הרודנים החדשים

האם זאת רוסיה? הדמגוגים? התעמולה? לא. מיד אגלה לכם. בחרתי את הכותרת בכוונה, כדי לגרות אתכם.

בואו נתאר בקיצור את ההיסטוריה של שלושים השנים האחרונות, פחות או יותר.

היו שתי אידאולוגיות גדולות שנאבקו זו בזו ופעלו בעולם. הקפיטליזם והסוציאליזם. אבל האימפריה הסוציאליסטית הרשעה, שבנתה סביבה מסך של ברזל, נפלה לבסוף, לאחר שהייתה כל-כך חלשה ושברירית עד שהיא אפילו לא הייתה מסוגלת עוד להאכיל את אזרחיה. הקפיטליזם ניצח, והסוציאליזם הפסיד.

אתם מאמינים לסיפור שסיפרתי לכם כאן?

הוא שקרי לחלוטין. המציאות מורכבת יותר, וההיסטוריה מרושעת יותר.

הנה לכם הסיפור האמיתי.

היו שתי אידאולוגיות גדולות שנאבקו זו בזו ופעלו בעולם. הקפיטליזם והסוציאליזם. הסוציאליזם נפל ראשון. ואז הקפיטליזם שמח שמחה גדולה. הוא נדחף, ויש מי שיאמרו שהוא פוּתה, לחשוב שהוא ניצח. אבל הוא היה עתיד ליפול עשרות שנים מעטות לאחר מכן, מהר יותר ובעוצמה גדולה יותר.

למה? גרסאות קיצוניות של שתי האידאולוגיות הובילו בדיוק לאותו המקום: מוסדות כושלים, היעדר מנהיגים, כלכלות שדורכות במקום וחברות שבורות. ההיסטוריה היא המורה המרושעת ביותר, ומה שהיא מלמדת אותנו כעת הוא שקיצוניות מכל סוג – במיוחד בכל הקשור ברעיונות בדבר הדרך למשול בחברות אנושיות – היא הדרך הבטוחה לאותו היעד: לחורבן.

הדבר המוזר ביותר מאחורי עליית האוטוקרטיות היום הוא הכישלון של הקפיטליזם הקיצוני.

העובדה הפשוטה ביותר ביחס לכלכלה הפוליטית של ימינו היא זאת: האומות המצליחות ביותר אינן קפיטליסטיות קיצוניות וגם לא סוציאליסטיות קיצוניות. יש להן "כלכלות מעורבות", אם להשתמש במונח שכלכלנים מעדיפים. במלים פשוטות; כמו בקנדה, כמו באוסטרליה, כמו בצרפת, הן מצאו דרכים להשתמש הן בקפיטליזם והן בסוציאליזם, כשכל מערכת מאזנת את חברתה, מגבילה אותה, מחזקת אותה, מאפשר לשתי השיטות לפרוח טוב יותר. השלם גדול מסכום חלקיו.

אם לנסח זאת אחרת: האומות שבחרו בגרסאות הקיצוניות ביותר של שיטות כלכליות, והלכו על דרך של "או-או", הן אלו הנכשלות כעת באורח החמור ביותר. העתיד, ואף ההווה, אינו "או קפיטליזם או סוציאליזם", אלא שילוב בין השניים. השאלה היא מה המתכון המיוחד של השילוב שיתאים לכל אומה.

וכך אנו שבים למה שכיניתי "הדבר המוזר ביותר". ארצות הברית אינה רק חווה את דונלד טראמפ, את עלייתה של אוטוקרטיה ואת התפרקות מעמד הביניים. תשומת הלב שלנו נתונה לכך, ואנו חשים אימה. אך אין זו המציאות במובן האמיתי ביותר של המלה. אלו רק סימפטומים שטחיים של המחלה העמוקה יותר: ההתמוטטות הקשה של הקפיטליזם הקיצוני.

למה כוונתי ב"קפיטליזם קיצוני"? גם שבדיה היא אומה קפיטליסטית. וגם צרפת. והן בכל זאת אינן מנפיקות תלושי קצבאות כדי להנפיק אייפונים והמבורגרים. אבל רק בארצות הברית, למשל, חובות רודפים אחרי אנשים גם לאחר שהם מתים ונקברים, רק בארצות הברית טיפול רפואי גורם לאנשים לפשוט את הרגל עד כי רבים מעדיפים למות, רק שם הרוב המוחלט של התושבים אינו יכול לגייס כספים למקרה חירום, רק שם משרות בשכר נמוך מרכיבות "התאוששות כלכלית" שקרית, ורק שם יותר מ-100% מהרווחים מאותה "התאוששות" זרמו לידיהם של העשירים ביותר, בעוד יתר החברה בעיקרו של דבר מתה מהר יותר מבעבר. כן, הסימן המובהק ביותר לבריאותה של חברה, תוחלת החיים, מראה כעת גם הוא מגמה של ירידה.

לכך אני מתכוון כשאני מדבר על קפיטליזם קיצוני. מעבר לחיינו, אין לנו שום דבר בחיים. במובן הזה, המובן האמיתי ביותר של כל חיים, החיים והמוות – הקפיטליזם הקיצוני נכשל.

אתם זוכרים את הימים שבהם התקיים דיון ציבורי קצר ימים על אודות כישלון הקפיטליזם, או לפחות שברו? זה היה בערך בימים של Occupy, לפני שנים אחדות. ואז הוא התפוגג. היו דאגות מידיות יותר. דמגוגים, גזענים, פשיסטים. אבל דבר אינו צריך לעצור אותנו מלדון בקפיטליזם. שכן כל הצרות צומחות מאותו השורש.

הכישלון האדיר, המהדהד, של הקפיטליזם הקיצוני הוא העניין, הכישלון החריף ביותר שלו – עניין החיים והמוות – הוא האירוע המשמעותי ביותר בעולם כיום. הוא גורם לסדר הליברלי להתמוטט יחד איתו. החלל הריק שנותר בעקבות הכישלון של הקפיטליזם הקיצוני מותיר פתח לדור חדש של אוטוקרטים ורודנים, מלכים וקיסרים מטעם עצמם, מטראמפ ועד לפוטין. והם נכנסים לחלל הריק ומנצלים את זעמם הבוער של אנשים רגשנים כדי לבזוז חברות שלמות, כדי להפוך את העתיד, את כוכב הלכת ואת השגשוג הכלכלי שלנו לקליפה ריקה. עוד נדבר על כך, אבל כבר כעת העניין ברור.

יש דבר אחד שאיננו דנים בו. והוא החשוב מכל. לא מה עלינו לעשות עם הדמגוגים, הפשיסטים והגזענים למיניהם. אלא מה יש לעשות כדי לארגן מחדש את הייצור והצריכה, את החיסכון וההשקעות, את העבודה והמאמץ, את החלומות והרעיונות, את השאיפות והרצונות – בחברה כולה. הרי בסופו של דבר, גם הפנייה לקפיטליזם הקיצוני נועדה לשם כך.

את האופן שבו אנו מארגנים את כל אלו אפשר לסכם כך: אתם חיים חיים קצרים יותר, כדי שקומץ אנשים יוכל להתעשר ללא כל סיבה. הדבר יוביל רק למהפכות, לאלימות, למלחמות, או לכל הפחות להתקוממות, להתפצלות ולשבר.

כלומר, הדרך הישנה כשלה. אנחנו מתגודדים סביב חורבות האלילים השבורים שלנו. ואף על פי כן, אנחנו כורעים ברך וסוגדים להם. אולי הגיע הזמן לקחת נשימה עמוקה, להרים את הראש ובפעם הראשונה לראות את הכוכבים.

עומייר חק הוא הוגה דעות, פרשן, בלוגר ודמות ציבורית, המרבה לכתוב על כלכלה, חברה, עסקים, חדשנות ותרבות עכשווית. הוא מחברם של ספרים אחדים ומחלק את זמנו בין לונדון וניו יורק.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי אדם הררי

תמונה ראשית: מבט על מרכז העיר דוחא, קטאר. תצלום: ג'וני ברייקר

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי עומייר חק.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

7 תגובות על הרודנים החדשים

02
rvc

אני חושב ששהכותב צריך להדיר אחת ולתמיד מה זה קפיטליזם בעיניו כי אמריקה היא מדינה פחות חופשית כלכלית מקנדה בהרבה מאוד קני מידה. איך מדינה שהממשלה שלה מבזבזת 40 אחוז מהתוצר שלה יכולה להיחשב קפיטליסטית קיצונית? אמריקה היא כלכלה מאוד מאוד מעורבת וצריך לזכור את זה. מדינות קפיטליסטיות קיצוניות כמו הונג קונג או סינגפור דווקא נראות בסדר יחסית לפחות מההיבט הכלכלי

03
רועי

קפיטליזם נולד לפני כ400 שנה והמשמעות המילולית הוא סחר בהון.
לגבי סוגיות לגבי ממשלה צרה או רחבה אפשר לעלות טיעונים אבל זה כבר עניין אחר. לא ברור לי מה זכו קנדה וצרפת שעלו על ראש שמחתו של הכותב. בנוסף חוץ מתחושות לא מגובות לגבי ארה"ב אין פה טענה מבוססת.
בתקופה העכשווית הכי קל לתקוף את הקפיטליזם, להביא נימוקים או שמא נתונים זה קשה.

04
Mosheshy

קפיטליזם היא שיטה קלקלית המצטיינת ביכולת מקסום של ייצור והצבר הון.אבל קפיטליזם היא גם שיטה איומה במניעת החלוקה של הייצור וההון ,מאותם מליארדים המייצרים את המוצרים ואת ההון.(8 אנשים מחזיקים הצבר הון השווה להון המוחזק בידי 4 מליארד איש בעולם).
לכן צודק כותב המאמר בהציגו את חוליי השיטה.

05
Mosheshy

משעשע לראות את החסידים השוטים של השיטה הקפיטליסטית .עד כמה דווקא אותם עניים מגוננים על השיטה.
חסידים אלה מזכירים לי את זה:

Socialism never took root in America because the poor see themselves not as an exploited proletariat but as temporarily embarrassed millionaires.” -John Steinbeck