המלחינים, המבצעים והמאזינים עוד איתנו

בתקופה של תמורות אנושיות, תרבותיות וטכנולוגיות, מה עתידה של המוזיקה הקלאסית?
X זמן קריאה משוער: 10 דקות

מבין כל תחומי האמנות, מוזיקה היא כנראה התחום שבו יש קשר הדוק ביותר בין חומר היצירה – הצליל – ובין מימד הזמן. למוזיקה אין קיום ללא סידור החומר בזמן – היא היא אמנות סידור הצליל והשקט על ציר הזמן. ביצוע יצירה והאזנה הם תהליכים שדורשים זמן. אי אפשר להאיץ ביצירה יתר על המידה ואי אפשר להאט, אחרת טעמה יתקלקל. בספרו החדש של אלכסיי מוניפוב (Alexey Munipov), שמאגד ראיונות שערך עם מלחינים קלאסיים בולטים במרחב הפוסט-סובייטי, הוא מעמת אותם עם עצם העניין – מהי מוזיקה, מהי מוזיקה קלאסית, ומה מקומו של מלחין קלאסי במרחב הזמן.

"כמו מלחינים רבים אחרים במאה העשרים, אני מתעניינת במיוחד בסוגיית הזמן. באופן שבו הזמן משתנה לאור המצב הפסיכולוגי של האדם שמשתנה. באופן שבו הזמן עובר בטבע, בעולם, בחברה, בחלומות, באמנות. האמנות תמיד עומדת בין החלום למציאות, בין התבונה לשיגעון, בין הסטטיקה לדינמיקה של כל מה שקיים. היא המעבר הנצחי בין העבר לעתיד. ורק בחלום, בחוויה הדתית או באמנות אנחנו יכולים לחוות את ההווה המתמשך. אני חושבת שהצורה המוזיקלית משרתת בדיוק את הרעיון הזה", כך מעידה המלחינה הרוסיה-טטרית סופיה גוביידולינה  (Sofiya Gubaydulina) באחד הראיונות שבספר.

השהייה שנכפתה על חיינו לקראת אביב 2020, ללא תאריך סיום ידוע, הציתה שוב את הדיון על תפקיד האמנות, המוזיקה והספרות בחיינו, במיוחד משום שהעולם המודרני שהכרנו משתנה לנגד עיניינו ומאלץ אותנו להסתגל למציאות תרבותית חדשה

ספרו של מוניפוב נקרא ״פרמטה״ (Fermata)– ״תחנה״, באיטלקית. במונחי המוזיקה זהו סימן שפירושו השתהות, והוא מורה על הארכת התו במידה בלתי מוגדרת. אף על פי כן, האיטלקים משתמשים במילה פרמטה כדי לציין תחנה ממשית שבה ממתינים לכלי רכב. הסימן המוזיקלי נקרא בפיהם "קורונה" בשל הדמיון של הסימן הגרפי לכתר – קשת מעל נקודה. השהייה שנכפתה על חיינו לקראת אביב 2020, ללא תאריך סיום ידוע, הציתה שוב את הדיון על תפקיד האמנות, המוזיקה והספרות בחיינו, במיוחד משום שהעולם המודרני שהכרנו משתנה לנגד עיניינו ומאלץ אותנו להסתגל למציאות תרבותית חדשה. נדמה לי שהשהייה במקום בעל כורחנו, היא זמן טוב כדי לחזור לאחדות מהשאלות שעלו עוד בתחילת המילניום.

Chaconne מאת גוביידולינה (1962), בביצוע אלכסנדר קוברין.

אחת האמירות הנוקבות שמובאות בספר על מקומו של המלחין בעולם המודרני הייתה טענתו של ולדימיר מרטינוב  (Vladimir Martynov) בן תקופתה של גוביידולינה. הוא הכריז על זמננו כעל "קץ עידן המלחינים" עוד בתחילת המילניום, הצהרה שמהדהדת את התזה הנודעת של הגֶל על ״קץ האמנות״. כידוע, האמנות לא מתה, ואולי הידיעה הזאת מנחמת מעט מול נבואת אחרית הימים של מרטינוב. אך על פי כן, היא מאלצת אותנו לחשוב מחדש על האופן שבו הושפעו המלחינים מרוח הזמן. בניגוד לתחומים אחרים, המלחינים כבולים למבצעי יצירותיהם, משימה שהופכת למורכבת יותר כשמדובר ביצירה למספר כלים או לתזמורת.

מרטינוב עצמו נסוג מהקביעה הנחרצת עם השנים, והסביר שמדובר באובדן המשמעות ההיסטורית של דמות המלחין. "במאה ה-19, דרך דמות המלחין הייתה אפשרות למימוש זהות לאומית. מי היה פני הרוח הגרמנית? ואגנר. והרוח האיטלקית? ורדי. ברוסיה הייתה ׳החבורה הכבירה׳, בפולין – שופן, בהונגריה – ליסט. במאה העשרים הכול דעך. המלחין האחרון שהוערך היה סטרווינסקי. במחצית השנייה של המאה העשרים, על דמות המלחין הוטל צילה של דמות המבצע. תור הזהב של המלחינים קשור קשר בל ינותק בכתיבה. המלחין היה אדם כותב: אם לא יעלה את התווים על הכתב למבצע לא יהיה מה לנגן, למאזין לא יהיה מה לשמוע ולמבקר לא יהיה חומר לכתיבת הביקורת. ההקלטה הפכה את היוצרות והשוותה את מעמדם של אלה הכותבים ואלה שאינם כותבים. אנחנו חיים בעידן ההקלטה ולא בעידן כתיבת התווים. פעם המלחין היה השחקן היחיד בזירה, אמירה כמו ׳המוזיקה היא אני׳ הייתה אפשרית״.

הרי לא רק מלחינים יש יותר מדי. יש עודף בפסנתרנים, צ'לנים, כנרים, רקדנים ומשוררים. יש יותר מדי אנשים. כל כך הרבה, שכדור הארץ אינו עומד בזה. והם רק ילכו ויתרבו. ייתכן שאנחנו צריכים לחיות באופן צנוע יותר. אולי אם נשלים עם כך, ייתכן שנוכל להשלים גם עם עודף המלחינים?

גוביידולינה מסתכלת על המצב אחרת, כשהיא נשאלת על המלחינים הקלאסיים בעידן המודרני. "בשנה שעברה, במפגש עם סטודנטים בקונסרבטוריון במוסקבה שאלו אותי איך להתגבר על המשבר בתחום ההלחנה. משונה, כי איני רואה שום משבר! מה זה משבר? משבר זה כשממצים את כל הקשת הצלילית. אבל עכשיו הכול הפוך, המאה העשרים פתחה עושר צלילי. מעולם לא היה דבר כזה. ואגב, בכל מקום שאני מגיעה אליו אני פוגשת אנשים צעירים שעוסקים בדיוק בדבר הזה. אחדים בתחום הצורני, אחרים בחישוב או באוברטונים או ספקטרומים. איזה משבר?"

ואכן, למרות הרוח הפסימית העולה מדברי מרטינוב, האקדמיות למוזיקה לא נסגרו, ובוגרים במסלולי הלחנה מסיימים מדי שנה את לימודיהם. כשגוביידולינה נשאלת על "עודף הייצור", שאולי אחראי למשבר המדובר ועל נחיצות המלחינים בזמננו, היא טוענת שמדובר בשאלה שהיא סוציולוגית יותר מאשר מוזיקלית. "הרי לא רק מלחינים יש יותר מדי. יש עודף בפסנתרנים, צ'לנים, כנרים, רקדנים ומשוררים. יש יותר מדי אנשים. כל כך הרבה, שכדור הארץ אינו עומד בזה. והם רק ילכו ויתרבו. ייתכן שאנחנו צריכים לחיות באופן צנוע יותר. אולי אם נשלים עם כך, ייתכן שנוכל להשלים גם עם עודף המלחינים?"

ולדימיר מרטינוב, Song of Morning (משנת 1977)

על קהל המאזינים

מימד חשוב נוסף בעבודת המלחינים היה מאז ומתמיד הקשר עם הקהל. בזמן שמספר המלחינים אינו קטֵן, מספר המאזינים להם מצטמצם וגילם הממוצע עולה. כשגוביידולינה נשאלת כיצד המלחינים יכולים להשלים עם המצב הזה, היא טוענת שאין מדובר ביחסים בין המלחין למאזין בלבד, אלא בתופעה רחבה יותר של פישוט חברתי. "האדם המודרני שואף להיות שטוח, להישאר בקיום השטוח והשגרתי. הציוויליזציה שלנו הופכת למהירה יותר ויותר. תהליכים טבעיים אינם עומדים בקצב הזה. ילד זקוק לתשעה חודשים כדי להיוולד לעולם, אי אפשר להאיץ בו. פרח אינו יכול לצמוח מהר יותר. עכשיו, כמובן, הכול אפשרי כבר, אבל זה לא יהיה אותו פרח. המגמה להאצה עומדת בניגוד לתרבות. אפשר לומר בצורה בוטה יותר: הציוויליזציה עומדת בניגוד לתרבות. עכשיו רואים את זה היטב. היא אינה פועלת לטובת האדם אלא לרעתו. המשימה שלנו היא להתנגד לכך. איך במצב כזה יכולים להיות יותר מדי מלחינים?

״כן, המשימות שעומדות בפני המלחינים המודרניים מורכבות. קשה הרבה יותר להיות מלחין מאשר במאות הקודמות. קל ליפול לדכדוך ואפילו לייאוש. אבל למעשה מלחינים הם מבוקשים מאוד. בכל מיני מקומות בלתי צפויים צומחים איים מפתיעים. למשל, בקוחמו, 800 קילומטרים מצפון להלסינקי. כשהגעתי לשם לראשונה לפני עשרים שנה זה היה כפר קטן והקונצרטים התקיימו בבית ספר. עכשיו יש שם אולם קונצרטים ענק, פסטיבל מוזיקה קלאסית שנערך בכל שנה ונמשך חודש ומגיעים אליו כארבעים אלף מאזינים".

מוזיקה, אמנות ודת

אנשים שעוסקים באמנות שייכים לעולם העליון. בכל מקרה הם אנשים דתיים, גם אם אינם מודעים לכך

מרטינוב וגוביידולינה מגדירים עצמם כדתיים. מרטינוב עסק רבות בשירה כנסייתית רוסית עתיקה ואף פרש למנזר בשנות השבעים והשמונים של המאה העשרים. מוזיקה היא תחום שבו לדת ולממסד הדתי הנוצרי היה מקום דומיננטי לאורך תקופות התהוותו, ולכןמעניין לתהות גם על הקשר הנוכחי בין המלחין המודרני והדת. גוביידולינה טוענת שהדת אינה צורך או הכרח ושכל אומן הוא איש רוחני, בין שהוא מודע לכך או לא. "אנשים שעוסקים באמנות שייכים לעולם העליון. בכל מקרה הם אנשים דתיים, גם אם אינם מודעים לכך. מה זה דת בכלל? מבחינתי משמעות המונח מילולית – רֶה לִיגְיוֹ (re ligio) [לקשור מחדש] – קשר שעובר בין החיים שלנו, במאוזן, לבין הנוכחות האלוהית במאונך. כל אדם שמחבר שיר יוצא לתוך המרחב האנכי הזה ומסוגל להרגיש ולו מעט, חלקיק ממה שקיים בממד הזה. הוא מסוגל למתוח חוט, ולו הדק ביותר. בכל שיר, בכל פואמה, בכל תמונה".

מרטינוב מתייחס לחוויה הזאת באופן קונבציונלי יותר, כשהוא מספר על כך שהפרישה למנזר סיפקה לו את ההזדמנות להביט על תהליך ההלחנה מבחוץ ולחזור אליו כשהוא חש תחושת שליחות חדשה. "העיסוק שלי כמלחין, עד כמה שהאמירה הזאת תשמע מלאת פתוס, כרוכה בהתהוותו של מרחב קדוש מחודש. המרחב הקדוש הישן של מזמור הכנסייה הרוסית, של המזמור הגרגוריאני, ביזנטיון – נהרס. אנחנו צריכים ללכת לקראת יצירת מרחב חדש. כך שהעניין לגבי קץ עידן המלחינים – שטות, הוא רק מקרה פרטי. מדובר במשהו גדול בהרבה. הטענות שלי על קץ ההלחנה הן בעצם טענות על קץ האמנות ככלל. זאת עמדה אופטימית, כיוון שהיא אינה מדגישה את מה שגווע, אלא את מה שמתחיל, משהו בראשיתי לחלוטין, חסר מחבר במהותו".

ספרד, שירה גרגוריאנית, פסחא

מרחב קדוש שנוצר מדי שנה בכפר בקסטיליה: 13 גברים צועדים ושרים שירה גרגוריאנית ביום ששי האחרון של חודש אפריל. תצלום: אלברטו קסנובה

על התהליך האמנותי ועל המוזיקה המודרנית

לא פעם המוזיקה הקלאסית של המאה העשרים, או שמא נקרא לה מוזיקה מודרנית, מאתגרת את קהל מאזיניה. התהליך היצירתי, החידוש, מאתגר גם את המלחין. בתשובה לשאלה אם מוזיקה בת זמננו מעניינת אותה כמלחינה ואם אין תחושה של חזרתיות מסוימת בתהליך היצירתי, גוביידולינה עונה שהדבר הוא בלתי נמנע. "אם במאה ה-19 היית שואל את שומאן לגבי יצירות בנות זמנו, הוא היה אומר שהוא כבר שמע את כל זה. אבל זה לא אומר דבר. המלחין אנדריי וולקונסקי אהב לומר: "כזה כבר שמעתי", ואני הייתי עונה לו: "אז מה אם שמעת? זה לא משנה! גם אם ניקח את הגדולים, מוצרט, בטהובן, היידן – גם זה היה כבר". זה תמיד קורה, זה חוק הטבע. אני בקשר עם מלחינים צעירים, כולם עובדים במרץ. אבל האקורד הוא אקורד, המלודיה היא מלודיה. החזרות בלתי נמנעות. אבל לצעירים עכשיו יש רוח יצירתית מאוד, וזה מעורר בי תקווה".

אני רוצה לדבוק באופטימיות ולהאמין שגם התקופה הנוכחית תביא איתה פריצת דרך ביצירה, ולאחר היציאה ממנה הריאות יתמלאו באותו חומר מוכר, שייעשה בו שימוש חדש

גם המלחין ולנטין סילבסטרוב (Valentin Silvestrov) מציין את האוניברסליות של המרכיבים בתהליך. "המילון המוזיקלי חשוב עבורי. במוזיקה יש מילים שכאילו אינן שייכות לאיש. נדמה לנו שהמילים האלה הן מתקופתו של בטהובן, אך בזמנו של בטהובן חשבו שאלה מילים שמקורן בתקופתו של קלמנטי. אותו דבר קורה גם בשפה. אתה ואני משוחחים בלשונו של פושקין ולרמונטוב. כן, בזמנו לא היו מילים כמו "מחשב", אבל עקומת השפה לא השתנתה באופן מהותי. רק הקצוות השתנו".

אף על פי כן, הוא אומר, "השפה המוזיקלית במאה העשרים השתנתה באופן דרסטי. היא השתנתה גם לפני כן, אבל לא באופן קטסטרופלי כל כך, ומאה השנים האחרונות היו דהירה של ממש. החידוש לווה בתביעה שלא התממשה לבטל את כל הקודם לו. לשנברג היה הקווינטט לכלי נשיפה שבנוי על העקרון הדודקפוני הטהור, והוא קיווה שהמלודיות האלה יתנגנו כמו המלודיות של צ'ייקובסקי, אך זה לא קרה. המלודיה של צ'ייקובסקי, עם כל המיאוס שלה בעינינו, נותרה אקטואלית. היא קיימת. אם נחזור לעניין המילון המוזיקלי, במרכזו יש מילים נצחיות שאיתן אני עובד. אם במוזיקה העתיקה הן לובשות צורה אחת, הרי אצלי הן כאילו נולדות מחדש. יש בכך משהו מן היסוד של האוונגרד. אפשר להתייחס למילים כמו למדבקות, כאילו כולן במירכאות, מכאן נוצר רעיון הקולאז', אך אפשר לעבוד איתן כך שהן כאילו נוצרות מחדש".

מרטינוב מציע אפשרות אחרת לחידוש, שמתחברת לרעיון השימוש במרכיבים ישנים באופן חדש. "כדי לשנות את כיוון ההתקדמות.אחת הדוגמאות המובהקות בהיסטוריה של המוזיקה היא אמנות הפוגה של באך. מבחינה היסטורית הוא עסק במשהו ארכאי לחלוטין. הבן שלו כבר רכש אז את מבנה הסונטה, היסודות הסימפוניים כבר נזרעו, היידן היה כבר בן 17 ופתאום באך מלחין יצירה דידקטית, שמדגימה איך אפשר לעבד את אותו הנושא באופנים שונים באמצעות קונטרפונקט. ביחס לתקופה זה היה נונסנס מוחלט, אנכרוניזם, נסיגה. גם פרסיפל של ואגנר הוא נסיגה לעומת טריסטן ואיזולדה, אבל איזו תוצאה! זה שיעור חשוב עבורנו. כן, אם המנגנון הופעל, לא באך ולא בטהובן לא יעצרו אותו. אבל הם מדגימים כיצד אפשר להפוך את הכיוון. ואולי זאת פריצת הדרך לקראת העתיד הרחוק, כיוון שהיסוד הארכאי נוכח בכל חידוש ממשי או אוונגרדי. היזכר ב׳ריבוע השחור׳ של מלביץ' (Kazimir Malevich). ומה הוא מצייר לקראת סוף חייו? דיוקנאות בסגנון הרנסנס. בהיסטוריה של האמנות יש שורה של דוגמות כאלה ואנחנו צריכים להכיר ולהבין אותן וללמוד מהן. אנחנו צריכים לאמן בתוך עצמנו את ההתבוננות על הארכאי".

שני עשורים של המילניום לא הצליחו להמית את המלחין, לא את המבצע וגם לא את המאזין. אני רוצה לדבוק באופטימיות ולהאמין שגם התקופה הנוכחית תביא איתה פריצת דרך ביצירה, ולאחר היציאה ממנה הריאות יתמלאו באותו חומר מוכר, שייעשה בו שימוש חדש.

ולרי מיכאילובסקי נולדה בקייב ב-1995. למדה לשון עברית ובלשנות שמית באוניברסיטת ת"א, וכעת עוסקת בספרות יידיש בברית המועצות ובספרות רוסית בת זמננו. פרסמה מתרגומיה בכתבי העת "הו!", "המוסך", "לכל הרוחות" ו"ליטראטורה".

הטכסט מבוסס על שיחות עם אלכסיי מוניפוב (יליד 1977) עיתונאי, עורך ומבקר מוזיקה רוסי. מחבר הספר "פרמטה – שיחות עם מלחינים". ממארגני פרוייקט M.ART שבמסגרתו הופיע ולדימיר מרטינוב בישראל.

פרטי הספר:

Мунипов, Алексей. Фермата: Разговоры с композиторами. Новое Издательство. 2019Munipov, Alexey. Fermata: Razgovori s kompozitorami. Novoye Izdatelstvo. 2019אלכסיי מוניפובפרמטהשיחות עם מלחיניםנובויי איזדטלסטבו. 2019

תמונה ראשית: צינורות אורגן. תצלום: ג'וש אפלגייט, unsplash.com

Photo by Josh Applegate on Unsplash

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי ולרי מיכאילובסקי.

תגובות פייסבוק