הפוליטיקה של הנשק הכימי

מהיפאנים בסין עד המורדים בסוריה דרך העירקים בחלבג'ה, מוסדות בינלאומיים הצטיינו בעיקר בשתיקה רועמת
X זמן קריאה משוער: 3 דקות

הממציא היהודי המקולל של הנשק הכימי, פריץ הבר, חזה שעימות צבאי במאה ה-21 יהיה דו-קרב בין כימאים של הצד האחד לבין כימאים של הצד השני. לא עוד מטוסים, טנקים, טילים וכוחות חיל-רגלים, אלא קרב מוחות של קומץ מדענים המטילים אל הזירה את הנוסחה המנצחת של הגז אשר יכריע את האויב. כאשר קיבל לידיו את ניהול המחלקה הכימית הפיסיקלית של מכון הקיסר וילהלם בברלין, ב-1911, ניתנה לפרנץ הבר הזדמנות להפוך את החזון שלו למציאות, מציאות הגובה ברגעים אלה אלפי קורבנות חפים מפשע ברחבי סוריה.

הבר ניגש למשימה בשיטתיות חסרת רחמים. מגיוס צוות מדענים מהשורה הראשונה -- כולל ארבעה פרסי נובל לעתיד -- עד תכנון מסך הסודיות אשר יאפשר לגרמניה לעבור על החוק הבינלאומי ללא הפרעות דרך הניסויים בבעלי חיים שהיו אכזריים במיוחד גם במונחי התקופה, הבר הצליח להוביל את הצבא הקטן שלו -- לא פחות מ-1,500 מדענים, טכנאים וחיילים שירתו תחת פיקוחו -- ליום הגדול של התצוגה הצבאית האמיתית: השימוש בגז כלורין בקרב איפר שבבלגיה, ב-22 באפריל 1915.

לשימוש הצבאי הראשון בנשק כימי היו כמה תוצאות. עבור פריץ הבר היא מסמלת את הפיכתה של הלאומנות שלו לדרגה של אובססיה, אשר תוביל להעלאתו לדרגת קצין, להזרמת תקציבים אדירים ולפיתוחים נוספים עליהם יקבל, לכאורה בלי קשר, את פרס נובל לכימיה כעבור שלוש שנים; בצד כל אלה היא תוביל גם לחרם מצד חבריו, התאבדות של אשתו ולבסוף גם התפכחות מאוחרת שתוביל למגעים עם חיים וייצמן על עלייה אפשרית לארץ ישראל.

אבל עבור הדוקטרינה הצבאית הגרמנית, התוצאות היו הפוכות לחלוטין. מתוך 20 מיליון הקורבנות של מלחמת העולם הראשונה, 650 אלף מתו ממתקפות הנשק הכימי של הבר וממתקפות הנגד של כוחות הברית (כל אלה בחזית המערבית, שכן אין מידע על תוצאות השימוש האפשרי בנשק כימי בחזית המזרחית). בניתוח הקרבות שבין המלחמות, האסטרטגים הצבאיים של הצדדים הגיעו למסקנה שנשק כימי הוא בלתי יעיל במלחמה.

זה ככל הנראה מה שאפשר את החתימה על אמנת ז'נבה מ-1925 נגד השימוש בנשק כימי, האיסור הבינלאומי היעיל היחיד של התקופה. ואכן במלחמת העולם השנייה לא נעשה שימוש נרחב בנשק כימי בחזית עצמה, אף כי צ'רצ'יל הצהיר שלא יהסס להשתמש בו אם הגרמנים ינחתו בחופי בריטניה. השימוש המאסיבי בציקלון-בה בתהליך ההשמדה של העם היהודי מזה, והשימוש הנרחב בגז כלורין של היפאנים בחזית הסינית מזה, הובילו למסקנה ברורה והרת גורל, שנשק כימי אמנם אולי לא שימושי במיוחד במלחמה, אך הוא יעיל מאוד נגד אוכלוסיות אזרחיות.

יש אם כן משהו מפתיע במורטוריום הכמעט מוחלט שהעולם אימץ בעניין הנשק הכימי, ואשר החזיק מעמד עד לסוף שנות השמונים. בספרו "עסק רעיל: אמריקה, עיראק ומתקפת הגז של חלבג'ה", חוקר פעיל זכויות האדם הוותיק והמוערך ג'וסט הילתרמן את התוצאות של המתקפה הכימית של צבא עירק בכפרי הכורדים, ב-28 במארס 1988.

סדרת השיחות של הילתרמן עם פקידי ממשל בכירים בארה"ב, עם ראשי וועדות באו"ם, עם בכירים במועצת הביטחון ועם פוליטיקאים במדינות המערב מצביעה על הסתירות הרבות ביחס של המערב לנשק כימי. הפלישה לעירק של ממשל בוש בתואנות אלה בדיוק מילכדה את השמאל לעמדה מלאת ספקות באשר לנשק כימי ולצורך להתערב בעת שימוש ספוראדי בו, והאירה את הצביעות הרבה ביחס לאבדן חיי אדם במזרח התיכון בכלל ובמדינות פריפריליות בכלל. ככלות הכל, מיליונים מתו במלחמת אירן-עירק בלי שהמערב חש צורך להתערב קודם לכן.

אלפים מתו במתקפת גז העצבים בחלבג'ה, והגופים הבינלאומיים האחראים על שמירת אמנת ז'נבה עמדו מהצד דווקא ברגעים שבהם יכלו להיות יעילים, לפני הפלישה האמריקאית. הילתרמן מחלק מחמאות רק לגוף בינלאומי אחד -- הצלב האדום, אשר ממילא לא יכול היה להציל ולו אדם אחד מהמתקפה עצמה. הראיונות שלו עם העדים שנותרו בחיים משרטטים טרגדיה אשר התעצמה מול שתיקת העולם המתורבת, ושר נקראת היום כמעין חזרה גנרלית למתקפה של כוחותיו של אסד השבוע.

עם עליית היטלר לשילטון, נמחק שמו של פריץ הבר, היהודי מדי למרות המרת דתו, מכל ספרי הלימוד בגרמניה. הוא לא הוחזר אליהם. ישראל בוודאי לא מיהרה להלל את הישגיו, גם אם יש מכונים על שמו גם באוניברסיטה העברית ובמכון וייצמן. דמותו מופיעה במחזות, ברומנים, בתסכיתי רדיו ובלא מעט סרטים, אבל יותר בגלל מסלולו האישי המפותל מאשר בגלל הישגיו המדעיים. מבחינות רבות, שמו לא נשכח אלא הושכח. ובכל זאת, מדי כמה שנים הוא מזכיר לנו שהוא היה קיים, באמצעות צילומים מזוויעים של קורבנותיו המאוחרים.

מקורות:Between Genius And Genocide The Tragedy Of Fritz Haber, Father Of Chemical WarfareA Poisonous Affair: America, Iraq, and the Gassing of HalabjaThe New York Times: Scores Killed in Syria, With Signs of Chemical War

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב

תגובות פייסבוק

3 תגובות על הפוליטיקה של הנשק הכימי

01
דניאל ר

1. בפיסקה האחרונה נפלה טעות באיות שמו של פריץ האבר.
2. שמו של האבר הושכי אולי בתקופה הנאצית, אבל ב-1953 שינו הגרמנים את שמו של מכון קייזר-וילהלם בברלין למכון פריץ האבר, והוא למעשה המכון היחיד בכל רשת מכוני מקס פלאנק הקרוי על שם אדם ולא על שם נושא המחקר שבו.
3. לצד תמונות קרבנותיו המוקדנים והמאוחרים יש לתלות גלריה של מיליארדי האנשים הניזונים מאוכל שגידולו התאפשר בזכות דשן מלאכותי. האבר המציא את תהליך האבר-בוש שמאפשר לייצר דשנים בעלות קטנה לאין שיעור מהתהליך שהיה נפוץ לפניו.
לפיכך לא רק תמונות הזוועה מסוריה, אלא גם דגני הבוקר צריכים להזכיר לנו את האיש ופועלו.

02
שלומי שטרית

"יש אם כן משהו מפתיע במורטוריום הכמעט מוחלט שהעולם אימץ בעניין הנשק הכימי, ואשר החזיק מעמד עד לסוף שנות השמונים."

למען הדיוק, נעשה שימוש בחומרי לחימה כימיים גם במהלך כיבוש חבש ע"י איטליה (1935) ובמלחמת האזרחים בתימן, ע"י הצבא המצרי (שנות ה-60).