האם יתכן כי העובדה שאלפי אנשים מקווים, במודע או שלא במודע, למזג אוויר טוב, משנה את מזג האוויר?
X זמן קריאה משוער: 6 דקות
מבצע דינמו לחילוץ חיילי בעלות הברית מרצועת החוף בדנקרק נחשב לאחד הרגעים המכריעים במלחמת העולם השנייה. מעבר לחשיבותו הצבאית, מדובר אולי באחת ההתרחשויות האקלימיות המעניינות בהיסטוריה. אפילו השירות המטאורולוגי הבריטי המעונב, ה-Met Office, מקדיש עמוד מיוחד באתר שלו למה שמכונה שם "הנס של דנקרק".
במאי 1940 פלש צבא גרמניה לאדמת צרפת ודחק כוח עצום של חיילי בעלות הברית לשטח מצומצם לחופי עיר הנמל הקטנה דנקרק. בנאום לפרלמנט הבריטי הגדיר זאת וינסטון צ'רצ'יל כ"אסון צבאי קולוסלי", שכן "כל השורש, הליבה והמוח של הצבא הבריטי" כותר ועמד בפני השמדה. פריצת המצור באמצעות לחימה לא הייתה בגדר האפשר, וכך, הפעולה היחידה שבכוחה היה לשמור על כוחות הצבא הגדולים, הייתה לפנותם בחזרה לאנגליה בספינות. אלא שגם זה נראה כמו רעיון בעל סיכויי הצלחה קלושים. ללופטוואפה הגרמני היו הרבה יותר מטוסים מאשר לחיל האוויר המלכותי וכל ספינה גדולה שהייתה מגיעה לחלץ את החיילים הנצורים הייתה טרף קל לטייסים הגרמנים.
מטאורולוגיה היא שדה מוצלח לבחינת האפשרות שהתודעה האנושית יכולה להשפיע על המציאות
אולם אז קרה משהו לא צפוי. מזג האוויר השתנה. על פי אחד התיאורים (הדרמטיים יותר), זמן קצר אחרי הטלת המצור, התקבצו ענני גשם כבדים ונעו לעבר אזורי הכינוס של הצבא הגרמני. סערה התחילה. היא הייתה כה עזה, שהמראת מטוסים ותנועת טנקים הוגבלו. באותה עת, מעל התעלה, מזג האוויר היה בהיר בצורה חריגה. מימי התעלה, הרוגשים לרוב, היו רגועים לגמרי. בעדויותיהם, חזרו חיילים וספנים שוב ושוב על אמירות כמו "הים היה חלק כמו מראה". דבר זה איפשר לצי מאולתר של 850 ספינות קטנות לעשות את דרכו הלוך ושוב על פני התעלה, ולחיילים להמתין לחילוץ במים השקטים, שהגיעו לעתים עד לכתפיהם. ראש הכוחות הגרמניים, הגנרל פרנץ האלדר, כתב ביומנו: "הכיס [של בעלות הברית] היה נחסם, לו רק יכלו כוחות השריון שלנו לפעול. מזג האוויר הרע קִרקע את הלופטוואפה, ואנחנו נאלצים כעת לעמוד ולראות אינספור אלפים של חיילי אויב חומקים לאנגליה מתחת לאפנו". בין 26 במאי ל-4 ביוני חולצו 338,226 חיילים בריטיים וצרפתיים. מזג האוויר נותר בעינו לכל אורך התקופה. על פי הסיפורים, ב-5 ביוני הוא השתנה. בנאום נוסף שנשא צ'רצ'יל הוא תיאר את ההתרחשות כ"נס של הצלה" (miracle of deliverance).
את ההתרחשות בדנקרק אפשר לראות כ'נס', ביטוי להתערבות שמימית. ניתן גם לתארה כמזל מקרי. אבל אולי קיים הסבר שלישי.
רוג'ר נלסון, חוקר בתוכנית לאנומליוֹת הנדסיוֹת באוניברסיטת פרינסטון, שם לב לתופעה מעניינת. מפגשי מחזור וטקסי פתיחה וסיום בפרינסטון מתקיימים באוויר הפתוח, והנוכחים כמעט תמיד מציינים שהם מבורכים במזג אוויר טוב. נלסון החליט לבדוק האם אכן ניתן לזהות דפוס אקלימי בזמן הטקסים, בהם משתתפים לעתים 15 אלף איש. הוא השווה את כמות המשקעים בפרינסטון בימי אירועים לכמות המשקעים באותם ימים בשש עיירות באזור, מאז תחילת התיעוד. כדי לבטל אפשרות שבפרינסטון יש מיקרו-אקלים, שמבחין אותה מהעיירות הסמוכות, הוא השווה גם את כמות המשקעים בימי הטקסים לכמות המשקעים ביום הצמוד, בפרינסטון עצמה. נלסון מצא כי בימים בהם אנשים רבים התקבצו באוויר הפתוח, היו בפרינסטון פחות משקעים מאשר בעיירות באזור או בימים אחרים. הממצאים אמנם לא היה חריגים כפי שהיו בדנקרק, אך לאורך עשרות שנים ההבדל ניכר. נלסון תהה – האם יתכן כי העובדה שאלפי אנשים מקווים, במודע או שלא במודע, למזג אוויר טוב, משנה את מזג האוויר?
גם בלי להניח קיומו של כוח עליון המתווך בין רחשי לב האדם למערכת האקלימית, לאמונה יכול להיות תפקיד חשוב – בזיקוק ההתכוונות וחידודה
מטאורולוגיה היא שדה מוצלח לבחינת האפשרות שהתודעה האנושית יכולה להשפיע על המציאות, שכן כפי שמראה אפקט הפרפר, גם שינויים מזעריים בתנאי הפתיחה האקלימיים עשויים להביא להבדלים ניכרים. אם אכן ישנה השפעה לתודעה, סביר לצפות כי היא תהיה ניכרת יותר ככל שההתכוונות חזקה יותר, דבר התלוי בסיטואציה. אין דין רצון בערב אקדמי מהנה כדין רצון יוקד לשרוד. רגע מכונן ומתועד היטב נוסף במלחמת העולם השנייה היה "הקרב על הבליטה", שתואר כגדול והעקוב מדם ביותר שצבא אמריקני אי פעם השתתף בו. תפקיד מכריע במערכה הוטל על הארמיה השלישית בראשות הגנרל המהולל ג'ורג' פטון. הוא אמר אז כי על הכוחות שלו להילחם בשלושה אויבים – הגרמנים, הזמן ומזג האוויר. המסוכן ביותר היה השלישי. שיעור החולים מקרב החיילים באותו חורף מר היה גבוה יותר משיעור הנפגעים בקרבות. פטון החליט לעשות מעשה. ימים מספר לפני הקרב, באמצע דצמבר 1944, הוא התקשר לקצין הדת של הארמיה, ג'יימס או'ניל, ושאל אותו: "יש לך תפילה למזג אוויר? אנחנו חייבים לעשות משהו בנוגע לגשם אם ברצוננו לנצח במלחמה". הכומר ביקש שעה לבדוק. הוא חיפש, אך לא מצא בספריו תפילה כזו, ולכן חיבר אחת משלו. פטון הורה להדפיס ממנה 250 אלף עותקים, וביקש שכל אחד מחייליו יישא את התפילה. אחרי שלושה חודשים של גשם כמעט בלתי פוסק, יום אחרי שהתפילה חולקה, השמיים התבהרו, ונשארו כחולים למשך שישה ימים. די היה בכך. בפעם הבאה שפגש פטון את או'ניל, מספר ההיסטוריון אנטוני ביוור, הוא היה במצב רוח מרומם. "אז מה, פאדרֶה", הוא אמר, "התפילות שלנו עזרו. ידעתי שהן יעזרו".
גם בלי להניח קיומו של כוח עליון המתווך בין רחשי לב האדם למערכת האקלימית, לאמונה יכול להיות תפקיד חשוב – בזיקוק ההתכוונות וחידודה. הן לכל קרב שני צדדים. במסכת תענית בתלמוד ירושלמי מסופר על תקופה של בצורת קשה ברחבי ארץ ישראל. הישוב עמד בפני רעב כבד. רבי חנניה גזר תענית בציפורי, כלומר – ביקש מהציבור לכוון תודעתו לירידת גשם. אך טיפה לא נפלה. באותם ימים התקין רבי יהושע בן לוי תענית בדרום הארץ – והגשם הגיע. התמרמרו אנשי ציפורי על רבם – יהושע בן לוי מוריד גשם לדרומיים, ואילו אתה עוצר את הגשמים מאתנו. שלח רבי חנניה והזמין את רבי יהושע בן לוי. יצאו השניים מן העיר והתענו יחד, אך הגשם לא בא. אמר רבי חנניה לאנשי ציפורי: לא בן לוי הוא שמוריד מטר לדרומיים, ולא אני הוא שעוצר את הגשם מכם, אלא "דרומאיי ליבהון רכיך, וציפוראיי ליבהון קשי". אין די בתענית יחידים, נדרשת התכוונות של רבים, וגם זה לא תמיד מספיק. המציאות כמובן מורכבת עד מאוד ואינספור סיבות מביאות לכל התרחשות בעולם הטבע. אך אם גם התודעה יכולה להיכלל במערך הגורמים, התלמוד מציע כי תורמת לכך התכוונות הנעשית בלב פתוח ורך.
את התודעה איש טרם ראה, ואילו עולם החומר מוחשי עד כאב. אבל אולי בכל זאת אין להקל ראש בכוחה של זו הראשונה. הפיזיקאי זוכה פרס נובל מקס פלאנק אמר ב-1931: "אני רואה את התודעה כדבר הבסיסי ביותר, וחומר הוא תוצר שלה. אי-אפשר להגיע אל 'מאחורי' התודעה. כל מה שאנחנו מדברים עליו, כל מה שאנחנו מייחסים לו 'קיום', מניח שישנה תודעה".
תמונה ראשית: טיפת גשם על עלה סתווי. תצלום: נואה סילימן, unsplash.com
תגובות פייסבוק
10 תגובות על התחזית העממית
תגידו, מה נהיה? ריקושטים של הדתה? קצת מביך.
מה הדתה? איפה היתה? הכותב בסך הכל העלה תופעה מוזרה וניסה לתת לה הסברים (אמנם הוא לא השלים את המלאכה)
1. השערות פנטסטיות דורשות הוכחות פנטסטיות.
2. שניים שלושה אנדקוטות בשבעים שנה הם לא הוכחות פנטסיות. סביר יותר שהן צירוף מקרים.
אני תפסתי יותר את הצד של פליאה מהיקום, מהמוגבלות שלנו כבני אדם שמנסים להבין מה הולך. קטע יפה, אבל באמת צריך המשך.
ניתן גם לתארה כמזל מקרי. אבל אולי קיים הסבר שלישי.
מחשבות מתחילות כאן, או נגמרות?
מוזר ומתמזר (לואיס קרול).
רשימה מטעה ומיותרת. חבל. שלוש וחצי אנקדוטות זה לא סטטיסטיקה, בטח לא הוכחת סיבתיות.
השפעת התודעה על המציאות היא עובדה ידועה כבר עשרות שנים. אכן, יש בה משהו מעט מביך עבור מדענים מסוימים, ולבטח לא מוסבר עבור כולם, ואולי מכאן השם שזכתה לו – "בעיית המדידה". האפשרות שהשפעה זו עשויה להיות בתנאים מסוימים בעלת ביטוי גם ברמה המאקרוסקופית קשה מאוד, אולי בלתי אפשרית, להוכחה בתנאי מעבדה מבוקרים. אבל המציאות עצמה הן מתנהלת מחוץ למעבדות המחקר. הוצעו כאן שתי אפשרויות לבחינת אפשרות זו, אחת מהן אכן אנקדוטלית – שהיא בשלב זה כמובן לא יותר מהשערה. ברוב המוחלט של המקרים מתקדם הידע האנושי באמצעות הצבת סימני שאלה.
האב הבן ורוח המחקר...
תודה על חיבור מרחיב דעת.
הקישור ל-PDF שבור. באתר הספר מתנוסס שמה של הוצאת הספרים: פינגווין רנדום האוס. אך הספר יצא בהוצאת ספרים נפרדת שבבעלותה: הרמוני. יחד עם ספר של דיפאק צ'ופרה, למשל.
בערך על המחבר בויקיפדיה האנגלית יש שמץ ביקורת על כתביו. חתן פרס נובל לפיזיקה שממליץ על הספר זכה בפרס בשנת 1973.
בשורה התחתונה: מן המפורסמות שההבנה האנושית מוגבלת. ממתינים לתשבי שיבהיר.
מעבֶר לבינאריות
לפני שנים, בפגישה הראשונה של לאוורן קוקס (Laverne Cox) עם הפסיכולוגית שלה, היא אמרה לה שיש בחיים רק שני דברים שבאמת אפשר לשלוט בהם: התפישה שלנו וההתנהגות שלנו. קוקס - שחקנית (שהתפרסמה בעיקר בסדרה ״כתום הוא השחור החדש״), פעילה נלהבת למען זכויות הקהילה הקווירית על גווניה והטרנסג׳נדרית הראשונה שזכתה בפרסים מיינסטרימיים של תעשיית הבידור האמריקנית (כל הפרטים כאן) - מיישמת את העצה הזו היטב בפודקאסט שלה, The Laverne Cox Show.
האומנת
אסה דה קיירושהיה היה מלך, צעיר ואמיץ-לב, שליט של ממלכה שופעת ערים ושדות תבואה,...
X 8 דקות
המובילים בע"מ
פעם היו מובילים רהיטים ומכשירי חשמל כבדים. באותם ימים היו גם מובילים חומרי בניין במשאיות ומכולות על סמי-טריילרים. הימים ההם לא פסו מן העולם, כמובן, וכל הדברים הללו עדיין קורים מדי יום, כשסחורות וחפצים גדולי ממדים ורבי משקל מועברים ממקום למקום באמצעות כלי רכב מתאימים. אלא שלאט-לאט, כמעט בלי שחשנו בכך, הופיעו בחיינו מיני הובלות חדשים.
"מוביל" כצורת בינוני, כלומר כפועל המתאר פעולה בהווה, נפוץ מאוד מזה עידן ועידנים. וכפי שקורה בעברית לעתים קרובות, צורת הבינוני הפועל זהה לצורה של שם עצם. כלומר "הטנדר מוביל את המקרר" מציג בפנינו את צורת הפועל "מוביל" ואילו "תיאמתי עם המוביל למחר בבוקר" מציג בפנינו את שם העצם "מוביל". עד כאן, כל ענייני ההובלה והמוביל קשורים להעברת דברים ממקום למקום, ללקיחת מנקודת מוצא ליעד. בהתאם, "הובלה" היא הפעולה הקשורה באותה העברה של דברים גדולים וכבדים.
אך החידוש שהתגנב לעברית העכשווית נוגע להובלה במובן אחר. הדרך הפשוטה להציג זאת היא להעמיד כאן את המקבילה האנגלית: to lead, מה שבעברית מכונה גם "להנהיג". הן כפועל בהווה והן כשם עצם, הצורה "מוביל" נעשתה נפוצה מאוד לציון ענייני הנהגה, עמידה בראש תנועה, פעולה ציבורית, מגמה וכדומה. כך יש לנו "הוא מוביל שינוי בארגון" שמובנו שהאדם המדובר עומד בראש תהליך המתרחש בארגון, או אולי הוא מי שיזם אותו או שהוא הבולט מבין אלו שתומכים בשינוי ועושים לטובתו. על מידת האחריות והנשיאה בנטל עמדתי ברשימה אחרת שעסקה ב"להוביל מהלך" ושימושים דומים, ואילו כאן אתמקד אכן ב"מובילים" החדשים שהפכו למטבע לשון מקובלת בעברית שלנו.
כאמור, באורח טבעי מבחינת הצורות העבריות העומדות לרשותנו, יש לנו כעת גם "מוביל" לא תחבורתי שקשור להנהגה. "מובילי מחאה" ו"מובילי דעת קהל" ממלאים את הארץ ואת אמצעי התקשורת, וישנן כמובן גם צורות נקבה בדמות "מובילות" של ארגונים, תנועות, תהליכים ומגמות. השימוש הזה ב"מוביל", כלומר בפועל "להוביל" על נטיותיו ונגזרותיו למיניהן נושא גוון משמעות של תנועה, איכות וֶקטורית שעולה בדמיוננו. אין מדובר בעניין סטטי וגם לא בעמידה בראש פירמידה ארגונית. כלומר, יש הבדל בין "מוביל" ו"מנהיג", בין "להוביל" ו"להנהיג".
אכן, באנגלית to lead והצורה הסמוכה השגורה leader, משמשים בשני המובנים, כלומר תופסים את השדות המאוכלסים בעברית המודרנית בצורות "להוביל" ו"להנהיג", "מובילה", "מוביל", "מנהיגה", "מנהיג" ועוד. ולא זאת בלבד, אלא ש-leader במובנים הנפוצים כיום בתרבות האמריקנית נדמה כבעל השפעה ברורה על הנהוג כיום בעברית. הארץ מלאה "מנהיגוּת חינוכית" ומרכזים ל"הכשרת מנהיגים", והסוכנות היהודית מטפחת "מנהיגים צעירים" ועוד. ובכלל, דומה שמה שמפריד בין אדם והיותו מנהיג הוא תהליך פורמלי למחצה של הכשרה, שבוודאי מסתיימת בהענקת תעודה המעידה כי הוכשר להיות מנהיג. האירוניה אינה מקרית: למדנו מן ההיסטוריה שמנהיג הוא אדם שנולד לכך, או שתכונותיו המולדות אפילו מתגלות ברגעים קריטיים, לעתים באורח שמפתיע אפילו את האדם עצמו.
לעומת זאת, איש אינו אומר שאדם מסוים נולד להיות "מוביל" במובן הנפשי-ארגוני-חברתי-תהליכי. אדם יכול אפילו להיות ממונה "להוביל" עניין מסוים במסגרת ארגונית או חברתית. על השאלה אם הוא היה (גם) מנהיג נוכל להשיב כשנתבונן בפעולתו, ולא פעם רק לאחר מעשה.
כך נראה שבעברית העכשווית נוצר או שוּמר פער בין "מוביל" ו"מנהיג", ושהיבוא הסיטוני של leader ו-to lead מאמריקה סויג על ידי הדוברים והדוברות במקומותינו. "מנהיג" מיוחד בכל זאת לעמדה הפוליטית הבכירה, או למובן העתיק, מימי התרבות הקלאסית ומן הזמנים שבהם אלכסנדר מוקדון עמד בעצמו בראש חייליו והסתער בגוף חשוף על חומותיהן של ערים בפרס ובהודו. הנה לכם מנהיג, ובוודאי לא מוביל. המובילים בצבאו הסתפקו בהעברת מזון, ציוד וכלי נשק. כלומר, מנהיג, דמות כריזמטית הסוחפת אחריה המונים וגם עומדת בראשם בהתמודדויות קריטיות, הוא עניין מסתורי, כנראה טבעי, כזה שעולה מעומק הפסיכולוגיה האנושית. לעומת זאת, מוביל הוא עניין נסיבתי ומזדמן יותר, ככל הנראה מוגבל יחסית, אפילו עם קורטוב של צניעות בכל הנוגע לקשירת כתרים וליפוף של זרי דפנה.
ומי יודע, אולי גם יבואו ימים של ענווה מסוימת והשימוש ב"להנהיג" ו"מנהיג" יצטמצם אכן לדרמות הגדולות ולעניינים המכריעים, ואפילו אנשי חינוך ודומיהם יחזרו לממדים מציאותיים ויהיו לנו מובילים בתחום. מנהיגים, הרי זה ידוע באורח חד, הם עניין נדיר, מופעים מיוחדים ברגעים של משבר וצורך קיצוני.