאתם מציעים עצה כנה, מטבע הדברים אתם מקווים שהעצה שלכם תאומץ ותתממש כפעולה. לא כך הוא כשמדובר בהבחשה

מילון אוקספורד לשפה האנגלית מגדיר "shit-stir" כ"ניסיון ליצור פרובוקציה או להרגיז, במיוחד מתוך כוונה רצינית". בכל הנוגע לסוג התופעה שמעניינת אותי כאן, הפרובוקציה או ההרגזה מבוצעות באמצעות פעולות דיבור שהצורה הדקדוקית שלהן היא של עצה, על אף שהן לא באמת מכוונת לסייע למי שכביכול העצה נועדה להם. כשאתם מציעים עצה כנה, מטבע הדברים אתם מקווים שהעצה שלכם תאומץ ותתממש כפעולה. לא כך הוא כשמדובר בהבחשה.

אם אתם מבחישים אדם קירח על ידי כך שאתם מציעים לו השתלת שיער, אינכם מצפים שהוא יקבל את דבריכם בשלווה ויבקש מכם עזרה כדי להשיג לעצמו שירותי השתלת שיער. אילו האדם שמוכלם אכן היה מגיב כך, הייתה לכם סיבה טובה להאמין שההבחשה שלכם נכשלה. המטרה הייתה לערער את האדם שמולכם, לא להציע לו עצה מועילה. אכן, במצב כזה דווקא אתם, המבחישים, הייתם מגלים שאתם מעורערים ומתוסכלים, או לכל הפחות שהועמדתם במקומכם. מנין לכם לדעת היכן אפשר למצוא את המידע הטוב ביותר בנושא השתלות שיער?

מבחישים שונים ממי שעוסקים בבולשיט בכך שהם מקשיבים בתשומת לב לאמת. עובדות נכונות ומטרידות ביחס לבני שיח נוטות להיות מערערות יותר מאשר שקרים בוטים

מבחישים שונים ממי שעוסקים בבולשיט בכך שהם מקשיבים בתשומת לב לאמת. עובדות נכונות ומטרידות ביחס לבני שיח נוטות להיות מערערות יותר מאשר שקרים בוטים. להבחיש אדם גבוה מאוד בהתייחסות לקומתו הנמוכה – זאת אינה דרך אפקטיבית במיוחד להרגיז את אותו אדם. יהיה זה מערער יותר אם תציעו לאדם שסובל מהשמנת יתר קלינית שמוטב לו לאכול פחות.

הודות לנשיאות של דונלד טראמפ, אנו עדים לפריחה בעיסוק האקדמי בבולשיט. ההתעלמות הבוטה של טראמפ מן האמת הופכת אותו למקדם אפקטיבי של בולשיט. אלא שהתכונה הזאת בדיוק גורמת לו להיות פחות אפקטיבי כמבחיש. הבחשה שונה מהעלבה פשוטה (או מה שמכונה באנגלית "trash-talking"). החיפוש אחר אמירות שנועדו לערער את המטרה דורש מן הצד הפוגע לגלות עניין באמת מעבר למה שאמן הבולשיט מסוגל לגייס.

אך על אף שלמבחישים יותר אכפת מן האמת לעומת מי שעוסקים בבולשיט, הבחשה עלולה להיות פוגענית יותר. אם לאמץ את ההיגיון של פרנקפורטר, הבחשה היא אויבת גדולה יותר של העצה הכנה מאשר בולשיט. בסופו של דבר, בולשיט הוא עניין שיכולה להיות לו מטרה מוסרית רצינית, מה שכמעט תמיד נעדר מהראייה של המבחיש את האמת כנדרשת, כלא יותר מאמצעי כדי להרגיז אדם אחר.

טראמפ, פחית, ים, בועה, בולשיט

תרם לפריחה במחקר האקדמי על בולשיט. תצלום: ג'ון פארי

הדוגמה הראשונה שלי להבחשה נוגעת לרעיון של הריגת תינוקות ללא כאב. מקורו של קו המחשבה הזה הוא במאמר של מייקל טולי (Tooley) משנת 1972, "Abortion and Infanticide", ואחריו הטיעונים של פילוסופים אחרים, במיוחד של אלו הנוטים לתועלתנות, כולל פיטר סינגר (Singer), ג'ף מקמאהן (McMahan) וג'ון האריס (Harris). ב-2013, אלברטו ג'וביליני (Giubilini) ופרנצ'סקה מינרווה (Minerva) הציעו את החידוש השיווקי הנושא את התווית "הפלה שלאחר הלידה", כדי לארוז את הטיעונים של טולי באריזה חדשה.

לפניכם זיקוק של הנושא החוזר בקרב המצדיקים הרג תינוקות: אין אדם ששמע תינוק בן יומו צורח ויוכל להכחיש את יכולתו של התינוק לסבול. השאלה של הפילוסוף ג'רמי בנת׳ם (Bantham) "האם הם יכולים לסבול?" קוראת לנו בעליל להעניק משקל מוסרי לסבל הזה. אלא שלרך הנולד אין עדיין כל מודעות לעצמו כישות נבדלת מסביבתו, ואין לו גם כל הבנה בדבר העובדה שיש לו עתיד פוטנציאלי. במובן הזה, הוא אינו פרסונה, ולכן אינו יכול להיפגע מכך שיאבד עתיד אפשרי. הריגה ללא כאב של רך נולד נבדלת, לכן, מהריגה ללא כאב של אדם, יצור מרגיש שיש לו היכולת ליצור לעצמו העדפות ביחס לעתידו. הטיעון הזה נחתם בטענה שהתינוק מת מוות שהוא לחלוטין בלתי מזיק.

במקרים אחרים של הבחשה, אמירה פרובוקטיבית מועלית בתחילה כבקשה תמימה ובלתי תובענית וזו נעשית יותר פרובוקטיבית על ידי כך שהיא משודרגת לכדי חובה מוסרית

במקרים אחרים של הבחשה, אמירה פרובוקטיבית מועלית בתחילה כבקשה תמימה ובלתי תובענית וזו נעשית יותר פרובוקטיבית על ידי כך שהיא משודרגת לכדי חובה מוסרית. דוגמה לכך אפשר למצוא ב"דיון" המוסרי על סמים שמחזקים – או מחלישים – קשרים רומנטיים. בספרם "Love Drugs: The Chemnical Future of Relationships" משנת 2020, בריאן אירפ (Earp) ויוליאן סבולסקו (Savulescu) טוענים שעלינו להשתמש בתרופות כדי לשמר ולחזק מערכות יחסים שראוי להצילן, וכדי לזרז את סופן של מערכות יחסים שאינן רצויות.

יתכן כי אירפ וסבולסקו רצו להישמע פרובוקטיביים, ובכל זאת – הרעיון לפיו בני זוג שיש ביניהם הבנה וידיעה ייקחו סם, שיש לו תופעות לוואי הנראות להם מתקבלות על הדעת, כדי לשפר את מערכת היחסים שלהם נראה כרעיון שאינו מעורר מחלוקת מיוחדת. הזעזוע האפשרי נוכח "סמי אהבה" טמון בתכונות הפרמקולוגיות שלהם, לא ברעיון שלפיו – אם הסמים אכן פועלים והם גם בטוחים לשימוש – אנשים צריכים להיות חופשיים לנסות אותם. במה שונים סמים כאלו מוויאגרה? כפי שאליזבת רובסון (Robson) טוענת בביקורת שלה על "Love Drugs", אירפ וסבולסקו מצטיירים כ"עוסקים בסבל", כמי שמוכרים עזרה-עצמית יותר מאשר טיעונים פילוסופיים של ממש.

זוג, שקיעה, רומנטיקה

אולי במקום רגע רומנטי בשקיעה, חלה עליהם חובה מוסרית לקחת סם אהבה? תצלום: מניאר סמיר.

אבל עלינו לזכור שהדבר האחרון שמבחיש מוסרי רוצה הוא שהקוראים את דבריו ימשכו בכתפיהם ויאמר: "נו, זה נראה לי בסדר". אם כך, מדוע שלא נחליף מתן רשות מתון בחובה פרובוקטיבית, כפי שאירפ וסבולסקו, יחד עם אנדרס סנדברג (Sandberg) עושים במאמר משנת 2012? במאמר הזה המחברים טוענים שאם לזוג יש ילדים שתלויים בהם, ואם בני הזוג נמנעים מלקחת סמי אהבה, בהנחה שהסמים הם בטוחים ואפקטיביים, הרי שהם למעשה אינם ממלאים את החוברה ההורית שלהם והם חושפים את ילדיהם לנזקים המוכחים של מחלוקת בחיי הנישואין ובסופו של דבר לגירושי ההורים. כך, הימנעות מנטילת סמי אהבה הופכת לצורה של התעללות בילדים מתוך מחדל. מסיבות ברורות, הטיעון הזה הרבה יותר מרגיז מאשר הצעה רכה להעניק רשות מוסרית לנטילת סמי אהבה.

מדוע אני כה בטוח שאין מדובר במקרה הזה במתן עצה מוסרית כנה? מדוע שלא ניקח ברצינות את מי שטוענים בעד מתן רשות להרוג ללא כאבים את התינוק שלהם?

ראשית, מי שמעלים את הטיעונים הללו כמעט תמיד מציעים שורה של תירוצים לכך שהם אינם פועלים לפי המסקנות הפילוסופיות שלהם. ג'וביליני ומינרווה אינם רוצים שתהרגו את התינוק שלכם, ונראה שהם אינם רוצים שתעשו זאת אפילו הם יש לכם הרהורי חרטה בנוגע להורות. אירפ, סובלסקו וסנדברג לא באמת רוצים לאלץ הורים לקחת סמי אהבה. הם כמו תורני הכיתה שמודיעים בקול חמור שאסור לכם בשום אופן ללכלך, ובו זמנית גם מבהירים שהם יקבלו כמעט כל תירוץ להשלכת לכלוך בכיתה.

בתגובה לכעס שהתעורר נוכח ההגנה שלהם על "הפלה שלאחר הלידה", ג'וביליני ומינרווה הכחישו כל עניין בכך שהריגת תינוקות תהפוך לחוקית, וציינו שהם בסך הכול פילוסופים אקדמיים ואינם קובעי מדיניות

יתרה מכך, בתגובה לכעס שהתעורר נוכח ההגנה שלהם על "הפלה שלאחר הלידה", ג'וביליני ומינרווה הכחישו כל עניין בכך שהריגת תינוקות תהפוך לחוקית, וציינו שהם בסך הכול פילוסופים אקדמיים ואינם קובעי מדיניות. אירפ, סבולסקו וסנדברג אומרים שהחובה שלהם אינה צריכה להיאכף. אך במקרה זה, קשה לראות כיצד החובות שהם רוממו בעבר שונות מההצעה ברוח העזרה העצמית שלפיה סמי אהבה הם רעיון כיפי.

אין ספק שבפרובוקציות הללו יש איזשהו ערך. כשנתקלתי לראשונה בטיעונים של טולי בעד הרג תינוקות, מצאתי את עצמי במבוכה מוסרית. מצד אחד, חשבתי שהטיעונים שלו ביחס למי הוא פרסונה ומי לא - משכנעים. אך מצד אחר, אילו שמעתי שלזוג הנחמד בדירה לידי נמאס מהבכי את התינוק שלהם ושהם החליטו לפעול לפי המסקנה של טולי, הייתי בוודאי מבועת. המקרים שבהם אנו נקלעים למבוכה מוסרית משמשים כזרז להרהור עמוק יותר באמונות מוסריות.

אם כן, מה הבעיה בהבחשה מוסרית? המשפט הפותח את המאמר של פרנקפורטר מצביע על כיוון חשוב. כשפרנקפורטר אומר שהבעיה בתרבות שלנו היא שיש בה כל כך הרבה בולשיט, נראה שפרנקפורטר מקבל את העובדה שתמיד תהיה כמות מסוימת של בולשיט. הבעיה נוצרת כשיש יותר מדי בולשיט. ואותו הדבר חל ביחס להבחשה מוסרית.

לפעמים, עצות לא רציניות יכולות להיות שימושיות וגם כיפיות. למשל, העצה המבודחת הנכללת בנאום במהלך חתונה: "לעולם אל תלכו למיטה כשאתם כועסים. תישארו ערים ותריבו כל הלילה". משפט כזה עשוי לגרום לזוג הטרי לחשוב על מערכת היחסים שלהם בדרכים מועילות מבחינה טיפולית. אלא שאנחנו אמורים להבין שעצות משעשעות שנמסרות כחלק מנאום בחתונה פועלות פחות טוב כשהן ניתנות על ידי יועץ נישואין לזוג במצוקה. יש לנו בעיה גדולה כשיש יותר מדי הבחשה מוסרית בדיונים אקדמיים על מוסריות, שמציגים עצמם כרציניים.

הקלפנים, קאראווג'ו

ממי הייתם מבקשים עצה? שקר, הסתרה, תרמית וגנבת דעת ב"הקלפנים" (1597) של קאראווג'ו, מוזיאון קימברלי, פורת וורת', טקסס. תצלום: ויקיפדיה

תחשבו למשל על מאמר (שהוא בדיוני עד כה) שכותרתו "על החובה להיות פדופיל". אם יעלה בידיכם לפרסם את המאמר הזה, תוכלו לצפות לתוצאות טובות ב-Google Scholar. ומדוע שלא תכריזו על פרסום המאמר שלכם בטוויטר?

פילוסופים שרודפים אחר מספר הפעמים שיצטטו אותם ב-Google Scholar יודעים שטיעונים בזכות "הפלה שלאחר הלידה" ובזכות חובה ליטול סמי אהבה, יעוררו תגובות. ואם התועלתנות היא נקודת ההתחלה המוסרית שלכם, קל ליצור פרובוקציות. התועלתנות היא מוסריות רבת-עוצמה, והיא משולה למרתכת פילוסופית לוהטת שקל להפנותה לכיוון הלא נכון. תחשבו למשל על מאמר (שהוא בדיוני עד כה) שכותרתו "על החובה להיות פדופיל", מאמר שיטען שעל אף שפדופיליה במהותה פוגעת בילדים, יש נסיבות שבהן היא יכולה להיות חלק ממערכת יחסים שמניבה תועלת לילד ולחברה. נראה כי מערכות יחסים כאלו התקיימו ביוון העתיקה. אם יעלה בידיכם לפרסם את המאמר הזה – נגיד באחד מאותם כתבי עת לביו-אתיקה שעוסקים באפולוגטיקה של הריגת תינוקות – תוכלו לצפות לתוצאות טובות ב-Google Scholar. ומדוע שלא תכריזו על פרסום המאמר שלכם בטוויטר? "פילוסוף מגן על פדופיליה!" יהיה קליק-בייט אדיר – יותר טוב מהשימוש במלה shit שעשיתי בכותרת המאמר הזה [במקור].

כיף לגרום לפרובוקציה. פרובוקציה יכולה להוביל לרפלקציה, שהיא לרוב דבר טוב. אולם בעת הזאת יש לנו צורך גדול בהתמקדות הקפדנית והחמורה של התועלתנות כך שהיא תאיר על כל התוצאות של מעשינו – והימנעותנו ממעשים. אנו זקוקים למוסריות ציבורית חזקה שתקרא לנו לנקוט פעולה מידית בכל הקשור לאקלים, לחוסר השוויון בעושר ולגזענות. ההתמקדות הייחודית של התועלתנות בתוצאות שנגרמות בשל אי-עשייה, בשל הימנעות מפעולה, חשובה במיוחד.

הרבה יותר מדי אנשים סבורים שהיות שהם אינם מזיקים לסביבה בכוונה, והיות שהם אינם בעצמם גזענים, הרי שהם פטורים מפעולה. זו בעיה, כשנראה לאנשים שסביר להגיב לדרישה של הפילוסוף התועלתני הדורש מאיתנו לחשוב מה ביכולתנו לעשות באמירה "אני חושב שאני מבין את הטיעון התועלתני שלך בדבר החובה המוסרית להתייחס מיד למשבר האקלים, אבל רגע, תועלתנות אינה התאוריה שאומרת שזה ממש בסדר לרצוח תינוקות? למה שאשמע בקולה?"

ניקולס אגאר (Agar) הוא פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטת ויקטוריה בוולינגטון, ניו זילנד. ספרו האחרון עד כה הוא How to Be Human in the Digital Economy, משנת 2019. הוא פרסם מאמרים ב-Ethics, ב-Nous ובכתבי עת נוספים. ניקולס אגאר מתגורר בוולינגטון.AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי אדם הררי

תמונה ראשית: קל לערבב, להטעות, לתעתע. תצלום: רוברט זוניקוף, unsplash.com

Photo by Robert Zunikoff on Unsplash

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי ניקולס אגאר, AEON.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

8 תגובות על המבחישים

01
ד"ר פנינית צפורי-בקנשטיין

אין לי התנגדות לחידושי לשון כאלה ואחרים אבל לא מצאתי שום פירוש למילה הבחשה שמופיעה במאמר למעלה בתפקיד מרכזי. אם מחבר המאמר באנגלית לא ראה לנכון להמציא מילה חדשה כדי להבהיר את טיעוניו (ההזויים לכשעצמם) מדוע יעשה כך המתרגם? מרוב רצון ושאיפה להיות מיוחדים ומקוריים אנשים מאבדים את השומעים להם או הקוראים שלהם, שמנתקים מגע בשלב מוקדם של השיח. חבל

    02
    אדם הררי

    השאלה בדבר חידושי לשון בתרגום היא שאלה אתית, ויש דעות לכאן ולכאן - בוודאי כשבמקור לא הומצאה מלה. במקרה הזה חשבנו (לאחר התייעצות עם העורך) שיש מקום לחידוש משלוש סיבות: 1. המונח האנגלי לא מאוד מוכר גם במקור, והוא די נישתי. 2. המלה shit אמנם קיימת ב"בולשיט" אבל לא מאפשרת הרבה תמרון בעברית. 3. הפועל stir הוא בעל משמעויות רבות, בהן "לרגש", "לעורר" וכו', כך שתרגום ישיר היה פוגם בתוצאה.
    חבל שאת מייחסת לנו "רצון ושאיפה להיות מיוחדים ומקוריים" כשהתרגום נעשה בשיקול דעת רציני ובכוונת מכוון, לטובת הקוראים הרבים שלא מתנתקים מהשיח (ואת בהם). איך אמר מישהו שהעברית בפיו היתה די פגומה? "תנו לי אשראי!"
    באשר לטענות במאמר, נראה שהכותב קלע בול (מ-bull's eye), והדברים רק זכו כאן לאישור.

03
rvc1

נראה לי שהבעיה המרכזית במאמר היא שתועלתנות היא לא מוסרית כלל. למה שלאדם כלשהו תהיה חובה מוסרית לטוב הרב ביותר לאנשים רבים ביותר? לתועלתנות אין שום תשובה לשאלה זו. הרעיון שאדם נולד עם חובה מוסרית לכלל האנושות בלי קשר לרעיונותיו, אמונותיו, רצונותיו וכו' ובלי קשר למה שישפר את חייו הוא אבסורד ואיש אפילו לא מנסה להצדיק אותו. בעיני התמוכים בתועלתנות הרעיון הזה הוא פשוט מובן מאליו. אני חושב שזה אבסורד שפילוסופיה נהפכה למשחק מילים מנותק מהמציאות, אבל אולי זה שתיאוריה מוסרית כלשהי מאפשרת ואף תומכת ברצח תינוקות והרבה מעשים נוראיים אחרים יכולה להיות רמז שהתיאוריה הזו לא נכונה?

04
חן

אני מצטער שתרמתי לכם. מה זה הבחשה לכל הרוחות. אני מצפה להסבר בכותרת- המשנה, לפני שאני מתחיל לבזבז את זמני בחיפוש פירוש למילה.

05
אוהב חכמה

קוראים שאינם מסוגלים לקרוא בסבלנות פסקה וחצי עד שהם נחשפים להסבר לגבי מילה חדשה שטרם הכירו, צריכים לשקול ברצינות להגמל ממדיה דיגיטלית, או פשוט לעבוד על דחיית סיפוקים. יישר כח לאלכסון ולמתרגם על המאמר המעניין הזה, אגאר הוא מחבר שראוי להביאו לדיון הישראלי.

06
אברהם

הבאת טענות מסוימות אד-אבסורדום לגיטימית לחלוטין ואף חיונית בבירור "האמת", העובדה שהכותב לא מסוגל להתמודד עם כך, וזקוק לכנות אמפתית,
מעידה שמוטב לו להחליף מקצוע, פילוסופיה היא מתודה אכזרית.

    07
    יוסף

    מה שאתה אומר עוד סביר ברמה של הדיון הטכני הפילוסופי-לוגי ("נניח שאמא שלך הייתה זונה, כמה היית משלם...") אבל כשמדובר בדיני נפשות ובשיבוש מודע של דעתו של אדם... לא צריך את חז"ל כדי להבין שמדובר ברשעות ובנזק.

08
אברהם

חז"ל מכה שנית, חוכמת גויים מה גדולתה שעומדת היא על כתפי ענקים, חוכמת יהודים מה לה? שאחד אוחז בירכי חבירו, ואין הוא מוסיף דבר, שהכל הוא מסובב ומסובב, ויבוא על סיפוקו.