מהיפאנים בסין עד המורדים בסוריה דרך העירקים בחלבג'ה, מוסדות בינלאומיים הצטיינו בעיקר בשתיקה רועמת
X זמן קריאה משוער: 3 דקות
הממציא היהודי המקולל של הנשק הכימי, פריץ הבר, חזה שעימות צבאי במאה ה-21 יהיה דו-קרב בין כימאים של הצד האחד לבין כימאים של הצד השני. לא עוד מטוסים, טנקים, טילים וכוחות חיל-רגלים, אלא קרב מוחות של קומץ מדענים המטילים אל הזירה את הנוסחה המנצחת של הגז אשר יכריע את האויב. כאשר קיבל לידיו את ניהול המחלקה הכימית הפיסיקלית של מכון הקיסר וילהלם בברלין, ב-1911, ניתנה לפרנץ הבר הזדמנות להפוך את החזון שלו למציאות, מציאות הגובה ברגעים אלה אלפי קורבנות חפים מפשע ברחבי סוריה.
הבר ניגש למשימה בשיטתיות חסרת רחמים. מגיוס צוות מדענים מהשורה הראשונה -- כולל ארבעה פרסי נובל לעתיד -- עד תכנון מסך הסודיות אשר יאפשר לגרמניה לעבור על החוק הבינלאומי ללא הפרעות דרך הניסויים בבעלי חיים שהיו אכזריים במיוחד גם במונחי התקופה, הבר הצליח להוביל את הצבא הקטן שלו -- לא פחות מ-1,500 מדענים, טכנאים וחיילים שירתו תחת פיקוחו -- ליום הגדול של התצוגה הצבאית האמיתית: השימוש בגז כלורין בקרב איפר שבבלגיה, ב-22 באפריל 1915.
לשימוש הצבאי הראשון בנשק כימי היו כמה תוצאות. עבור פריץ הבר היא מסמלת את הפיכתה של הלאומנות שלו לדרגה של אובססיה, אשר תוביל להעלאתו לדרגת קצין, להזרמת תקציבים אדירים ולפיתוחים נוספים עליהם יקבל, לכאורה בלי קשר, את פרס נובל לכימיה כעבור שלוש שנים; בצד כל אלה היא תוביל גם לחרם מצד חבריו, התאבדות של אשתו ולבסוף גם התפכחות מאוחרת שתוביל למגעים עם חיים וייצמן על עלייה אפשרית לארץ ישראל.
אבל עבור הדוקטרינה הצבאית הגרמנית, התוצאות היו הפוכות לחלוטין. מתוך 20 מיליון הקורבנות של מלחמת העולם הראשונה, 650 אלף מתו ממתקפות הנשק הכימי של הבר וממתקפות הנגד של כוחות הברית (כל אלה בחזית המערבית, שכן אין מידע על תוצאות השימוש האפשרי בנשק כימי בחזית המזרחית). בניתוח הקרבות שבין המלחמות, האסטרטגים הצבאיים של הצדדים הגיעו למסקנה שנשק כימי הוא בלתי יעיל במלחמה.
זה ככל הנראה מה שאפשר את החתימה על אמנת ז'נבה מ-1925 נגד השימוש בנשק כימי, האיסור הבינלאומי היעיל היחיד של התקופה. ואכן במלחמת העולם השנייה לא נעשה שימוש נרחב בנשק כימי בחזית עצמה, אף כי צ'רצ'יל הצהיר שלא יהסס להשתמש בו אם הגרמנים ינחתו בחופי בריטניה. השימוש המאסיבי בציקלון-בה בתהליך ההשמדה של העם היהודי מזה, והשימוש הנרחב בגז כלורין של היפאנים בחזית הסינית מזה, הובילו למסקנה ברורה והרת גורל, שנשק כימי אמנם אולי לא שימושי במיוחד במלחמה, אך הוא יעיל מאוד נגד אוכלוסיות אזרחיות.
יש אם כן משהו מפתיע במורטוריום הכמעט מוחלט שהעולם אימץ בעניין הנשק הכימי, ואשר החזיק מעמד עד לסוף שנות השמונים. בספרו "עסק רעיל: אמריקה, עיראק ומתקפת הגז של חלבג'ה", חוקר פעיל זכויות האדם הוותיק והמוערך ג'וסט הילתרמן את התוצאות של המתקפה הכימית של צבא עירק בכפרי הכורדים, ב-28 במארס 1988.
סדרת השיחות של הילתרמן עם פקידי ממשל בכירים בארה"ב, עם ראשי וועדות באו"ם, עם בכירים במועצת הביטחון ועם פוליטיקאים במדינות המערב מצביעה על הסתירות הרבות ביחס של המערב לנשק כימי. הפלישה לעירק של ממשל בוש בתואנות אלה בדיוק מילכדה את השמאל לעמדה מלאת ספקות באשר לנשק כימי ולצורך להתערב בעת שימוש ספוראדי בו, והאירה את הצביעות הרבה ביחס לאבדן חיי אדם במזרח התיכון בכלל ובמדינות פריפריליות בכלל. ככלות הכל, מיליונים מתו במלחמת אירן-עירק בלי שהמערב חש צורך להתערב קודם לכן.
אלפים מתו במתקפת גז העצבים בחלבג'ה, והגופים הבינלאומיים האחראים על שמירת אמנת ז'נבה עמדו מהצד דווקא ברגעים שבהם יכלו להיות יעילים, לפני הפלישה האמריקאית. הילתרמן מחלק מחמאות רק לגוף בינלאומי אחד -- הצלב האדום, אשר ממילא לא יכול היה להציל ולו אדם אחד מהמתקפה עצמה. הראיונות שלו עם העדים שנותרו בחיים משרטטים טרגדיה אשר התעצמה מול שתיקת העולם המתורבת, ושר נקראת היום כמעין חזרה גנרלית למתקפה של כוחותיו של אסד השבוע.
עם עליית היטלר לשילטון, נמחק שמו של פריץ הבר, היהודי מדי למרות המרת דתו, מכל ספרי הלימוד בגרמניה. הוא לא הוחזר אליהם. ישראל בוודאי לא מיהרה להלל את הישגיו, גם אם יש מכונים על שמו גם באוניברסיטה העברית ובמכון וייצמן. דמותו מופיעה במחזות, ברומנים, בתסכיתי רדיו ובלא מעט סרטים, אבל יותר בגלל מסלולו האישי המפותל מאשר בגלל הישגיו המדעיים. מבחינות רבות, שמו לא נשכח אלא הושכח. ובכל זאת, מדי כמה שנים הוא מזכיר לנו שהוא היה קיים, באמצעות צילומים מזוויעים של קורבנותיו המאוחרים.
מקורות:Between Genius And Genocide The Tragedy Of Fritz Haber, Father Of Chemical WarfareA Poisonous Affair: America, Iraq, and the Gassing of HalabjaThe New York Times: Scores Killed in Syria, With Signs of Chemical War
תגובות פייסבוק
3 תגובות על הפוליטיקה של הנשק הכימי
1. בפיסקה האחרונה נפלה טעות באיות שמו של פריץ האבר.
2. שמו של האבר הושכי אולי בתקופה הנאצית, אבל ב-1953 שינו הגרמנים את שמו של מכון קייזר-וילהלם בברלין למכון פריץ האבר, והוא למעשה המכון היחיד בכל רשת מכוני מקס פלאנק הקרוי על שם אדם ולא על שם נושא המחקר שבו.
3. לצד תמונות קרבנותיו המוקדנים והמאוחרים יש לתלות גלריה של מיליארדי האנשים הניזונים מאוכל שגידולו התאפשר בזכות דשן מלאכותי. האבר המציא את תהליך האבר-בוש שמאפשר לייצר דשנים בעלות קטנה לאין שיעור מהתהליך שהיה נפוץ לפניו.
לפיכך לא רק תמונות הזוועה מסוריה, אלא גם דגני הבוקר צריכים להזכיר לנו את האיש ופועלו.
"יש אם כן משהו מפתיע במורטוריום הכמעט מוחלט שהעולם אימץ בעניין הנשק הכימי, ואשר החזיק מעמד עד לסוף שנות השמונים."
למען הדיוק, נעשה שימוש בחומרי לחימה כימיים גם במהלך כיבוש חבש ע"י איטליה (1935) ובמלחמת האזרחים בתימן, ע"י הצבא המצרי (שנות ה-60).
כמו שכתבו לפני, להזכיר פריץ האבר בלי לדבר על כך שמחצית מאוכלוסיית העולם חיה תודות להמצאתו זה חבל מאוד.
המסכמת המהירה במערב
ברוס שניירטכונולוגיות של בינה מלאכותית יכולות לסייע בהבאת הקולות רבי הערך ביותר לתודעתם...
X 7 דקות
ההומור טוב לעוד כל מיני דברים
גיל גרינגרוזאמרו לנו שהצחוק טוב לבריאות, אבל האם הומור הוא כלי מועיל למערכת...
X 4 דקות
רצח אחד? שניים? אולי שלושה?
מאז סדרת Serial של הרדיו הציבורי האמריקני, פודקאסטים העוסקים בפשע אמיתי (true crime) הם ה-להיט, והפודקאסט Lost Hills הוא מן המרתקים שבהם. בעונה השנייה שלו, שזה עתה שודר הפרק האחרון שלה, ולכן כל עשרת הפרקים נמצאים ברשת, לאושרם של חובבי האזנת-בינג׳, המגישה דנה גודייר (Goodyear) חוקרת מקרה שלכאורה נפתר: הנאשם הורשע, ומרצה בימים אלה מאסר עולם. אלא שגודייר מקלפת שכבה אחר שכבה בסיפור, עד שהיא מגיעה לפן המעניין במיוחד שלו: התפקיד שממלאת שכונת מאליבו היקרה (והנחשקת) בפרשה.
הסיפור הוא סיפורה של משפחת ריילר. במבט מהצד הם נראים כמו חבורת בריידי: אלמן ואלמנה נפגשים, ובדיוק ברגע שבו נדמה להם שהם לעולם לא יתאוששו מהמהלומה שהחיים הנחיתו עליהם, הם מתאהבים ובונים משפחה חדשה, מאוחדת שמחה ומאושרת. אלא ששנים בודדות לאחר מכן, במהלך טיול משפחתי, האישה טובעת וגם בנה מנישואיה הראשונים. הבעל, והכלבה המשפחתית שהייתה אתם בסירה הקטנה שהתהפכה, ניצלים ומצליחים להגיע לחוף מבטחים. הבעל מספר סיפור הרואי: איך הוא ניסה להציל את רעייתו ובנה, אך לשווא. בבית ממתינות לו הבנות, שבורות ואבלות, כמובן, והשכנים - שלבם יוצא אליו, והם ממהרים לנחם ולתת כתף.
אלא שהסיפור, כמובן, מסתבך. אט אט מתגלות עובדות חדשות, סיפורים מסופרים ושמועות נשמעות. האם מותו של הבעל הראשון היה באמת תאונה טראגית? והאישה הראשונה, איך קרה שעל אף היותה ספורטאית מעולה, היא טבעה במפתיע בבריכה המשפחתית? והאם זה צירוף מקרים כששתי נשותיו של אותו גבר מתות בגיל צעיר בטביעה? וכמה כסף מעורב בכל הסיפור הזה? ופוליסות ביטוח? וזה עוד כלום לעומת סודות משפחתיים שצצים ומגיחים מכל עבר - והתמונה ההולכת ומתבהרת אינה רק אישית ופרטית, אלא תמונה שמעלה תהיות רבות באשר לאורח החיים השופע ממון בשכונה הזוהרת, על הפיתויים והסכנות שהוא מייצר.