גיבוי הוא מונח ריק מכל תוכן, לפחות כל עוד בני אדם נשארים אנושיים
X זמן קריאה משוער: 3 דקות
על הנייר, פורמטים דיגיטליים הם עמידים יותר מנייר. נייר הוא חומר פגיע להחריד לאסונות שונים, משריפות מקריות ועד הצתות מכוונות, מקריעה ורמיסה ועד לשיטפונות. אפשר לשמור עליו, לטפל בו כראוי ולהאריך את משך חייו, אבל הוא לא נצחי – תהליכים כימיים שקשורים בנייר עצמו או באופן הפקתו גורמים לו להיהרס בסופו של דבר ולהתפורר. חוסר האמינות הזה עומד מאחורי ביטויים שעוסקים בארעיות וחוסר האמינות של החומר, כמו למשל "נמר של נייר".
אבל החומר העתיק הזה הוא הפורמט שהאנושות השתמשה בו במשך אלפי שנים כדי להפוך דברים לחשובים, רשמיים או נצחיים. כשמעלים משהו על הנייר הופכים אותו לאמיתי, לתקף. נייר, לסוגיו השונים – בין אם הוא עשוי עץ, בדים ישנים או מגילות עור - שימר את אוצרות התרבות של המין האנושי. קשה יותר לשכפל אותו בהשוואה לספר דיגיטלי, ומנגד כל עותק של ספר נייר קיים בפני עצמו; גם אם חלקם יושמדו בשריפה, שיטפון או סתם יושלכו לפח, יהיו אחרים שישרדו, כל עוד יהיה אדם או מוסד אחד שיהיה מעוניין להחזיק בהם.
בספרים אלקטרוניים, לעומת זאת, הגוף שמכר לנו את הספר (וכפי שנאמר כבר פעמים רבות, לא מדובר במכירה של ממש) מסוגל להעלים אותו מהמכשירים שלנו בכל עת שאנו מחוברים לרשת. בנוסף, איש לא ערב לנו שהספרים שברשותנו יתעדכנו עם התעדכנות הפורמטים: סביר להניח שסוגי הקבצים יהיו שונים בעתיד, ושהמכשירים שיהיו לנו יוכלו לקרוא רק אותם. החברות בהחלט יוכלו לדרוש מאיתנו לקנות מחדש את הספר, כפי שנאלצנו בעבר לרכוש מחדש כדיסקים מוזיקה שרכשנו בעבר בצורת תקליט או קסטה.
לגבי ספרים דיגיטליים לפחות, נדמה שבכל אופן יש פחות לאבד, מבחינה רגשית - אם העותק של טרילוגיית החלל של ק.ס. לואיס שקניתם כשהייתם בתיכון יאבד בשיטפון, לא יהיה לו תחליף אמיתי, גם אם תקנו עותק אחר של הספר. קשה יותר להיות סנטימנטליים לגבי עותק דיגיטלי, אבל יכול להיות בהחלט שתאבדו הערות וסימונים חשובים.
פורמטים דיגיטליים קל יותר לגבות, אך השאלה היא אם עושים זאת. במסגרת סקר שערך שירות גיבוי (בעל אינטרס מן הסתם) בשיתוף חברת הסקרים Harris Interactive נשאלו אלפיים משתמשים אקראיים באיזו תדירות הם מגבים את הקבצים שלהם. 29% השיבו שהם פשוט לא עושים זאת, 22% עושים זאת פעם בשנה ורק 9% עושים זאת מדי יום. העובדה שככל שאנשים מבוגרים יותר כך יש סיכוי גבוה יותר שהם יגבו את המחשב שלהם באופן יומיומי עשויה אולי לרמוז שמשתמשים צעירים יותר שומרים פחות דברים על המחשב שלהם, ומסתמכים יותר על שירותים בענן שאותם כביכול לא צריך לגבות. אבל זו רק השערה: מצד שני, הסקר מראה כי תדירות העדכונים גדלה ככל שרמת ההשכלה וההכנסה גדלות.
משהו במאזן שבין הטרחה שבהפעלת שירות גיבוי והפחד לאבד מידע יקר ערך כנראה אינו פועל. האם הוירטואליות של המידע מבלבלת את המשתמשים באשר לקיומו, או שאנשים פשוט בוטחים יותר מדי במחשבים? לפי אותו שירות גיבוי, 59% מהדיסקים הקשיחים מתים בתוך ארבע שנים. ייתכן שדווקא הנצחיות כביכול של הפורמטים הדיגיטליים עלולה לפגוע בהם.
גם שירותי גיבוי בענן אינם חפים מבעיות - השאלה עד כמה המידע שלנו מוגן בדרופבוקס ושירותי אחסון אחרים (לא מבחינת פרטיות; אנחנו כבר יודעים שלא. סתם מבחינת השאלה האם הוא יישאר שם). מה יקרה אם יום אחד השירות הזה ייסגר – לכאורה תוכלו לקבל בחזרה את הקבצים שלכם, אבל זה עלול להיות תלוי בנסיבות הסגירה: כש-Megaupload נסגר, אלפי אנשים איבדו גישה לקבצים ששמרו שם, גם קבצים שהיו בבעלותם החוקית. השירותים המקוונים גם כובלים אתכם לתשלום תמידי – עבור גיבוי הקבצים, עבור האחסון, עבור המכשירים שבאמצעותם אתם צורכים את החומרים האלה. המחיר הזול יותר של ספרים בקינדל הוא אשליה. חשבו כמה יהיה עליכם לשלם בעבור שירותי אחסון בעוד עשר שנים, בעוד עשרים שנה? (ובמקרה שאתם מפזרים אותם בין שירותים חינמיים, מעניין אם תזכרו איפה שמתם אותם – בגוגל דרייב, בדרופבוקס או באיזה שירות חינמי אחר שדגמתם)
ההשתמרות של התרבות האנושית על הנייר, כשלא התרחשה תודות למזל טהור (כמו במקרה של מגילות מדבר יהודה), דרשה מאמץ לא מבוטל: צבא של נזירים היה שקוע בהעתקת הכתבים העתיקים (וגם זה היה קצת מזל, כי חלקם העתיקו אותם סתם בשביל התרגול). שמירת קבצים דורשת פחות מאמץ טכני, אך ההנחה שאוצרות התרבות בטוחים להם במשכנם ואינם זקוקים לעין אנושית שתקרא, ליד שתעתיק ולפה שישנן, יכולה להיות גורם הסכנה הגדול ביותר. כשהנרי השמיני החליט לסגור את המנזרים הקתוליים ולהחרים את אדמתם, כתבי היד ששימרו הושלכו יחד עם הנזירים ושימשו לעטיפת מחברות, אפיית פשטידות ומילוי רובים; מעניין לדמיין באיזה אופן יישמדו, יתגלו ויינצלו כתבי היד של העתיד.
תגובות פייסבוק
6 תגובות על המיתוס של נצחיות הדיגיטל
חלק מהפתרון- לאחר שעשית את האפשרי והסביר על מנת לשמור על מה שחשוב לך, זה להבין שגם אם כל מה שגיבית ילך לאיבוד, זה לא יהיה כל כך נורא. זאת קפיצה מנטלית פשוטה.
לאבד את כל תמונות ילדותך או גרוע יותר תמונות ילדייך לעולמים עקב זה שהמחשב קרס זו ״קפיצה מנטלית פשוטה״. אני לא חושב ככה. לדברים הללו יש ערך עמוק לזכרון לאישיות לאיך אתה זוכר את משפחתך. נכון שהבית גם יכול להשרף או שהתמונה תדהה אבל כשאתה חי באשליה שהמידע מוגן לנצח על מחשב או הרד דיסק וזה מתנפץ לך מול העיניים זה כואב מאוד וממש לא פשוט זה הזכרון והרצון לשמור על הזיכרון הזה טבוע בנו עמוק מדי. בטח כשמדובר בזכרון של אדם שנהרג או כל דבר בסגנון.
ניב מילת המפתח שלך היא "אשליה" אתה אכן חי באשליה שהמידע מוגן לנצח. אתה אפילו יודע שזאת אשליה וזה כבר חלק מהקפיצה המנטלית. ברור שזה יכול לכאוב. לכן אני חושבת שלא מספיק לעשות גיבוי כלומר לסמוך על אמצעי חיצוני זה או אחר. צריך להיות מוכן לאבד. צילומים מסמכים וגם דברים אחרים. אין מחלוקת שלרובנו נעים ונחמד להתבונן בתצלומים מהילדות ולצלם את ילדינו עד כדי שאנחנו חיים כל רגע דרך המצלמה. כמה כאב לתלות באבדן של חפץ כלשהו פיזי או דיגיטלי- שכל אחד יחליט לעצמו. לי אישית נעים יותר מהרגע שהחלטתי שאם אצטרך להתחיל מחר עם מברשת שיניים זה יהיה בסדר.
הפורמטים האנלוגיים נזנחו מהר מידי, בלי חשיבה מספיקה על ההשלכות. עכשיו יש תהליך מעניין של חשיבה לאחר מעשה.
לפני כמה שנים התרסק לי המחשב ואיתו ההארד דיסק וכמעט איבדתי אלפי תמונות משפחתיות. למזלי, אני מהמוזרים שחזרו לצלם בפילם. בכל מקרה של מחיקה קולוסאלית של החומר הדיגיטלי, בארון אצלי נחים לבטח נגטיבים, מהם אוכל לחלץ את המידע בעתיד בטכנולוגיה בסיסית.
מה שעבד תמיד במשך אלפי שנים היה "והגדת לבנך", יחד עם שינון קפדני.
זה הגיבוי האמיתי, הטבעי והנכון.
"העידן הדיגיטלי האפל" (Digital dark age) בו רבים מהנכסים הדיגיטאליים נעלמים, מתאר את המצב שבו קשה או ממש בלתי אפשרי לקרוא ולאחזר מסמכים אלקטרוניים הכוללים לא רק מסמכי טקסט אלא גם מולטימדיה, תמונות, וידאו, אודיו היות והם הוקלטו בפורמט קובץ מיושן ומעורפל. מקורו של השם נובע מחשכת ימי הביניים שב היה חוסר יחסי של תיעוד כתוב. הנושא מאד אקטואלי וטרם נמצאו הטכנולוגיות המבטיחות
את האחסון, הקריאה, והשימוש של נתונים דיגיטליים לתקופות ארוכות .
ילדים בשביל מה
ריצ'רד צ'אפלהבאת ילדים לעולם היא עניין רציני. האם מוסרי להוליד עוד בני-אדם? האם...
X 10 דקות
מי זה העם הזה?
הרבה מדובר בו אבל מעט ידוע עליו: ״העם״. בתיבת הנוסטלגיה הישראלית זכורה הפרסומת ״העם החליט, קפה עלית״ עם החרוז הבעייתי שלה, ושנים רבות לאחר מכן התמלאה הארץ בסיסמה פוליטית: ״העם עם הגולן״.
מובן שלא רק פער השנים הגדול גורם לכך ש״העם״ שנאמר עליו שהוא החליט להעדיף את קפה ״עלית״ אינו בדיוק העם שנאמר עליו שהוא ״עִם הגולן״. העניין הוא בהקשר, כתמיד. במקרה הראשון, מדובר בפרסומת, שבדרכה הלוחצת, מכופפת הזרוע, הודיעה שהמציאות הרצויה מבחינתה של חברה מסחרית היא המציאות בפועל. במקרה השני, מי שיזמו את הקמפיין למען סיפוח הגולן למדינת ישראל או השארת רמת הגולן בשליטה ישראלית, התכוונו לומר שהעניין הוכרע, שהמציאות הרצויה היא כבר המציאות הממשית, ושאיזשהו ״עם״ כבר תומך במטרת הקמפיין הרחב שגם נמשך זמן רב.
בשני המקרים ״העם״ משמש באמירות מהסוג המכונה באנגלית טובה ״wishful thinking״: הדובר מנסה לומר שמה שרצוי לו כבר התממש. הדבר רק מעצים את הצורך להבין מי הוא אותו ״עם״, או ליתר דיוק: מי זה ״העם״ הזה, שמדובר עליו באורח כה משכנע, מלא חשיבות והרה גורל? לא סתם איזה ״עם״ אלא ״ה-עם״, כלומר עם שהוא אחד ידוע ומוכר לכל.
כל מי שחי במציאות הישראלית של שני הדורות האחרונים, מכיר את ״העם״ מסיסמאות מהסוג הזה. לא תמיד הן פירות של עבודת משרדי פרסום ותדמית. לפעמים ״העם״ מופיע בטקסט עברי ישראלי באורח כמו טבעי: ״העם בחר...״, ״העם לא הסכים ש...״, ״X [לא] נבחר על ידי העם״ וכן הלאה.
העניין שלנו כאן אינו פוליטי וגם אין חשיבות לאמיתות האמירות. מבחינה לשונית ״העם״ הוא נושא של משפטים נפוצים. נראה שההקשר נוטה להיות פולמוסי, לא פעם תוך עירוב רגשות תקיפים: קביעה נחרצת, רצון לכפות תמונת מציאות, השמעה של טענה חדה. ובאשר ל״העם״ עצמו, הרי שהוא מתפקד כשם פרטי ומתייחסים אליו בצורת יחיד.
ברור לגמרי שהכול אמורים לדעת את מי הוא מציין. אך הדברים אינם כה פשוטים. מההקשרים שהבאנו כאן, נראה ש״העם״ הוא קבוצת אנשים מדומיינת, משאת נפש חברתית, מסחרית או פוליטית, שהדוברים מנסים לתת לה קיום באמצעות הדיבור. כאשר דובר אומר ״החותנת שלי נסעה לאילת״, אנחנו מניחים שיש לו חותנת, ואנחנו משבצים את הדמות במבנה המשפחתי המוכר לכולנו. אם אין לדובר חותנת, עדיין נדע שהוא התייחס עקרונית ל״משבצת״ החותנת: כלומר לאמה של אשתו. אבל כשמדברים על ״העם״, תהליך שיבוץ כזה אינו כה פשוט וההתחוורות אינה מידית או מובנת מאליה.
למשל, האם כשדוברי עברית מדברים על ״העם״ הם כוללים בו את עצמם? התשובה רחוקה מלהיות חד-משמעית. בדרך כלל, התשובה שלילית: דוברים נוטים להוציא את עצמם מכלל הקבוצה המתוארת על ידי ״העם״, או לפחות להרחיק את עצמם מהיכללות כזאת או לא להתחייב לה. לכן, דרך נוספת להבין את ״העם״ הוא כ״אנחנו כולנו, אבל לא בהכרח כולל אותי״. אין צורך להזדעק: שפות רבות מבדילות בין ״אנחנו״ הכולל את הדובר ו״אנחנו״ שמוציא אותו מכלל הקבוצה. מדובר בשאלה של פרספקטיבה וכמובן – של הקשר. כשמדובר באמירה שלילית, הדובר מוציא את עצמו מ״העם״, וכשמדובר בהקשר חיובי הוא יהיה מוכן, אולי בזהירות, להיחשב חלק מאותו ״העם״. יוצא מכך ששימוש ב״העם״ בהקשרים מסוימים יכול בהחלט להיות דרך להפחית מן האחריות האישית, לחמוק מלהחיל את הדברים על עצמך כמי שאומר אותם. האם יתכן ש״העם החליט, קפה עלית״, אבל מי שאמר זאת שתה קפה אחר? בוודאי. האם יתכן שמישהו אומר ״העם לא הסכים ש...״ אך הוא עצמו הסכים לכך? בוודאי.
לכן יתכן שיש מקום לחשוב על ״העם״ ככינוי גוף, או לפחות כשם עצם שעשוי בהמשך הקריירה שלו לשמש גם ככינוי גוף, ליד ״אנחנו״ המחייב. כלומר כמין ״אנחנו״ שלא בהכרח כולל את הדובר(ת). תלוי בטעם שלה או שלו בקפה או בפוליטיקה, או בנכונות שלו או שלה להיחשף.
מה קרא טולסטוי?
Open Cultureהמנהג לשאול סופרים אילו ספרים השפיעו עליהם אינו חדש. גם הכנתן של...
X 2 דקות