האם מוסיקה היא כמו עוגת גבינה – מהנה אך חסרת ערך – או שמא יש משהו שכדאי עוד לבדוק?
X זמן קריאה משוער: 5 דקות
האם ייתכן שמוסיקת קרקס תציף אותנו במלנכוליה מרירה-מתוקה ואילו שיר טיפוסי של ניק דרייק או אליוט סמית יגרום לנו לצהול בשמחה אופורית? והאם ישנו אדם שאינו מתמלא באופוריה למשמע המקהלה הפורצת בסוף התשיעית של בטהובן, או אינו נטען במתח דרמטי למשמע הצלילים הראשונים של החמישית? התשובות על כל השאלות הללו נדמות חד משמעיות, אך אין זה כך.
למעשה, רבים טוענים כי במוסיקה עצמה אין שום הבעה רגשית באופן אינהרנטי: מוסיקה עצובה אינה באמת עצובה, מוסיקה שמחה אינה באמת שמחה וכיו"ב. תחת זאת, עצם הציפיות שלנו שמוסיקה תביע רגש, שולחות אותנו לפשפש בספריית המוסכמות החברתיות שבזיכרוננו. כך אנחנו יכולים לקלוט שמוסיקה אמורה לבטא רגש מסוים, פשוט משום ששמענו משהו דומה כבר באינספור סצנות קולנועיות בעלות אופי כלשהו, בטקסים שונים (למשל, טקסי זיכרון לעומת טקסי סיום קורס), או כי כך אמר לנו מי שלראשונה השמיע לנו את המוסיקה.
בכך, ייתכן שמוסיקה אינה שונה בהרבה מהפעמון של פבלוב, שלצלילו כלביו הזילו ריר משום ששייכו את הצליל להגשת האוכל. ההשפעה הרגשית של המוסיקה היא התניה תרבותית שעשויה להשתנות בהקשרים שונים. ומי שלא קישר מוסיקה לרגש מסוים, עשוי לחוות רגש אחר מאתנו או כלל לא לחוש דבר. אחד המחקרים בתחום אכן הראה כי מוסיקה קלאסית מערבית (כן, אפילו החמישית של בטהובן) נחוות אחרת בין ילדים שונים.
בהקשר הזה, רבות נכתב גם על הפונקציונליות הסוציולוגית של המוסיקה. אנחנו נוטים לחשוב שספריית המוסיקה שלנו היא תוצאה של טעם אישי ומודע, אך מחקרים רבים מצאו קשר הדוק בין העדפות מוסיקליות למוצא עדתי, מצב סוציואקונומי, השכלה ועוד. בתור יצורים חברתיים, מוסיקה היא פשוט עוד נדבך בזהות החברתית שלנו, לא שונה בהרבה ממועדון קבוצת הכדורגל שאנחנו אוהדים.
אוקי, אז מה לגבי ההנאה הטהורה מעצם זיהוי תבניות מוסיקליות והיכולת לנבא כיצד הן יתפתחו? הרי המוח מחווט ליהנות ממוסיקה, לא? באופן עקרוני, התשובה היא, כן, בהחלט. המוח נשען על זיכרון דפוסים שונים בחיים וכל הזמן מנסה לנבא על פיהם מה עומד להתרחש. זה הבסיס ללמידה: אחרי פעמיים-שלוש שנאסוף את המפתחות מהשולחן, למשל, אפילו פעוט בן שנה וחצי יצליח לנבא מה עומד להתרחש אחר כך. להצלחה בניבוי על פי דפוסים יש ערך בולט ולכן, כל פעם שהתוצאות תואמות את ציפיותינו, המוח מתגמל את עצמו בדופמין ואנחנו מרגישים טוב. גם מוסיקה היא דרך להתחקות אחר תבניות; גם כאן המוח מנבא כיצד יתפתח מהלך מוסיקלי ואם הוא צודק, גם כאן נחוש סיפוק.
הסיבה היחידה שמוסיקה ממשיכה להשתנות ומוסיקאים ממשיכים לייצר וריאציות שונות לשירים דומים, היא משום שאנחנו זקוקים למעט אתגר כדי שהמוח יתגמל את עצמו. אילו היה רק שיר אחד בעולם, די מהר היינו מפתחים כלפיו אדישות. אבל בכך, מוסיקה היא כמו עוגת גבינה, כפי שטוען סטיבן פינקר. שתיהן מהנות מאוד אך רק משום שהן ביטוי לפן אחר בהתפתחות האבולוציונית שלנו: העדפת מתיקות בשל הערך הקלורי מחד, ומערכת הניבוי של המוח מאידך. הטענה של פינקר היא שאין צורך מיוחד במוסיקה כפי שאין צורך מיוחד בעוגת גבינה.
אם כל זה נכון – אם מוסיקה היא אכן כמו פעמון פבלובי, כמו מועדון כדורגל, כמו עוגת גבינה טעימה – זה אומר שאפשר היה גם בלעדיה. עולם היפותטי ללא מוסיקה היה אולי יותר משעמם, אך לא שונה מהותית מהעולם שלנו. כלומר, מדבר בסתם מופע שולי, גם אם עתיק, בהתפתחות המין האנושי.
אבל אולי זה לא כל הסיפור. נראה שרוב השיח סביב מוסיקה דן בפן הרגשי ובמערכת התגמולים שהיא מעוררת. ישנו היבט מסוים שפחות נבדק: הקשר שבין מוסיקה ללשון וחשיבה. בשבוע שעבר הבאתי כאן את הרעיון שהיבטים מסוימים במוסיקה (בין השאר) עשויים היו להוות תשתית הכרחית להתפתחות השפה האנושית. ניסיתי להראות, בהסתמך על מחקרים שונים, כי ייתכן שהיא היתה הטריגר ליצירת מערכת תחבירית, אשר אפשרה להומו-ספיינס לשחק עם הלקסיקון המוגבל שלו באינספור וריאציות, וכך לאפשר גם אינספור צורות ביטוי חדשות, צורות חשיבה מורכבות ואף אבסטרקטיות מאוד. היפותזה זו מעוררת את המחשבה שמא הקשר בין מוסיקה לחשיבה הוא הדוק מכפי שנדמה לנו והשאלה היא, אם ניתן לבחון זאת כיום.
במחקר שהתפרסם לאחרונה ב- Journal of Experimental Social Psychology, נמצא כי תבניות מוסיקאליות שונות משפיעות על מערכת הפרשנות והסקת המסקנות. החוקרים השמיעו לחצי מהנבדקים קטע מוסיקלי איטי ומהדהד שמבוסס על הרמוניות טריטון, שהן צירופי צלילים דיסוננטיים למדי (זמזמו את הפתיחה של הסימפסונס או את תחילת השיר "מריה" מסיפור הפרברים: שני הצלילים הראשונים הם טריטון). לנבדקים אחרים הושמע קטע מוסיקלי מהיר יותר שמבוסס על קווינטה, הרמוניה בה הצלילים משלימים זה את זה (כמו למשל בפתיחה של שיר ה- ABC).
בעת ההאזנה כל נבדקי הניסוי ביצעו שתי מטלות. בראשונה היה עליהם ליצור קטגוריות מפרטי רשימת קניות. במטלה זו אין בהכרח תשובה נכונה (מרכך כביסה ונייר טואלט, למשל, עשויים להיכנס לאותה קטגוריה או שלא) אך המאזינים לטריטון הדיסוננטי יצרו מעט קטגוריות שהיו רחבות ואבסטרקטיות יותר, בעוד המאזינים לקווינטה המוגדלת יצרו מספר רב של קטגוריות עם פחות פריטים. במטלה השניה היה עליהם לבצע החלטת קניה בין שני טוסטרים תוך התבססות על שני סוגי אינפורמציה: הערכה משוקללת של גולשים אחרים וביקורות מפורטות.
כדי לברר על איזה מידע הנבדקים הסתמכו כדי להחליט, שני סוגי האינפורמציה היו מנוגדים זה לזה (ציון ממוצע נמוך מול ביקורות נלהבות או להיפך). התברר כי המאזינים לטריטון הושפעו יותר מהציון המשוקלל בהחלטת הקניה, ואילו המאזינים לקווינטה הושפעו יותר מהביקורות הספציפיות.
אז מה הקשר בין המטלות השונות הללו ומה ניתן ללמוד מהשפעת המוסיקה עליהן? באופן מעניין, תוצאות הניסוי הזה מעידות על הבדל מהותי בעיבוד מידע: אנשי הטריטון הדיסוננטי נטו לעיבוד אבסטרקטי יותר, תוך יצירת מידע וקליטתו באופן קטגוריאלי כוללני יותר. עם זאת, אנשי הקווינטה נטו לעיבוד קונקרטי. במילים אחרות, בעוד אלה האחרונים ראו את ה"עצים", הראשונים ראו את ה"יער".
לשני סוגי עיבוד המידע הללו יש קשר הדוק עם שפה כיוון שהיא הכלי שבאמצעותו אנחנו מייצרים היררכיות של שדות סמנטיים. אפשר ללמד קוף או כלב את הקשר בין צליל המילה "תפוז" לבין משמעותו (התפוז עצמו) אולם שפה אנושית מאפשרת לשייך "תפוז" גם לרמה גבוהה יותר של משפחה, כמו קטגוריית ה"פירות" (ומשם ל"צמחים") או ה"מתוקים" (ומשם ל"טעמים"). היררכיות אלה מאפשרות חשיבה אבסטרקטית וסמלית, שהיא הבסיס למבנים החברתיים המורכבים הייחודיים לחברה האנושית (כסף, לאום, בירוקרטיה...).
ייתכן שהרמוניה דיסוננטית מהדהדת ואיטית נשמעת לנו אבסטרקטית לא כתוצאה ממוסכמות תרבותיות, אלא בשל זיקה עמוקה יותר בין מוסיקה לבין שפה ועיבוד מידע. נדמה שמעבר לעובדה כי מוסיקה היא מהנה ומעוררת בנו רגשות שונים, היא קשורה גם לאופן בו אנחנו חושבים. זהו כיוון מחקרי מרתק בעיני, משום שהוא עשוי להוליך אותנו למסקנות נוספות לגבי המשמעות האבולוציונית של המוסיקה בתולדות האנושות.
תגובות פייסבוק
14 תגובות על המוסיקה של החשיבה
סחתיןןןןןן
מכשיר הנגינה הבסיסי הוא הקול, והקול הוא הכול.
בעצם האדם שמדבר עם טעמים, ניגון, דקדוק והגיון שעומד מאחורי המחשבה הוא המוזיקאי הגדול מכולם. אבל לך תסביר את זה לקופים
תודה על התגובה. מזמין אותך לקרוא את המדור הקודם שלי (לפני שלמדנו לדבר, למדנו לשיר). בני האדם אינם היחידים שגילו את המוסיקה בקולם. האזן לדואט הגיבונים הזה למשל
http://youtu.be/GY-bN1ka6Zw
קראתי גם קראתי, וכוונתי היא שהשירה היא התשתית לאדם המדבר, שהוא נמצא מבחינה התפתחותית גבוה יותר מהשירה. והאומן האמיתי הוא לא הזמר ולא המשורר כי אם זה שמדבר עם טעמים, ניגון, דקדוק והגיון שעומד מאחורי המחשבה. זה שהשיח שלו כולל ניגון, שירה ותוכן מה שכולם ניקדו לא נכון, משיח: זה שמגיב, מנגן, משורר ומדבר בשיח ובדיאלוג.
http://ling.auf.net/lingbuzz/000959
http://iai.tv/?channel=arts&theme=music-and-performance&order=
חבל שאי אפשר לשמוע את הצלילים. יכול להיות שסוגים שונים משפיעים על הריכוז (וממנו גם על מחשבות או דמיונות). אני שמתי לב שמוסיקה או רעשי רקע (אפילו סתם דיבורי רקע ממכשיר הטלויזיה) יכולים שלא להפריע לי ויכולים שכן, תלוי במשאבי הריכוז החשיבתיים שמוחי דורש באותו רגע...
אכן ההנאה ממוסיקה היא העדפתינו למוכר, לבטוח ולידוע, ההיפך משינויים מאי-ודאות ומחוסר שליטה...(והאם קצב החיים המהיר, השינויים והתהפוכות בעידן שלנו גורם לנו לצרוך יותר מוסיקה? או שאין קשר והחיים כיום נוחים יחסית?)
מוסיקה (בדומה לגירויים חושיים אחר) קשורה לרגשות. שיר ישן, למשל, יכול להעלות הרגשות וזיכרונות מהילדות. אך אותו שיר אם יושמע בנסיבות קיצוניות של עוררות רגשית שונה, עשוי מאותו רגע להיזכר אחרת....
הדיבור והשירה ממוקמים באזורים מנוגדים במוח ולכן, במקרים של גמגום הטיפול הוא (גם) באמצעות דיבור קצבי.
בגלל זה אומרים שמשה היה מגמגם הוא גם שר וגם דיבר בעת ובעונה אחת
יש חלק חשוב במוזיקה מודרנית שאין בקלאסית בדרך-כלל וזה המילים. הם יכולים להביע רגש בצורה הרבה יותר חזקה מהמוזיקה, ולפעמים אפילו רגש שמנוגד לרגש שכביכול מביאה איתו המוזיקה...
חי שלום,
כתבת ש"דיבור הוא מעשה....בהגותם של ניטשה, וויטגנשטיין ו"אולי הרבה לפני כן,
במיסטיקה יהודית קדומה).
היכן במיסטיקה יהודית קדומה? אני מסיימת מאמר על "בעקבות וויטגנשטיין עד למיסטיקה יהודית קדומה". כתבתי גם מאמר על "תזמור מתמטי של תפילה.." - אין לי
פייסבוק - איך מתקשרים אתך בלי זה?
אני חושב שהציטוט הוא ממאמר אחר שכתבתי. מכל מקום, הכוונה היא לזיקה בין שפה לבריאה במיסטיקה יהודית (קבלה בעיקר).
מאוד נהנתי! ממש מרתק!
אגב אגב
למונח "אגב" יש קריירה ארוכה ומגוונת למדי בתולדות העברית. מקורו בצירוף ארמי שפירושו "על גב", ומשמעותו המקורית היא "על ידי" או "באמצעות", שימוש הנפוץ בעברית הקלאסית, הישנה יותר. עם הזמן המשמעות התרחבה והתגוונה ופירושו של "אגב" הוא גם "ללא כוונה תחילה", "בהזדמנות זו". כך הוא גם משמש לקשירת דברים שנאמרים ברגע מסוים, במקרים כמו "אגב, מה קרה עם התוכניות שלך לקנות מכונית חדשה?"
ההקשר והנסיבתיות הפכו להיות גורם מרכזי בשימושים ב"אגב". בנוסף לכך, קיים מן העבר הצירוף הארמי "אגב אורחא", במובן של "תוך כדי כך" שתרגומו המילולי לעברית מוכר לנו מאוד ובהחלט משמש אותנו כיום: "דרך אגב". פה מתרחבים האופקים מעט יותר והאפשרויות נעשות רבות יותר. לעתים מדובר בתואר פועל מקומי יותר ואפשר לזהות פועל שהוא מתאר, ולעתים הוא מתייחס לנסיבות אמירת הדברים ואף לנסיבות רחבות יותר, עמומות פחות או יותר, הברורות למי שמשתמשים ב"דרך אגב" ולמי ששומעים את הביטוי. כלומר, הוא יכול גם לשמש בדיבור כעין סמן של היזכרות הדובר במה שהוא ביקש לומר, או לציון רצונו לשנות מעט את נושא השיחה. כשהמעבר חד מאוד, "דרך אגב" אפילו מצביע, על דרך הגיחוך, על אותו מעבר חד ועל מודעות הדובר לכך שהמעבר שהוא עושה אינו טבעי למהלך השיחה.
כלומר, התחביר של "אגב" ו"דרך אגב" מורכב למדי: מהתייחסות לפועל, דרך התייחסות לנסיבות בטקסט או אף לנסיבות רחבות יותר, ועד לשינוי חד בעניין המדובר. בנוסף לכך, דוברי העברית גזרו את התואר "אגבי", לציון העובדה שמשהו בא או קורה בדרך אגב, שהוא מקרי או ארעי. ומכאן הדרך הייתה קצרה וטבעית לגזירת שם העצם המופשט "אגביות", כלומר מקריות, סתמיות וכו'.
הכול היה שקט וברור למדי, המובנים שציינתי כאן וגם הצורך לעיון תחבירי שיטתי ב"אגב" ו"דרך אגב", עד שהופיעו בזירה "נזקים אגביים" ו"קורבנות אגביים", ועשו זאת ברוב רעש, בעודם מעוררים, אגב כך, לא מעט תימהון.
מסתבר שמדובר בתרגום העברי העכשווי ל-collateral האנגלי. בעיקר במובן של collateral damage, כלומר נזקים שנגרמים אגב פעולה יזומה (ונדגיש מיד: היא אפילו אינה חייבת להיות צבאית או אלימה). באנגלית של ימינו מדברים על collateral במובן של "נזק משני", או "משהו שבא עם ה'חבילה'" – כלומר על דרך החיוך, חותנת או חותן יכולים להיות מוגדרים כ-collateral להחלטה להינשא לאדם מסוים.
באנגלית העניין הזה עובד היטב, גם בזכות השקיפות של המונח collateral, לצד מובן נוסף שלו שמיד אעמוד עליו. בכל אופן, collateral מתועד באנגלית, ממקור צרפתי קדום, עוד מהמאה ה-14, כשהצרפתית העתיקה נטלה אותו מהלטינית של ימי הביניים. הגזירה פשוטה: co- שפירושו "עם" או "יחד עם" ו-lateralis, "צדדי", "צדי", מ-latus שפירושו בלטיני "צד" – מילה פורייה מאוד שהותירה צאצאים לרוב בשפות הרומאניות, באנגלית ובשפות אירופיות נוספות. והיות שלא אוכל כאן בלי כדורגל, אציין רק ש-lateral בספרדית פירושו "שחקן כנף", כלומר שחקן שמשחק בצד הקיצוני של המגרש.
בכל אופן, התואר collateral באנגלית של ימינו פירושו "מקביל", "מלווה", "שנמצא צד לצד עם..." וגם "משני", "שנוצר כתוצר לוואי לא מכוון" וכדומה.
בנוסף לכך, קיים באנגלית שם עצם, collateral, והוא משמש בעיקר בתחום הבנקאות והפיננסים. פירושו "ערובה", "בטוחה", "ביטחונות" וכו'. כלומר, דבר שמניחים לצד בקשה להלוואה או משכנתה, ושיעמוד כנגד החוב כדי להבטיח את פרעונו.
בכל העולם הזה של collateral אין מובן של מקריות או ארעיות, אבל כן יש בו מובנים של צדדיות, אגביות, משניות לעניין העיקרי שלצידו ניצב הדבר שהוא collateral. כלומר, באנגלית העיניים נותרות פקוחות לדבר העיקרי, כשמה שהוא collateral זוכה להכרה ברורה בקיומו ובמעמדו ביחס לדבר העיקרי. באנטומיה מדובר אפילו על כלי דם שהוא collateral, כלומר כאלו המתפצלים מכלי דם עיקרי וקטנים ממנו.
ואילו בעברית העכשווית, "אגב", "אגבי" ו"אגביות" נושאים על גבם את הגב, אפילו את הפניית הגב, ואת המקריות שיש בה טעם לא נוח של התנערות מאחריות. אלפיים או אלפיים וחמש מאות שנה של "אגב" ו"אגב אורחא" הארמיים המדגישים את הגב (בניגוד ל"צד" הלטיני) אינם נמחקים מפני המהלך העברי המודרני שהביא לעולם את "נזקים אגביים" ו"קרבנות אגביים". מובן שאין פה שום ערובה, שום בטוחה ושום התייחסות לחוב כלשהו. אפשר אף לומר שלפנינו הודאה בחוסר אחריות, במה שהוא נזק אגבי המעיד על מבצעיו.
והרי התחזית ל-2067
APS Observerמה עשוי להניע אנשים לפעול נכון לטובת נושאים סביבתיים? תגלית מפתיעה ומעוררת...
X 4 דקות
עד ש... ועד ש...
לכאורה, עניין פשוט: אנחנו רגילים ש"עד ש-" משמש במשפטים מסוג: "אשתמש במחשב הזה עד שיגיע החדש שהזמנתי". כלומר, "עד ש-" במשפטים כאלו מקדים את הזמן שבו תסתיים הפעולה בראשית המשפט, בפסוקית הראשונה שאפשר לכנותה ראשית. כך "שתקתי עד שהוא התיישב" אומר שפעולת השתיקה נמשכה זמן, ונקטעה או הגיעה לסיומה כאשר הוא התיישב. הקשר הזה בין הפסוקיות, קשר של זמן, מסומן על ידי הצירוף "עד ש-".
אלא שבכך לא תם התיאור התחבירי של "עד ש-" בעברית העכשווית שלנו, שכן מסתבר שיש בה "עד ש-" אחרים, כפי שנראה מיד.
דוגמה ממשית שהזדמן לי לשמוע: זוג דוברי עברית נכנס לדירה. הם התבקשו להאכיל חתול שבעליו נעדר מהבית וגם לשהות איתו מעט. החלון בסלון מעט פתוח, והיום קצת קריר. הגבר שואל את האישה: "לסגור את החלון?", והאישה משיבה: " תשאיר אותו פתוח עד שאנחנו כאן". משפטים כאלו נפוצים מאוד. בהם, "עד ש-" מתפקד במובן של "כל עוד" או "כל זמן ש-". נראה שההבדל בין "עד ש-" הזה ובין "כל עוד" או "כל זמן ש-" הוא הבדל של משלב בלשון, כש"עד ש-" הוא הצורה הדיבורית יותר. אך יתכן שיש גם הבדל דק במשמעות. "כל זמן ש-" ו"כל עוד" מביעים גם בו-זמניות, ואילו בעניין החלון אין מדובר בדיוק בבו-זמניות אלא ביצירת מצב או נסיבות שיתקיימו לפרק הזמן שיסתיים ברגע מוגדר, במקרה הזה, כשהזוג כבר לא יהיה "כאן", כלומר בדירה.
בכל אופן, גם ה"עד ש-" הראשון וגם השני מביעים יחסיות ויחסים של זמן בין שתי התרחשויות. "עד ש-" הראשון יקדים את הפסוקית השנייה. לעומתו, יתכן שה"עד ש-" מהסוג של "עד שאנחנו כאן" בדוגמה שהבאתי יכול להופיע לפני פסוקית ראשונה מבין שתיים: "עד שאנחנו אוכלים, תשאיר את האור דלוק" הוא דוגמה נוספת ששמעתי, כלומר: תשאיר את האור דלוק כל עוד אנחנו אוכלים.
אלא שהדוגמאות המצטברות מגלות את דבר קיומו של "עד ש-" שלישי, שהוא לדעתי מעניין יותר משני הקודמים. הוא מתגלה בדוגמאות כגון "עד שסידרתי את כל הכביסה, הכלב הפך את הכול"; "עד שלמדתי לבחינה מחר, היא נדחתה ברגע האחרון" ורבות כמותן. כלומר, לפנינו לא רק ביטוי של זמן יחסית לפעולה אחרת, אלא גם הבעה רגשית-סובייקטיבית של הדובר. ההבעה נוגעת למאמץ שהושקע, לשפע הפעולות שנעשו, לטרחה שדבר ייצג מבחינת הדובר. והטענה הזאת מובעת בהנגדה חדה למה שקרה לאחר מכן: הכלב הפך את הכביסה, הרשויות האחראיות דחו את הבחינה. כלומר, היה איזשהו קרשנדו של פעילות, של הכנה, של אינטנסיביות, ואז הגיע השבר, ירידה באנרגיה, אכזבה, שוקת שבורה וכדומה. הפסוקית הראשונה מציינת את הדבר שנעשה, הדבר שאנו מתבקשים למקד בו את תשומת לבנו ולהעריך מה הוא דרש, אך ה"עד ש-" הפותח כבר אומר לנו שתהיה "נפילה", שמשהו עתיד להתגלות כגורם ששיבש, הכשיל או מנע את הדבר שציפינו שיקרה לאור הנאמר בפסוקית הראשונה.
מכאן אנו רואים גם שב"עד ש-" מהסוג הזה, השלישי, יש חשיבות לסדר הפסוקיות. למעשה, הוא יוצר מבנה סיפורי בפני עצמו: פעולה שסביבה נצברת ציפייה או רמת מתח מסוימת, ובהכרח, לאחר מכן, השבר בסיפור. אלו אכן המקומות המעניינים בתחביר: אזורי המפגש שלו עם המבנה הסיפורי, הדרך שבה הוא משתלב באסטרטגיות נרטיביות. כך מסתבר שיש לנו לפחות שלושה "עד ש-" והם שונים בתכלית, בפונקציה, במשמעות וגם בתחביר שלהם. אחד מציין סוף של פעולה; השני מציין פעולה או מצב שיתקיימו כל עוד מתקיימים מצב או פעולה אחרים; והשלישי מבשר על משפט שיש לו שני חלקים, הראשון מתאר פעולה שהדובר או הדוברת מרכזים בה או בתוצאתה מאמץ או אכפתיות רבה, ואילו החלק השני מביע שבר, אכזבה או הפרה של הציפייה שנוצרה בעקבות החלק הראשון. נראה כי בשני ה"עד ש-" הראשונים יש גמישות בסדר הפסוקיות, ואילו בשלישי ה"עד ש-" יקדים את הפסוקית הראשונה, עניין שיש לו חשיבות ברורה לאפקט הסיפורי.