הפטריארכיה היא לא רק ריכוז הכוח בידי גברים אלא קביעה של דפוס גברי של שליטה, גם אם היא בידי נשים.
X זמן קריאה משוער: 5 דקות
למי שלא חי ולו יום אחד כגבר, יהיה קשה מאוד להבין את החוויה הגברית בלי להבין את שני התפקידים המגדריים העיקריים של הגבר – החייל והמפרנס. שני התפקידים הללו שלובים זה בזה כמו שני חוטים שלופפו לחבל אחד.
להיות חייל זה בראש ובראשונה להישלח אל קצוות החוויה האנושית. גם כשהוא נשלח למשרד בכדי לעבוד עם מחשב, החייל נמצא בקצה. הדברים שהוא יעשה נועדו, רובם ככולם, להרע למישהו. להיות גבר זה, בין היתר, לגלם את השטן הזה בעולם. ד"ר לימור סמימיאן-דרש חקרה 1 את האופנים שבהם מעוצב הלוחם הישראלי. בעין של סוציולוגית היא אוספת רשמים מזובור, מתרגילי שטח, מפעולות רבות שבהן מסתתים את הלב לאבן.
גבר הוא חייל בפוטנציה כשפורץ מישהו אל בית משפחתו. הוא חייל ולוחם כשמישהו מעליב אותו בפרהסיה
אין הרבה מקרים שבהם באה לביטוי המורכבות של תפקיד החייל כמו ביחס של החייל לאמו ואשתו, לילדיו שמשחקים בבית החמים, הרחק ממנו. באחד מרשמיו של חייל אמריקני על שהותו בווייטנאם, הוא נזכר כמה כאב לו לחשוב על החיים שבבית: אשתו הולכת לסרט עם הילדים, הכול ממשיך בשלו. שיגרה. כשהחיילים חוזרים לחיק החיים הנורמטיביים, הנתק ביניהם ובין הנורמה נותר. ג'ודית לואיס הרמן מספרת בספר "טראומה והחלמה", כיצד החיילים ששבו מהתופת בווייטנאם לא מצאו אוזן קשבת. וזה הפרדוקס: הדברים שתספר שייכים לעולם אחר, איש לא יבין אותך. וגם אם יבינו, בלתי אפשרי לרקום את חוויות המלחמה אל תוך עולם שבו תינוקות מחייכים ונשים מחבקות אותך בחמימות. חיילים רבים נותרים שסועים בלבם. לעתים עד המוות. רבים פונים אל הבקבוק. אחרים אל המזרק. אל הכדורים. ישנו חיפוש אחרי המוות המתגלם בחיים.
כל גבר, גם אם השתמט משירותו הצבאי, או שמעולם לא היה נדרש לתת את דעתו לעניין הלחימה באויב מוגדר, לאומי או שבטי, ממוצב בצורה כלשהי מול התפקיד המגדרי הזה. באופן דומה לאישה בת 40+, שמעולם לא רצתה בילד, וממוצבת בחברה מול אידאל האם (וגם אם ילדה ילד, עדיין האידאל רודף אותה). לפעמים האדם הוא תשליל הציווי המגדרי; לפעמים הוא ההתממשות שלו בבשר; תמיד הוא נמצא ביחס כלשהו אליו. גבר הוא חייל בפוטנציה כשפורץ מישהו אל בית משפחתו. הוא חייל ולוחם כשמישהו מעליב אותו בפרהסיה. הדינמיקה של הפיצול הפנימי, אותו פיצול של החייל "הלום הקרב", מתעוררת לחיים בכל המקרים השונים והמגוונים האלו, בדרגות ובצורות המיוחדות להם. אפשר לומר שהיא מגדירה במידה רבה את הנפש הגברית.
בר מפרנס. והוא עושה זאת גם כאשר הוא לא זוכה להערכה, לכבוד, אפילו לאהבה. הוא פשוט מתגבר, ועושה את זה - כי הוא גבר
פרנסה היא חובתו הגדולה השנייה של הגבר. בסדרה "שובר שורות" אומר גאס פרינג לדמות הגיבור, וולטר וייט: "...וגבר, גבר מפרנס. והוא עושה זאת גם כאשר הוא לא זוכה להערכה, לכבוד, אפילו לאהבה. הוא פשוט מתגבר, ועושה את זה - כי הוא גבר". לא היו הרבה תיאורים כל כך קולעים של גבריות בתרבות הפופולרית של העשור הזה. הסכנות שעומדות בפני הגבר בזירת העבודה גדולות יותר מבשדה הקרב. גברים מתמסטלים בלי הרף, כדי לשאת את שגרת יומם הבודדה. האישה נושאת את העול של לעבוד ב-70% ולטפל במשפחה ב-50%, ואילו הגבר נמצא בעבודה 110% ובבית 10%. חייו הם עבודתו. הוא משולל רשת תמיכה, ובמובנים רבים הוא רווק בבגדי איש משפחה. אבל העניין גדול ומקיף יותר מכפי שנראה במבט ראשון, משום שכפי שאמרנו קודם, התפקיד המגדרי חי ובועט גם לפני כניסת הגבר לפרק חייו שבו יש לו, מעשית, משפחה לפרנס. גם כשהוא רווק הוא עובד כמו חמור. לעתים קרובות, כדי להרשים נשים. כדי לרומם את הסטטוס החברתי שלו. בעדויות של גברים מדייטים טראומטיים שחוו, המוטיב החוזר הוא השפלה על רקע כלכלי, או ניצול על רקע כלכלי. וכאן צץ דימוי מיזאנדרי ישן-חדש: הלוזר. קרי גבר שלא מימש את אידאל הגבריות שלו, או אפילו בגד בו ביודעין (אני סבור שהיום להיות גבר-אפס, תפרן וגאה, זהו סימן של מרד, הגדול פי כמה מהניכוס-מחדש של התואר "שרמוטה"). על כל פנים, יש לשאול: מה הסכנות הבריאותיות של הוורקוהוליזם הגברי? האם זה קשור לסטרס, להתמכרות, להתאבדות, להתקפי הלב ולשאר הרעות החולות שמאפיינות את המצב הגברי ומקצצות משנות חייו? דברים אלו טרם נחקרו עד תומם. אבל יש סיבה לחשוב שהתשובה הכללית היא – כן, ישנו קשר.
להבין גבריות משמעותו אם כך, להבין פטריארכיה בצורה חדשה. אחד מהידיעות המרעישות בשנים האחרונות, עסקה בכך שפערי השכר בין גברים ונשים לא נעלמו ואף גדלו. מדוע, למרות מאמצים גדולים לבטל את האפליה בשוק העבודה, נותרו הפערים על כנם? ייתכן מאוד שהדבר קשור ליחס הקדום בין עבודה ומשפחה, גבר ואישה. מי שחוקר את הדברים הללו אינו יכול שלא לתהות, אם אולי התבוננו עד כה במושגי הבסיס של התורה הפמיניסטית כשעין אחת שלנו מכוסה, מפרספקטיבה "חצי-פמיניסטית". כן, להיות לוחם ולהיות מפרנס, אלו בוודאי דברים שמעניקים לגבר כוח: כוח לעצב, גם בניגוד לרצונם של אחרים, את עולמו. ובו-זמנית, הכוח הזה פונה נגדו, משחית אותו. מי שאוזנו כרויה לצלילים האלו, יכול כיום לשמוע הן קולות פמיניסטים והן קולות אנטי-פמיניסטים, מגוננים בהרמוניה על האקסקלוסיביות של הגבר בזירות הלוחמה והפרנסה. נסו למצוא כתיבה פמיניסטית נגד עבודה ולוחמה גברית, ולא תמצאוה אלא בשולי השול, בכתיבה האנרכיסטית. ובמישור האישי, רק במיעוט זערורי של זוגות הטרוסקסואליים יישברו התפקידים המגדריים של הגבר, גם אם תפקידיה של האישה השתנו מאוד.
פטריארכיה היא מושג כפול משמעות: פירושה ריכוז של הכוח בידי הגברים, ופירושה גם הגדרת הכוח דרך הגבריות. שום פירוק של הפטריארכיה לא יכול להיעשות תוך התעלמות מהאפקט שלה על כמחצית מהמין האנושי. הקריאות שנשמעות בכל פעם שמנסה גבר לדבר על הנושאים האלו, קריאות ה"בכיין! בכיין!", הן לא רק ביטוי לסקסיזם המובנה בתוך הסדר הפטריארכלי (מדוע אסור לגבר לדבר על סבלו? משום שהוא גבר) אלא גם מעשה שמאגף את הביקורת הפמיניסטית, הלגיטימית והבריאה, מצד הגברים. ראוי שתינתן לזרמים החדשים האלו במה. ולא, נאלץ להמשיך לנוע במעגלים, עיוורים בעין אחת.
נבוכדנצר קנדר הוא טיפוס חולמני המתגורר על גדת התל-אביב.
תמונה ראשית: "דימוי של בן-הים במיתולוגיה הסקוטית (Selkie)", תצלום: מייקל טאגרט.
תגובות פייסבוק
5 תגובות על הפטריארכיה רעה לגברים
החברה החרדית היא אנטי תזה של הגישה שלך ובכל זאת מעמדו של הגבר בה איתן כתמיד. הגברים לא לוחמים וגם לא מפרנסים ועדין נשארים גברים. נראה לי שמה שהופך אותם למושכים בעיני נשותיהם זה בדיוק ההיפוך מן הטיעון הפמיניסטי. לא הבידול והשוויון אלא היכולת שלהם לא לעשות עניין מתאווה המינית. כיבוש היצר, שימת התורה במרכז, העמל בתורה וההתנגדות למרדף אחרי הנאות העולם הזה יוצרות דפוס גבריות שאתה אפילו לא מדמיין. מהחברה החרדית נראה שמה שהאישה צריכה מהגבר שלה זה לא פרנסה ולא מלחמה אלא נאמנות טוטאלית שמתמצת בשמירה על העינים, בדיכוי היצר ובמסירות לתורה. החברה החילונית מדברת גבוהה גבוהה על שוויון בין גברים לנשים אך הנשים בחברה החילונית לא יוכלות לסמוך על הגברים שלהן. עובדה המובילה לאחוזי גרושין גבוהים ופריון נמוך. בחברה החרדית הגבר לכאורה חדל אישים בכולל, אך בפועל הנשים החרדיות פרות ורבות בלי תלונות רבות. יש להן את הגבר שלהן ועליו הן סומכות.
המעמד איתן אך ורק מסיבות של מסורת ופחד. לאט לאט עם יציאת הנשים החרדיות לשוק העבודה מעמד הגבר מתערער. הם מבינות איזו עסקה גרועה העולם החרדי מציע להן בעוד שהגברים שלהם נעלמים יום ולילה להתייחדות, שיעורי תורה ואלוהים יודע מה ולמעשה מבלים יום ולילה עם חבריהם בעוד שהן תקועות עם עול הבית, הילדים, המשפחה והפרנסה
תוכיח לי שהפטריארכיה באמת קיימת וזה לא מושג ערטילאי שאין לו שום קשר לחברה האנושית המערבית
מה לגבי ביקורת המופנית נגד גברים ע"י נשים? אלה לא רק גברים אחרים שצועקים "בכיין בכיין". לא צריך ללכת לשולי השיח הפמיניסטי כדי לשמוע את הביטול המוחלט של כל נסיון ליצור שוויון מהצד השני, או השתקה על רקע הפריבילגיות של הגבר הלבן. למשל: "כל עוד גברים מרוויחים יותר, ברור שהם ישלמו בדייט ראשון" או ברמה החוקית: ביטול חזקת הגיל הרך.
עולה מהמאמר ריח של "אוי אוי אוי" בלתי פטריארכלי בהחלט. מקסימום 10% מהחיילים אשכרה נלחמים היום, החוויה של "חיילות" השתנתה מאד. וגם - בכל הזוגות שאני מכיר האישה עובדת לא פחות מהגבר (למעט חופשת לידה שאז היא עובדת עוד יותר קשה). הפטריארכליות מקורה במסורות עבר ובדתות, ולא בהווה. היא הולכת ונעלמת ולא תהיה לך כנראה סיבה לקטר עוד.
לגיטימי
כזה הוא המקרה של "לגיטימי". באנגלית, legitimateפירושו בראש ובראשונה "חוקי". המקור הלטיני של המילה מצביע על מובן יסודי "ממקור חוקי, שנקבע על פי חוק". מכאן אין זה מפתיע ש-legitimate מציין גם "תואם כללים או סטנדרטים ידועים", ובשולי הדברים גם "מקורי, ממקור ידוע ומוכח", בעיקר כשהדבר נקבע בעקבות בדיקה, למשל כשמדברים על אמיתות של מסמך או יצירת אמנות: a legitimate Van Gogh יציין יצירה של ואן גוך שמוסכם שהיא אכן שלו, ממקור אמיתי. עוד מוכר המובן השייך לזכויות ירושה וכאלו העוברות בתורשה: "יורש חוקי" ו"בן חוקי" וכיוצא באלו, הם ביטויים שיכללו את התואר legitimate.
כל זה טוב ויפה, אך מדובר בעולם משמעות וחוטים של קשרים היסטוריים, שבמידה רבה אבדו עם הכניסה של "לגיטימי" לעברית הישראלית בת זמננו. בשפה העברית שלנו, נמצא את "לגיטימי" בעיקר בשני הקשרים. הראשון הוא כשמדובר במשפטים מסוג "לגיטימי לצפות שמזגן חדש לא יתקלקל בתוך חודש". אין מדובר בהוראות חוק או בדרישה הנגזרת. אמנם יש פה אמירה הנוגעת לסטנדרטים, אך הגוון של "לגיטימי" העברי החדש כפי שמשפטים כאלו חושפים הוא "סביר", "מתקבל על הדעת" – כלומר מובן שמנותק מהעולם של ספרי החוקים והתקנות.
ההקשר השני שבו "לגיטימי" נפוץ בעברית העכשווית שונה עוד יותר. בעולם הספורט מדברים למשל על "שחקן לגיטימי לליגה בכירה באירופה", והכוונה היא לשחקן שעל פי רמתו ושאר הנתונים שלו, יש בסיס להניח שהוא יוכל להשתלב בליגה בכירה באירופה. כלומר, כזה שיש לו הנתונים, היכולות וכל הנדרש לשם כך. בשימוש הזה אנחנו מוצאים את עצמנו מעבר לקווי הסבירות ומה שמתקבל על הדעת, אך גם איננו צמודים לכללים ובוודאי לא לחוק.
במה מדובר, בעצם? ובכן, ביבוא מהאנגלית האמריקנית, שכוללת בדיוק את השימוש הזה ב-legitimate. אכן, באמריקנית, התואר משמש בהקשרים של עמידה ברמה, של קיום התנאים ההופכים אדם לראוי להתקבל למדרגה מסוימת בסביבה תחרותית. יתרה מכך, באמריקנית אנחנו מוצאים את הצירוף a legitimate claim, והוא קיים במובן כפול: גם כזכות חוקית מבוססת שאפשר לתבוע בבית המשפט או בפני רשויות החוק, וגם כטענה סבירה לכך שאתה ראוי למשהו, במדרג הכללי של העולם התחרותי. אפשר לומר על עיר עתיקה, למשל, שיש לה legitimate claim להיות הלהיט הבא בתיירות העולמית: כלומר שיש סיבות טובות להאמין שהיא ראויה לכך, או שהיא תזכה למקום גבוה בדירוג הרלוונטי. ועוד יותר מכך נפוץ legitimate בעולם הספורט והעיתונות הסובבת אותו, בדיוק במובן המצוי בעברית העכשווית, כלומר "מקיים את התכונות הדרושות", "הגיע לרמה המתאימה" וכדומה.
נוכח מקרים כאלו, מפתה מאוד לטעון, כפי שעושים רבים, שהשאילה (במקרה הזה מן האנגלית האמריקנית לעברית)קשורה בעצלות. טענת העצלות מקפלת יותר משמץ של ביקורת על עצם הכנסתה של מילה משפה זרה, ובמובן הזה מדובר בעניין של טעם ואידאולוגיה של כל מי שיש לו דעה בעניין. אך מעבר לכך, השאילה היא במהותה פעולה של השתלה פונקציונלית, שנעשית על רקע לחץ חיצוני. במקרה של "לגיטימי", בוודאי בלשון העיתונאית ועוד יותר בלשון של עיתונות הספורט, הלחץ של הטקסט הזר, כתוב או מדובר, נוכח, קרוב ומיידי מאוד. איש אינו מתיישב לחפש דרך להשתמש במונח עברי ובוודאי לא ליצור מונח עברי נוכח הצורך להתבטא בנושאים הללו. יתרה מכך, הספורט התחרותי הוא תופעת גלובלית, חוצה גבולות של תרבות ושפה, ובענפים הבולטים הוא גם כוח כלכלי עצום. והכול מתרחש בו במהירות, בקיצור, בקול רם ואף ברעש. הטקסטים המלווים את האירועים והשידורים נעשים במהירות, לא פעם ללא ניסוח מוקדם או עריכה של ממש. בהקשר שלנו, העברית העומדת מול האנגלית האמריקנית היא מרקם דל, מנוקב ככברה, שבקושי מצליח להיות מלבוש לאובייקט שמדברים עליו. כך חודרים ומוחדרים מונחים זרים, על הקשרם הספציפי, הצר – במקרה הזה, הספורטיבי – וקונים להם אחיזה. והאחיזה הזו היא עזה ומיידית, כי ההעתקה מיידית, ההדבקה מהירה והחזרתיות בידיעות הספורט ובתיאורים של משחקים, שחקנים וקבוצות – רבה מאוד.
אפשר לאהוב את זה ואפשר להסתייג מזה, שני הדברים לגיטימיים.
איך קוראים לדבר הזה
אדריאן לפראנסאיך למצוא משהו שאין לכם שמץ של מושג איך קוראים לו. | לפני...
X 3 דקות
והמיטה הזוגית ממשיכה לשוט
דילן סלטרמןבגידה של בן זוג לא חייבת לשים קץ למערכת היחסים: הסיבות רבות...
X 7 דקות