המיתוס של נצחיות הדיגיטל

גיבוי הוא מונח ריק מכל תוכן, לפחות כל עוד בני אדם נשארים אנושיים
X זמן קריאה משוער: 3 דקות

על הנייר, פורמטים דיגיטליים הם עמידים יותר מנייר. נייר הוא חומר פגיע להחריד לאסונות שונים, משריפות מקריות ועד הצתות מכוונות, מקריעה ורמיסה ועד לשיטפונות. אפשר לשמור עליו, לטפל בו כראוי ולהאריך את משך חייו, אבל הוא לא נצחי – תהליכים כימיים שקשורים בנייר עצמו או באופן הפקתו גורמים לו להיהרס בסופו של דבר ולהתפורר. חוסר האמינות הזה עומד מאחורי ביטויים שעוסקים בארעיות וחוסר האמינות של החומר, כמו למשל "נמר של נייר".

אבל החומר העתיק הזה הוא הפורמט שהאנושות השתמשה בו במשך אלפי שנים כדי להפוך דברים לחשובים, רשמיים או נצחיים. כשמעלים משהו על הנייר הופכים אותו לאמיתי, לתקף. נייר, לסוגיו השונים – בין אם הוא עשוי עץ, בדים ישנים או מגילות עור - שימר את אוצרות התרבות של המין האנושי. קשה יותר לשכפל אותו בהשוואה לספר דיגיטלי, ומנגד כל עותק של ספר נייר קיים בפני עצמו; גם אם חלקם יושמדו בשריפה, שיטפון או סתם יושלכו לפח, יהיו אחרים שישרדו, כל עוד יהיה אדם או מוסד אחד שיהיה מעוניין להחזיק בהם.

בספרים אלקטרוניים, לעומת זאת, הגוף שמכר לנו את הספר (וכפי שנאמר כבר פעמים רבות, לא מדובר במכירה של ממש) מסוגל להעלים אותו מהמכשירים שלנו בכל עת שאנו מחוברים לרשת. בנוסף, איש לא ערב לנו שהספרים שברשותנו יתעדכנו עם התעדכנות הפורמטים: סביר להניח שסוגי הקבצים יהיו שונים בעתיד, ושהמכשירים שיהיו לנו  יוכלו לקרוא רק אותם. החברות בהחלט יוכלו לדרוש מאיתנו לקנות מחדש את הספר, כפי שנאלצנו בעבר לרכוש מחדש כדיסקים מוזיקה שרכשנו בעבר בצורת תקליט או קסטה.

לגבי ספרים דיגיטליים לפחות, נדמה שבכל אופן יש פחות לאבד, מבחינה רגשית - אם העותק של טרילוגיית החלל של ק.ס. לואיס שקניתם כשהייתם בתיכון יאבד בשיטפון, לא יהיה לו תחליף אמיתי, גם אם תקנו עותק אחר של הספר. קשה יותר להיות סנטימנטליים לגבי עותק דיגיטלי, אבל יכול להיות בהחלט שתאבדו הערות וסימונים חשובים.

פורמטים דיגיטליים קל יותר לגבות, אך השאלה היא אם עושים זאת. במסגרת סקר שערך שירות גיבוי (בעל אינטרס מן הסתם) בשיתוף חברת הסקרים Harris Interactive נשאלו אלפיים משתמשים אקראיים באיזו תדירות הם מגבים את הקבצים שלהם. 29% השיבו שהם פשוט לא עושים זאת, 22% עושים זאת פעם בשנה ורק 9% עושים זאת מדי יום. העובדה שככל שאנשים מבוגרים יותר כך יש סיכוי גבוה יותר שהם יגבו את המחשב שלהם באופן יומיומי עשויה אולי לרמוז שמשתמשים צעירים יותר שומרים פחות דברים על המחשב שלהם, ומסתמכים יותר על שירותים בענן שאותם כביכול לא צריך לגבות. אבל זו רק השערה: מצד שני, הסקר מראה כי תדירות העדכונים גדלה ככל שרמת ההשכלה וההכנסה גדלות.

משהו במאזן שבין הטרחה שבהפעלת שירות גיבוי והפחד לאבד מידע יקר ערך כנראה אינו פועל. האם הוירטואליות של המידע מבלבלת את המשתמשים באשר לקיומו, או שאנשים פשוט בוטחים יותר מדי במחשבים? לפי אותו שירות גיבוי, 59% מהדיסקים הקשיחים מתים בתוך ארבע שנים. ייתכן שדווקא הנצחיות כביכול של הפורמטים הדיגיטליים עלולה לפגוע בהם.

גם שירותי גיבוי בענן אינם חפים מבעיות - השאלה עד כמה המידע שלנו מוגן בדרופבוקס ושירותי אחסון אחרים (לא מבחינת פרטיות; אנחנו כבר יודעים שלא. סתם מבחינת השאלה האם הוא יישאר שם). מה יקרה אם יום אחד השירות הזה ייסגר – לכאורה תוכלו לקבל בחזרה את הקבצים שלכם, אבל זה עלול להיות תלוי בנסיבות הסגירה: כש-Megaupload נסגר, אלפי אנשים איבדו גישה לקבצים ששמרו שם, גם קבצים שהיו בבעלותם החוקית. השירותים המקוונים גם כובלים אתכם לתשלום תמידי – עבור גיבוי הקבצים, עבור האחסון, עבור המכשירים שבאמצעותם אתם צורכים את החומרים האלה. המחיר הזול יותר של ספרים בקינדל הוא אשליה. חשבו כמה יהיה עליכם לשלם בעבור שירותי אחסון בעוד עשר שנים, בעוד עשרים שנה? (ובמקרה שאתם מפזרים אותם בין שירותים חינמיים, מעניין אם תזכרו איפה שמתם אותם – בגוגל דרייב, בדרופבוקס או באיזה שירות חינמי אחר שדגמתם)

ההשתמרות של התרבות האנושית על הנייר, כשלא התרחשה תודות למזל טהור (כמו במקרה של מגילות מדבר יהודה), דרשה מאמץ לא מבוטל: צבא של נזירים היה שקוע בהעתקת הכתבים העתיקים (וגם זה היה קצת מזל, כי חלקם העתיקו אותם סתם בשביל התרגול). שמירת קבצים דורשת פחות מאמץ טכני, אך ההנחה שאוצרות התרבות בטוחים להם במשכנם ואינם זקוקים לעין אנושית שתקרא, ליד שתעתיק ולפה שישנן, יכולה להיות גורם הסכנה הגדול ביותר. כשהנרי השמיני החליט לסגור את המנזרים הקתוליים ולהחרים את אדמתם, כתבי היד ששימרו הושלכו יחד עם הנזירים ושימשו לעטיפת מחברות, אפיית פשטידות ומילוי רובים; מעניין לדמיין באיזה אופן יישמדו, יתגלו ויינצלו כתבי היד של העתיד.

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

6 תגובות על המיתוס של נצחיות הדיגיטל

01
מיכל שטאובר

חלק מהפתרון- לאחר שעשית את האפשרי והסביר על מנת לשמור על מה שחשוב לך, זה להבין שגם אם כל מה שגיבית ילך לאיבוד, זה לא יהיה כל כך נורא. זאת קפיצה מנטלית פשוטה.

02
ניב

לאבד את כל תמונות ילדותך או גרוע יותר תמונות ילדייך לעולמים עקב זה שהמחשב קרס זו ״קפיצה מנטלית פשוטה״. אני לא חושב ככה. לדברים הללו יש ערך עמוק לזכרון לאישיות לאיך אתה זוכר את משפחתך. נכון שהבית גם יכול להשרף או שהתמונה תדהה אבל כשאתה חי באשליה שהמידע מוגן לנצח על מחשב או הרד דיסק וזה מתנפץ לך מול העיניים זה כואב מאוד וממש לא פשוט זה הזכרון והרצון לשמור על הזיכרון הזה טבוע בנו עמוק מדי. בטח כשמדובר בזכרון של אדם שנהרג או כל דבר בסגנון.

03
מיכל שטאובר

ניב מילת המפתח שלך היא "אשליה" אתה אכן חי באשליה שהמידע מוגן לנצח. אתה אפילו יודע שזאת אשליה וזה כבר חלק מהקפיצה המנטלית. ברור שזה יכול לכאוב. לכן אני חושבת שלא מספיק לעשות גיבוי כלומר לסמוך על אמצעי חיצוני זה או אחר. צריך להיות מוכן לאבד. צילומים מסמכים וגם דברים אחרים. אין מחלוקת שלרובנו נעים ונחמד להתבונן בתצלומים מהילדות ולצלם את ילדינו עד כדי שאנחנו חיים כל רגע דרך המצלמה. כמה כאב לתלות באבדן של חפץ כלשהו פיזי או דיגיטלי- שכל אחד יחליט לעצמו. לי אישית נעים יותר מהרגע שהחלטתי שאם אצטרך להתחיל מחר עם מברשת שיניים זה יהיה בסדר.

הפורמטים האנלוגיים נזנחו מהר מידי, בלי חשיבה מספיקה על ההשלכות. עכשיו יש תהליך מעניין של חשיבה לאחר מעשה.
לפני כמה שנים התרסק לי המחשב ואיתו ההארד דיסק וכמעט איבדתי אלפי תמונות משפחתיות. למזלי, אני מהמוזרים שחזרו לצלם בפילם. בכל מקרה של מחיקה קולוסאלית של החומר הדיגיטלי, בארון אצלי נחים לבטח נגטיבים, מהם אוכל לחלץ את המידע בעתיד בטכנולוגיה בסיסית.

"העידן הדיגיטלי האפל" (Digital dark age) בו רבים מהנכסים הדיגיטאליים נעלמים, מתאר את המצב שבו קשה או ממש בלתי אפשרי לקרוא ולאחזר מסמכים אלקטרוניים הכוללים לא רק מסמכי טקסט אלא גם מולטימדיה, תמונות, וידאו, אודיו היות והם הוקלטו בפורמט קובץ מיושן ומעורפל. מקורו של השם נובע מחשכת ימי הביניים שב היה חוסר יחסי של תיעוד כתוב. הנושא מאד אקטואלי וטרם נמצאו הטכנולוגיות המבטיחות
את האחסון, הקריאה, והשימוש של נתונים דיגיטליים לתקופות ארוכות .