הנחיות לנוסעים

להתפרפר. בספרדית יש מילה שקשה למצוא לה תרגום הולם בשפות אחרות. זהו הפועל vacilar, שצורת הבינוני שלו היא vacilando. אמנם ישנו vacillate באנגלית (שמתורגם לעברית כ'התנדנד, התחבט, חכך בדעתו'), אולם כפי שהסביר ג'ון סטיינבק, השפה הספרדית מתכוונת למשהו אחר לגמרי: "אם מישהו הוא vacilando, זה אומר שהוא הולך למקום כלשהו, אבל לא אכפת לו במיוחד אם יגיע לשם או לא, אם כי יש לו כיוון" (תרגום: צילה אלעזר). הוא המליץ על כך כדרך טובה לטייל ברחובות עיר לא מוכרת: בחרו יעד, שכמעט מובטח שכלל אינו קיים, ואז נסו בחריצות למצוא אותו.

במערב, כך נדמה לעתים קרובות, היעד הוא הדבר החשוב ביותר, אנשים הם מכווני-מטרה להחריד. בארצות המזרח קורה ההפך. לכל גישה יתרונותיה וחסרונותיה. בלי כל מטרה אנו עלולים להתנוון; אמביציה רבה מדי מעוררת מתח נפשי ואי-נחת, שהרי תמיד תהיה עוד פסגה לכבוש. מי שנוקט בגישה של וואסילאנדו מוצא את שביל הזהב.

אפשר לומר על פרפרים כי הם נוטים להיות vacilando. יש להם יעד – פרח טעים, פרפרית יפה – אבל הם אף פעם לא עפים ישירות אליו, אלא מרפרפים קצת לכאן וקצת לשם, משוטטים באוויר, התשוקה לכל כיוון אותם הורסת. אולי לכן מעוף הפרפר הוא היפה במעופים, ותמיד מעורר שמחה.

לשאול. שביל הזהב הזה, שבין תכליתיות יתר והיעדר תכליתיות, עובר בתוכנו. אין כל צורך במפה, במדריך או בתוכנת ניווט. וכה אמר דון חואן לקרלוס קסטנדה:

"כל שביל אינו אלא שביל. אינך פוגע בעצמך או באחרים אם אתה נוטש אותו, אם זה הדבר שלבך אומר לך לעשות. אבל החלטתך להמשיך בשביל או לרדת ממנו חייבת להיות משוחררת מפחד ומשאפתנות. אני מזהיר אותך: הבט בכל שביל ביסודיות ובכוונה גדולה, נסה אותו ככל שתמצא לנחוץ לנסותו. ואז שאל את עצמך, ואך ורק את עצמך, שאלה אחת. וזו השאלה: האם לשביל הזה יש לב? כל השבילים דומים. הם אינם מובילים לשום מקום. אלה שבילים העוברים דרך השיחים או אל תוך השיחים או מתחת לשיחים. האם לשביל הזה יש לב, היא השאלה היחידה" (תרגום: יהודה רגבים).

להלל. גם אם נכון כי כל השבילים אינם מובילים לשום-מקום, נדמה כי המלבבים ביותר הם אלה שאינם מוכרים. המחזאי אז'ן יונסקו כתב: "יומיים במדינה חדשה מקבילים לשלושים ימים במקום שאנחנו רגילים אליו, ימים אותם מקצרת השגרה, אותם משחיתה ההיכרות. ההיכרות הופכת את הזמן לחָלָק, ואתה מועד עליו כמו על רצפה ממורקת מדי. עולם שהוא חדש, עולם שהוא תמיד חדש, עולם שהוא צעיר לעד, זהו גן העדן". כמובן, כל מקום הוא תמיד חדש, כל מקום הוא גן עדן. גם הרחוב בו חיית כל ימיך הוא מחוספס עבור המבקר בו לראשונה. הדבר היעיל ביותר אינו להחליף יעדי טיסה, אלא להחליף את העיניים. או יותר נכון, להחזיר את העיניים שהיו לנו פעם, כילדים קטנים, שהביטו בכל פינה בעולם ברעננות ובפליאה. ואולי בשביל זה נוסעים למקומות חדשים, כדי להזכיר לעצמנו את העיניים האלה, שבתוכנו.

להרפות. אם אנו משוטטים, בשביל שיש בו לב, עינינו פקוחות, הרי שמדובר במסע. ומסע, יש לדעת, שונה מכל יציאה אחרת מפתח הבית. כפי שלימד סטיינבק:

"מסע הוא ישות, ושונה מכל הטיולים האחרים. יש לו אישיות, מזג, ייחודיות ומיוחדות. מסע הוא אדם בפני עצמו; אין שניים שדומים זה לזה. וכל התוכניות, אמצעי ההגנה, הפיקוח והכפייה הם חסרי תועלת. אחרי שנים של מאבק מתברר לנו שאנחנו לא יוצאים למסע; המסע מוציא אותנו. לוחות זמנים, הזמנת מקומות, שהם בבחינת עובדות קשיחות ובלתי-נמנעות, כל אלה מתנפצים אל מול אישיותו של המסע. רק לאחר שמכירים בעובדה זו יכולים בטלנים אמיתיים להירגע ולזרום עם זה. רק אז מתפוגגים התסכולים. במובן זה, מסע הוא כמו חיי נישואים. הדרך הבטוחה לטעות היא לחשוב שאתה שולט בזה" (תרגום: צילה אלעזר).

ד"ר גדעון לב הוא פסיכולוג קליני ופילוסוף, כותב את הבלוג "דברי אהבה". ספרו השני "אמת אהבה אמונה" יראה אור בקרוב בהוצאת כרמל.

תמונה ראשית: "נסיעה", תצלום: רטיש גנדהי, unsplash.com

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

5 תגובות על הנחיות לנוסעים

04
רתם

אני חושבת שהמילה "להתגלגל" אולי יכולה להתאים בעברית :-)
זה מתחבר להגדרה שקיים יעד, אבל לא חייבים להגיע אליו, ובטח שלא במהירות. מאוד מתאים להתנהלות של יום שישי בתל-אביב אחה"צ.