המוסיקה של החשיבה

האם מוסיקה היא כמו עוגת גבינה – מהנה אך חסרת ערך – או שמא יש משהו שכדאי עוד לבדוק?
X זמן קריאה משוער: 5 דקות

האם ייתכן שמוסיקת קרקס תציף אותנו במלנכוליה מרירה-מתוקה ואילו שיר טיפוסי של ניק דרייק או אליוט סמית יגרום לנו לצהול בשמחה אופורית? והאם ישנו אדם שאינו מתמלא באופוריה למשמע המקהלה הפורצת בסוף התשיעית של בטהובן, או אינו נטען במתח דרמטי למשמע הצלילים הראשונים של החמישית? התשובות על כל השאלות הללו נדמות חד משמעיות, אך אין זה כך.

למעשה, רבים טוענים כי במוסיקה עצמה אין שום הבעה רגשית באופן אינהרנטי: מוסיקה עצובה אינה באמת עצובה, מוסיקה שמחה אינה באמת שמחה וכיו"ב. תחת זאת, עצם הציפיות שלנו שמוסיקה תביע רגש, שולחות אותנו לפשפש בספריית המוסכמות החברתיות שבזיכרוננו. כך אנחנו יכולים לקלוט שמוסיקה אמורה לבטא רגש מסוים, פשוט משום ששמענו משהו דומה כבר באינספור סצנות קולנועיות בעלות אופי כלשהו, בטקסים שונים (למשל, טקסי זיכרון לעומת טקסי סיום קורס), או כי כך אמר לנו מי שלראשונה השמיע לנו את המוסיקה.

בכך, ייתכן שמוסיקה אינה שונה בהרבה מהפעמון של פבלוב, שלצלילו כלביו הזילו ריר משום ששייכו את הצליל להגשת האוכל. ההשפעה הרגשית של המוסיקה היא התניה תרבותית שעשויה להשתנות בהקשרים שונים. ומי שלא קישר מוסיקה לרגש מסוים, עשוי לחוות רגש אחר מאתנו או כלל לא לחוש דבר. אחד המחקרים בתחום אכן הראה כי מוסיקה קלאסית מערבית (כן, אפילו החמישית של בטהובן) נחוות אחרת בין ילדים שונים.

בהקשר הזה, רבות נכתב גם על הפונקציונליות הסוציולוגית של המוסיקה. אנחנו נוטים לחשוב שספריית המוסיקה שלנו היא תוצאה של טעם אישי ומודע, אך מחקרים רבים מצאו קשר הדוק בין העדפות מוסיקליות למוצא עדתי, מצב סוציואקונומי, השכלה ועוד. בתור יצורים חברתיים, מוסיקה היא פשוט עוד נדבך בזהות החברתית שלנו, לא שונה בהרבה ממועדון קבוצת הכדורגל שאנחנו אוהדים.

אוקי, אז מה לגבי ההנאה הטהורה מעצם זיהוי תבניות מוסיקליות והיכולת לנבא כיצד הן יתפתחו? הרי המוח מחווט ליהנות ממוסיקה, לא? באופן עקרוני, התשובה היא, כן, בהחלט. המוח נשען על זיכרון דפוסים שונים בחיים וכל הזמן מנסה לנבא על פיהם מה עומד להתרחש. זה הבסיס ללמידה: אחרי פעמיים-שלוש שנאסוף את המפתחות מהשולחן, למשל, אפילו פעוט בן שנה וחצי יצליח לנבא מה עומד להתרחש אחר כך. להצלחה בניבוי על פי דפוסים יש ערך בולט ולכן, כל פעם שהתוצאות תואמות את ציפיותינו, המוח מתגמל את עצמו בדופמין ואנחנו מרגישים טוב. גם מוסיקה היא דרך להתחקות אחר תבניות; גם כאן המוח מנבא כיצד יתפתח מהלך מוסיקלי ואם הוא צודק, גם כאן נחוש סיפוק.

הסיבה היחידה שמוסיקה ממשיכה להשתנות ומוסיקאים ממשיכים לייצר וריאציות שונות לשירים דומים, היא משום שאנחנו זקוקים למעט אתגר כדי שהמוח יתגמל את עצמו. אילו היה רק שיר אחד בעולם, די מהר היינו מפתחים כלפיו אדישות. אבל בכך, מוסיקה היא כמו עוגת גבינה, כפי שטוען סטיבן פינקר. שתיהן מהנות מאוד אך רק משום שהן ביטוי לפן אחר בהתפתחות האבולוציונית שלנו: העדפת מתיקות בשל הערך הקלורי מחד, ומערכת הניבוי של המוח מאידך. הטענה של פינקר היא שאין צורך מיוחד במוסיקה כפי שאין צורך מיוחד בעוגת גבינה.

אם כל זה נכון – אם מוסיקה היא אכן כמו פעמון פבלובי, כמו מועדון כדורגל, כמו עוגת גבינה טעימה – זה אומר שאפשר היה גם בלעדיה. עולם היפותטי ללא מוסיקה היה אולי יותר משעמם, אך לא שונה מהותית מהעולם שלנו. כלומר, מדבר בסתם מופע שולי, גם אם עתיק, בהתפתחות המין האנושי.

אבל אולי זה לא כל הסיפור. נראה שרוב השיח סביב מוסיקה דן בפן הרגשי ובמערכת התגמולים שהיא מעוררת. ישנו היבט מסוים שפחות נבדק: הקשר שבין מוסיקה ללשון וחשיבה. בשבוע שעבר הבאתי כאן את הרעיון שהיבטים מסוימים במוסיקה (בין השאר) עשויים היו להוות תשתית הכרחית להתפתחות השפה האנושית. ניסיתי להראות, בהסתמך על מחקרים שונים, כי ייתכן שהיא היתה הטריגר ליצירת מערכת תחבירית, אשר אפשרה להומו-ספיינס לשחק עם הלקסיקון המוגבל שלו באינספור וריאציות, וכך לאפשר גם אינספור צורות ביטוי חדשות, צורות חשיבה מורכבות ואף אבסטרקטיות מאוד. היפותזה זו מעוררת את המחשבה שמא הקשר בין מוסיקה לחשיבה הוא הדוק מכפי שנדמה לנו והשאלה היא, אם ניתן לבחון זאת כיום.

במחקר שהתפרסם לאחרונה ב- Journal of Experimental Social Psychology, נמצא כי תבניות מוסיקאליות שונות משפיעות על מערכת הפרשנות והסקת המסקנות. החוקרים השמיעו לחצי מהנבדקים קטע מוסיקלי איטי ומהדהד שמבוסס על הרמוניות טריטון, שהן צירופי צלילים דיסוננטיים למדי (זמזמו את הפתיחה של הסימפסונס או את תחילת השיר "מריה" מסיפור הפרברים: שני הצלילים הראשונים הם טריטון). לנבדקים אחרים הושמע קטע מוסיקלי מהיר יותר שמבוסס על קווינטה, הרמוניה בה הצלילים משלימים זה את זה (כמו למשל בפתיחה של שיר ה- ABC).

בעת ההאזנה כל נבדקי הניסוי ביצעו שתי מטלות. בראשונה היה עליהם ליצור קטגוריות מפרטי רשימת קניות. במטלה זו אין בהכרח תשובה נכונה (מרכך כביסה ונייר טואלט, למשל, עשויים להיכנס לאותה קטגוריה או שלא) אך המאזינים לטריטון הדיסוננטי יצרו מעט קטגוריות שהיו רחבות ואבסטרקטיות יותר, בעוד המאזינים לקווינטה המוגדלת יצרו מספר רב של קטגוריות עם פחות פריטים. במטלה השניה היה עליהם לבצע החלטת קניה בין שני טוסטרים תוך התבססות על שני סוגי אינפורמציה: הערכה משוקללת של גולשים אחרים וביקורות מפורטות.

כדי לברר על איזה מידע הנבדקים הסתמכו כדי להחליט, שני סוגי האינפורמציה היו מנוגדים זה לזה (ציון ממוצע נמוך מול ביקורות נלהבות או להיפך). התברר כי המאזינים לטריטון הושפעו יותר מהציון המשוקלל בהחלטת הקניה, ואילו המאזינים לקווינטה הושפעו יותר מהביקורות הספציפיות.

אז מה הקשר בין המטלות השונות הללו ומה ניתן ללמוד מהשפעת המוסיקה עליהן? באופן מעניין, תוצאות הניסוי הזה מעידות על הבדל מהותי בעיבוד מידע: אנשי הטריטון הדיסוננטי נטו לעיבוד אבסטרקטי יותר, תוך יצירת מידע וקליטתו באופן קטגוריאלי כוללני יותר. עם זאת, אנשי הקווינטה נטו לעיבוד קונקרטי. במילים אחרות, בעוד אלה האחרונים ראו את ה"עצים", הראשונים ראו את ה"יער".

לשני סוגי עיבוד המידע הללו יש קשר הדוק עם שפה כיוון שהיא הכלי שבאמצעותו אנחנו מייצרים היררכיות של שדות סמנטיים. אפשר ללמד קוף או כלב את הקשר בין צליל המילה "תפוז" לבין משמעותו (התפוז עצמו) אולם שפה אנושית מאפשרת לשייך "תפוז" גם לרמה גבוהה יותר של משפחה, כמו קטגוריית ה"פירות" (ומשם ל"צמחים") או ה"מתוקים" (ומשם ל"טעמים"). היררכיות אלה מאפשרות חשיבה אבסטרקטית וסמלית, שהיא הבסיס למבנים החברתיים המורכבים הייחודיים לחברה האנושית (כסף, לאום, בירוקרטיה...).

ייתכן שהרמוניה דיסוננטית מהדהדת ואיטית נשמעת לנו אבסטרקטית לא כתוצאה ממוסכמות תרבותיות, אלא בשל זיקה עמוקה יותר בין מוסיקה לבין שפה ועיבוד מידע. נדמה שמעבר לעובדה כי מוסיקה היא מהנה ומעוררת בנו רגשות שונים, היא קשורה גם לאופן בו אנחנו חושבים. זהו כיוון מחקרי מרתק בעיני, משום שהוא עשוי להוליך אותנו למסקנות נוספות לגבי המשמעות האבולוציונית של המוסיקה בתולדות האנושות.

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב
- דימוי שער״יוקולילי וחפצים מיותרים אחרים״, מיצב בפסטיבל ״אבולוציה״ של ברנינג מן, 2009 צילום: לרה שניידר

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

14 תגובות על המוסיקה של החשיבה

01
ניר ויצמן

סחתיןןןןןן
מכשיר הנגינה הבסיסי הוא הקול, והקול הוא הכול.
בעצם האדם שמדבר עם טעמים, ניגון, דקדוק והגיון שעומד מאחורי המחשבה הוא המוזיקאי הגדול מכולם. אבל לך תסביר את זה לקופים

    03
    ניר ויצמן

    קראתי גם קראתי, וכוונתי היא שהשירה היא התשתית לאדם המדבר, שהוא נמצא מבחינה התפתחותית גבוה יותר מהשירה. והאומן האמיתי הוא לא הזמר ולא המשורר כי אם זה שמדבר עם טעמים, ניגון, דקדוק והגיון שעומד מאחורי המחשבה. זה שהשיח שלו כולל ניגון, שירה ותוכן מה שכולם ניקדו לא נכון, משיח: זה שמגיב, מנגן, משורר ומדבר בשיח ובדיאלוג.

06
__

חבל שאי אפשר לשמוע את הצלילים. יכול להיות שסוגים שונים משפיעים על הריכוז (וממנו גם על מחשבות או דמיונות). אני שמתי לב שמוסיקה או רעשי רקע (אפילו סתם דיבורי רקע ממכשיר הטלויזיה) יכולים שלא להפריע לי ויכולים שכן, תלוי במשאבי הריכוז החשיבתיים שמוחי דורש באותו רגע...

07
עת

אכן ההנאה ממוסיקה היא העדפתינו למוכר, לבטוח ולידוע, ההיפך משינויים מאי-ודאות ומחוסר שליטה...(והאם קצב החיים המהיר, השינויים והתהפוכות בעידן שלנו גורם לנו לצרוך יותר מוסיקה? או שאין קשר והחיים כיום נוחים יחסית?)

08
muse

מוסיקה (בדומה לגירויים חושיים אחר) קשורה לרגשות. שיר ישן, למשל, יכול להעלות הרגשות וזיכרונות מהילדות. אך אותו שיר אם יושמע בנסיבות קיצוניות של עוררות רגשית שונה, עשוי מאותו רגע להיזכר אחרת....

11
יאיא

יש חלק חשוב במוזיקה מודרנית שאין בקלאסית בדרך-כלל וזה המילים. הם יכולים להביע רגש בצורה הרבה יותר חזקה מהמוזיקה, ולפעמים אפילו רגש שמנוגד לרגש שכביכול מביאה איתו המוזיקה...

12
rachel.rabino@mail.huji.ac.il

חי שלום,

כתבת ש"דיבור הוא מעשה....בהגותם של ניטשה, וויטגנשטיין ו"אולי הרבה לפני כן,
במיסטיקה יהודית קדומה).
היכן במיסטיקה יהודית קדומה? אני מסיימת מאמר על "בעקבות וויטגנשטיין עד למיסטיקה יהודית קדומה". כתבתי גם מאמר על "תזמור מתמטי של תפילה.." - אין לי
פייסבוק - איך מתקשרים אתך בלי זה?