בין המדפים ואגנר עושה חשבון נפש

"וכי מי לא נזדמן לו להיות נוכח בהעוויה זו, בזימרת התפילה של היהודים? מי לא נתמלא רגש בחילה, המעורב זוועה וגיחוך, לשמע אותו גרגור, אותה צהילה, אותו פטפוט, המבלבל חושים ודעת ואשר שום קריקטורה זדונית לא תצליח לעוותה כמות שהיא?" (עמ' 32).

כזו, אם כן, היתה דעתו של ואגנר על איכויותיה המוזיקליות של התפילה היהודית. אם לומר את האמת (בקול חרישי, מאחורי דלת נעולה ובשעת חצות)? אני קצת מסכים. אבל רק קצת!

החיבור המרתק הזה, שמקום מפוקפק של כבוד שמור לו בתולדות האנטישמיות המודרנית, עוסק על פניו בסוגיה ידידותית דווקא: מקורות הסלידה האירופית מדמותם של היהודים. על רקע תהליך האמנציפציה הצובר תאוצה ושגשוגם של המלחינים היהודים ברחבי גרמניה, מבקש ואגנר לעמוד בכנות וביושר, לכאורה, על התחושה האותנטית שחש הגרמני בשעת מגעו עם היהודי: מיאוס. מטרה צנועה וישרה, כך נדמה, לכל הדעות. ומעניין יהיה לבחון פעם כמה חיבורים שמהם בקעו לעולם דרקונים ותפלצות רעיוניים, פתחו דווקא בהצהרת כוונות נאיבית כזו והניחו בתחילתם ביצה לבנה ותמימת מראה.

ואגנר, מכל מקום, פונה בחוברת הקצרה הזו אל מכנה משותף כמעט קולקטיבי- תחושת הזרות שמעוררים היהודים בקרב עמי אירופה. הוא אמנם מצרף לה איזה תבלין של סלידה, תבלין שאינני משוכנע שהוא חלק בלתי נפרד ממנה, אבל נקודת הפתיחה הזו, בדיון שמטרתו להוליך את הקורא במעלה הר האנטישמיות המקולל (ובתקופה נדירה בה האופנה תובעת דווקא את ההיפך!)- נקודת פתיחה זו היא לא פחות ממבריקה, והיא מציגה בפנינו ואגנר שאינו רק יוצר מתפרץ ומסעיר, אלא גם רטוריקן מפותח ורב תושייה.

ממבט ראשון, המודל שמבקש להעמיד ואגנר אפילו מתקבל על הדעת: התרבות העילית כמשקפת את רוח העם. אם נרצה לעמוד על טיבה של תרבות ייחודית כלשהי, אומר לנו ואגנר, הרי שעלינו לנסות ולהבין מתוך איזו אומה, מתוך איזו היסטוריה ואילו אורחות חיים ייחודיים, היא עולה ומשגשגת. והנה, כאשר אנו מתבוננים היטב באומה הגרמנית, אנו מוצאים שהיא שונה מכל וכל מן האומה היהודית. האחת - אומה רודפת ניקיון וסדר, חמורה ושקדנית, ואילו רעותה - אומה רודפת ממונות ורכוש, שפופה, חמדנית ומתרפסת. זו, לעניות דעתי, הנקודה בה טווה ואגנר את הקשר ההרסני בין הרעיונות המוזיקליים שרושם גאון זה או אחר בעליית הגג לבין הרגלי הרחצה וצחצוח הנעליים של אבותיו, קשר שמִשעה שהוא נטווה, כמעט בלתי אפשרי להיחלץ מתוצאותיו האסוניות. נדמה שבמובן הזה ואגנר כמעט מתנבא על הדפוסים המאוחרים יותר של המחשבה האנטישמית המודרנית, ושבחיבורו זה גילה כלי רב עצמה לישב בו את הסתירה המכעיסה כל כך, מנקרת העיניים, בין הצלחותיו התרבותיות של מיעוט נרדף לבין המוניטין שלו.

נוגעים ללב הדברים המתייחסים לגדול המלחינים היהודיים בני התקופה, הלא הוא פליקס מנדלסון, שלגבי כשרונו הכביר מסרב המחבר להשמיע ולו תו של הכחשה. זהו רגע מפעים, יוצא דופן, בו יושרה אמנותית של יוצר אדיר מכריעה את דעותיו החשוכות ומסרבת לכפוף את ראשה בפניהן. ואגנר כמובן מתרץ ומתפתל על מנת להוכיח שהמוזיקה של עמיתו היהודי היא קלת ערך, מבולבלת ומשקפת את גורלו היהודי המר, אולם בכשרונו של מנדלסון הוא מסרב לגעת. שם נעצרות עמדותיו המחליאות, וההתפעמות מגדולתו המוזיקלית נותרת שמורה מכל משמר.

לחובבי הפיקנטריה שביננו מצפה בסופו של החיבור אחד מהדימויים היותר מבחילים בנוגע לפעולתו של היהודי במרחב הגרמני, ונדמה שזו אחת מהופעותיו הראשונות. עשרים דקות של קריאה יקנו לכם היכרות עם החוברת הקצרה הזו, החשובה כל כך, ומתוך כך היכרות גם עם מחברה הזועף, היכרות שמן הסתם הוא היה מוותר עליה.

הספר: "ריכרד ואגנר- היהדות במוסיקה", [1850], [חוברת פרי עטו]. האוניברסיטה העברית, 1981

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

5 תגובות על ואגנר עושה חשבון נפש

03
בירקינשתוק

המחבר מבין איזה משהו, מרגיש את ה"תבלין", פתאום זה "נוגע ללב". ונסיים בהתחלה המשונה הגורסת "אני קצת מסכים. אבל רק קצת!".

הבלים והבלי הבלים. חבל שאין בנמצא כאן תוכן ממשי, רלוונטי, מעניין, מלבד אנקדוטה וכותב דעתן. מוטב להעמיק מעט יותר לפני שמתישבים לכתוב לאתר המכובד הזה.

להתחכם גם אנחנו, הקוראים, כבר יודעים איך.

04
אילן בככ

סיימתי הרגע לקרוא בעניין מאמר זה העוסק בנושא כל כך רגיש על שני גאונים. מוזיקאים בחסד אך מה רב המרחק המוסרי ביניהם.
עודני מתפעל מאיכות הכתיבה המרעננת כל כך ובמאמר מוסגר אומר, כי דווקא אהבתי את הביטוי הלא שיגרתי במאמר 'כבד' מסוג זה: "אני קצת מסכים. אבל רק קצת!" . יחד עם זאת אני גם מבין את מי שמסתייג ממנו. במבט ראשון זה נראה כערוב של מין בשאינו מינו. במבט שני זה יכול להיראות מאוד חכם ומרענן. לי זה קרה.
בקצרה - מאמר עשיר ומעשיר. איכות כתיבתו גבוהה. כתוב עדכני ועוסק בחוכמה רבה בסוגייה מעניינת.
החכמתי מהמאמר ואצפה לעוד מאמרים פרי עטו של יונתן יעקבי.

05
ינאי

כתוב מצויין, כמו תמיד. נורא מוזר למישהו בן זמננו לקרוא את ההתייחסות הזו של ואגנר למנדלסון. כי בעצם, אנחנו נורא טוטאליים ביחס שלנו לאנשים, כלומר, אם אדם אחד לא אוהב אדם אחר בגין מאפיינים כלשהם(דת, גזע, מין, נטייה מינית וכיוצא בזאת), אז ההתעלמות, בד"כ, היא מוחלטת, וכל ההשקפה של האדם מתעוותת לפי היחס הזה. לא שזה הופך את האנטישמיות לנסלחת או ללגיטימית, אבל יש בזה משהו מרתק, שלמרות הרעל הזה הוא ידע לפשר בין ההשקפה הזו לבין ההערכה שלו, ולמרות שיותר נוח לו להשתלח בכל דבר יהודי באופן לא מרוסן.

ולבירקינשתוק, אני מתקשה להבין למה אנקדוטה היא לא תוכן ממשי?למה הצבעה על תובנה קטנה בהיסטוריה איננה לגיטימית? לפעמים, דווקא הדברים הקטנים הם מעניינים, כי תהיה בטוח שעל הגדולים כבר כתבו. לא כל חיבור צריך להיות בן עשרות עמודים. לפעמים נקודה קטנה, תובנה קטנה, כמה מילים על דברים לא-דרמטיים, הם אלו שמהווים עניין. אם אתה מחפש חיבורים מעמיקים, לא חסרים כאלו. אבל זה שחיבור כלשהו לא בטעם שלך, לא הופך אותו להבל.

מצויין, יונתן. מצפה לעוד.