אין דמוקרטיה ואין צדק אנושי ללא שוויון מלא לכל האזרחים, ואין שוויון בלי זכות הצבעה מובטחת ומוגנת
X זמן קריאה משוער: 8 דקות
התכנסות המושב השני של הקונגרס השלושים ותשעה יכולה להיות מנוצלת, בצדק, כדי להשמיע מספר מלים כנות על נושא תקופת השיקום (Reconstruction), נושא שכבר נדון לא מעט.
לעתים נדירות היה גוף מחוקק מושא לבקשה עזה יותר, או לשאיפות כנות ובוערות יותר. ולעניין העמוק הזה יש מיטב הסיבות. שאלות בעלות משקל אדיר, שהקונגרס הקודם הותיר ללא הכרעה, חייבות להיות עניין שהקונגרס הנוכחי יתמודד איתו. שום התכתשות פוליטית לא תעזור. הרגע דורש מדינאות.
האם המלחמה האדירה, שהתנהלה בגבורה כה רבה ושהסתיימה בניצחון כה אדיר, תירשם בהיסטוריה ככישלון אומלל, ללא כל תוצאות של קבע – מה שיהיה בגדר בזבוז שערורייתי ומזעזע של דם ושל דמים - עימות שכל מטרתו תהיה בסופו של דבר שליטה, ללא כל ערך לחירות או לציוויליזציה – ניסיון להקים מחדש איחוד בכוח, איחוד שיהיה לעג לעצם מושג האיחוד... או האם, לעומת זאת, כתוצאה הראויה של הניצחון על הבגידה, נזכה לאומה מוצקה, שתיגאל כליל מכל הסתירות ומיני הקיטוב החברתי, אומה שתתבסס על נאמנות, חירות ושוויון: את זאת צריך לקבוע המושב הנוכחי של הקונגרס, לכאן או לכאן.
העבדות, כמו כל יתר מערכות העוולה הגדולות, המושתתת על מעמקי האנוכיות האנושית, ואשר קיימת מזה דורות, לא הרפתה מן הניסיון לשמר את עצמה. היא הפעילה את השפעתה היציבה על כל הסובבים אותה אשר מצדדים בהמשכתה. וכיום היא כה חזקה, שהיא הייתה יכולה להתקיים לא רק ללא חוק, אלא אפילו נגד החוק. מנהגים, אופני התנהגות, הרגלים מוסריים, דת – כולם ניצבים לצדה בכל רחבי הדרום; ואם תוסיפו את הבורות והנטייה לשרת של העבד לשעבר לשכל ולהרגלי הסמכות של האדון, הנה בפניכם התנאים, לא התנאים שהעבדות תשוב לצמוח מתוכם, אלא התנאים שבהם בלתי-אפשרי מבחינת הממשל הפדרלי להרוס את העבדות עד תום. אלא אם כן הממשל הפדרלי יאחז בכוח רודני, עד שיוכל למחות מעל פני האדמה את הסמכויות של המדינות, ולהציב נציג פדרלי בכל צומת דרכים. דבר כזה, כמובן, הוא בלתי-אפשרי לביצוע, ואפילו אם היה ניתן לעשות זאת, הדבר היה לא ראוי. הדרך הנכונה והקלה ביותר היא להביא לכך שהממשל שלנו יהיה עקבי לחלוטין, ולהעניק לכל אזרח נאמן את הזכות לבחור – זכות וכוח שתהיה נוכחת לנצח, ושתקים חומת אש להגנתו.
אחת התוצאות החיוביות רבות הערך של המרידה שהתחוללה [התקוממות מדינות הדרום נגד הממשל הפדרלי, י.מ.] היא הגילוי החשוב של המקור האמיתי לסכנה האורבת לממשל של הרפובליקה האמריקנית. ללא קשר למה שאפשר לסבול בממשלים מלוכניים או רודניים, שום רפובליקה אינה בטוחה אם היא סובלת את קיומו של מעמד בעל זכויות יתר, או אם היא מונעת מאזרחים כלשהם מקרב אזרחיה זכויות שוות ואמצעים שווים לשמור על הזכויות הללו. מה שלפני המלחמה היה בגדר תאוריה היה לעובדה בעקבותיה.
בכל אופן, הקונגרס חייב לפנות כעת למשימה הגדולה הזאת של התחדשות והיטהרות לאומית שלמה, מתוך כוונה מלאה שהפעם העבודה תבוצע באורח יסודי. עצי התרעלה הקטלניים חייבים להיעקר ולהיות מבוראים על שורשיהם, ענפיהם, עליהם, סיביהם, בגוף ובחֶלב הרע שלהם. ברור שהמדינה אינה נמצאת במצב שבו היא מסוגלת להקשיב בסבלנות לבקשות לדחייה, סבירות ככל שיהיו, והיא גם לא תרשה שהאחריות תונח על כתפיים אחרות. הסמכות והכוח עומדים בקנה אחד עם החובה המוטלת. אין שום צללים או עננים המסתירים את הדרך. האמת זוהרת באור בהיר יותר ובחום עז יותר עם כל רגע שחולף, וארץ שנקרעה, ארץ מותשת ומדממת, מתחננת להקלה מסבלותיה ומכאבה.
אם בתחילה היה צורך בזמן, הרי שכעת לקונגרס כבר יש זמן. כל החומרים הדרושים כדי לשקול היטב ולקבל את ההחלטה הנכונה מונחים כעת לפניו. בין אם חברי הקונגרס יביטו במקור המלחמה, במהלכה או בסיומה, ובין אם הם יביטו בלעג בשלום השורר כעת, הם עתידים לגלות שרשרת טיעון אחת בלבד, רציפה ושלמה, לטובת מדיניות רדיקלית של שיקום. אפשר לקבל תירוצים מסוימים למה שלא נעשה במושב הקודם. נשיא בוגדני [אנדרו ג׳ונסון] עמד בדרך כמחסום, ואפשר לראות בקלות כיצד אנשים טובים עשויים להתקשות להודות בדבר כפירה שעירב כל כך הרבה שפלות וחוסר הוקרה. היה זה טבעי שהם יבקשו להציל אותו על ידי השתחוות אליו אפילו כשהוא נטה לצד הלא נכון. אך כעת הכול השתנה. כעת הקונגרס יודע שהוא חייב להמשיך קדימה ללא עזרתו, ואפילו נגד תחבולותיו. למושב הנוכחי יש יתרון עצום על קודמו. בעוד שהקודם בחן וחקר, בידי המושב הנוכחי מצויות העובדות. בעוד שהקודם הודרך על ידי אמונה, הנוכחי יכול להיות מודרך על ידי מה שעיניו רואות. בעוד שהקודם עצר, הנוכחי חייב ללכת קדימה, ובעוד שהקודם כשל, הנוכחי חייב להצליח, ולהעניק לארץ אמצעים שלמים לעומת האמצעים החלקיים שהעניק לה המושב הקודם, כשכל כוונתו של המושב הקודם לא הייתה אלא להציל את הבחירות במספר מחוזות שהיו על כף המאזניים. הקונגרס ההוא ראה מה נכון וצודק, אך לא סמך על הנאורות של ההמונים הנאמנים; אך מה שנסבל מתוך חוסר אמון בעם חייב כעת להיעשות בידיעה שלמה שהעם מצפה לדבר וזקוק לו.
הנושא נדון בכל אסיפה ציבורית משמעותית, וכמעט בכל דרך שאפשר להעלות על הדעת, בין אם בבית משפט, בבית ספר, בצומת דרכים, בפנים ובחוץ, והאנשים התבטאו באורח ברור לטובת מדיניות רדיקלית. לאחר שהם הקשיבו לנימוקים בזכות פשרה והתגמשות, והקשיבו להם ברחמים, בחוסר סבלנות ואף מתוך דחייה, בכל אשר נפנה נראה שהם התבטאו בהתלהבות הגדולה ביותר כל אימת שנאמרה מלה אמיצה למען שוויון זכויות וזכות הצבעה ללא אפליה. הגישה הרדיקלית, כה רחוקה מלעורר התנגדות, היא כעת הדרכון העממי לכוח ולשלטון. אלו הטעונים בה באורח המר ביותר מגיעים לקונגרס עם התמיכה ההמונית הגדולה ביותר של מצביעיהם, בעוד שהחששנים ואכולי הספקות מגיעים אליו מכוח תמיכה דלה של רוב כחוש, או שהם נשארים בבית.
ברור והגיוני שהמדינות המורדות ניצבות כיום, מבחינת החוק, בדיוק היכן שהן ניצבו כשהן היו מותשות, מובסות, כבושות, ונפלו לרגלי הסמכות הפדרלית כשהן נטולות כל כוח. הממשלים שלהן הופלו, ומנהיגי המרד איבדו את רכושם ואף את חייהם. בשיקום המוסדות של המדינות המרוסקות והמקועקעות הללו, על הקונגרס לפעול כלוח חלק, ולבצע עבודה נקייה. אל לו להסס. כל התחשבות בממשלים הלא חוקיים, החד-צדדיים והקיקיוניים, שהוקמו בחופזה למען המטרה הרעה בהיעדרו של הקונגרס, תהיה בבחינת כניעה מוגת לב לנשיא מובס ובוגדני. הממשלים-לכאורה הללו, שמעולם לא נבחרו על ידי הציבור, ושנמנע מארבעה מיליון בני אדם נאמנים מליטול בהם חלק מכוח הוראה נשיאותית, צריכים כעת לזכות ליחס הראוי להם, כמוסדות של הונאה וכפייה בכוח. ולכן יש להחליף אותם בממשלים אמיתיים ולגיטימיים, שביצירתם יהיו שותפים אנשים נאמנים, שחורים ולבנים.
יחד עם זאת, אין זה מענייני כאן להצביע על הצעדים המדויקים שיש לנקוט, ועל האמצעים שיש ליישם. הציבור פחות טרוד באלו מאשר במטרה הגדולה שיש להשיג. הציבור דורש שיקום שישים קץ למצב הדברים האנרכי במה שהיו המדינות המורדות – שבהן מעשי רצח מחרידים ואף מעשי טבח המוני מבוצעים ממש לנגד עיניהם של חיילים פדרליים. חובה לשים קץ לעניין הנורא הזה. הציבור רוצה שיקום כזה שיגן על האנשים הנאמנים, שחורים ולבנים, יגן על גופם ויגן על רכושם; שיקום שיגרום לתעשייה של הצפון, להון של הצפון ולציוויליזציה של הצפון לזרום אל הדרום, ויגרום לאדם מניו אינגלנד להיות בבית בקרוליינה כמו בכל מקום אחר ברפובליקה. אי-אפשר לסבול כעת שום חומה סינית. יש לפתוח את הדרום לאורו של החוק ולאורה של החירות, ובמושב הזה אנו סומכים על הקונגרס שיבצע את העבודה החשובה הזאת.
הדרך הפשוטה, דרך ההיגיון הישר, לבצע את המשימה, כפי שצוין בראשית הדברים, היא פשוט לקבוע בדרום חוק אחד, ממשל אחד, מערכת משפט אחת, מצב אחיד למימוש זכות ההצבעה, לבני כל הגזעים, מכל הצבעים, באורח זהה. את הצעד הגדול הזה דורשים בכנות וברצינות לבנים נאמנים ושחורים נאמנים, ושני הציבורים זקוקים לו באותה המידה. על התובנה הפוליטית הצלולה לתפוס את מקומה של הדעה הקדומה נטולת ההיגיון, כך שהדבר ייעשה.
המדיניות ששחררה וחימשה את השחורים – שכעת גם קשי ההבנה ביותר רואים בה מדיניות חכמה וראויה – לא הייתה דרישה עזה יותר מהדרישה הנוכחית לזכות ההצבעה. כפי שהייתה הצלחה במלחמה עם צירוף האדם השחור למאמץ, וכישלון בלעדיו, כך יתגלה גם בעתות שלום: האומה תיפול או תעלה ותפרח יחד עם האדם השחור.
למרבה המזל, החוקה של ארצות הברית אינה מבדילה בין אזרחים על בסיס צבע עורם. היא גם אינה מבחינה בין אזרח של מדינה ובין אזרח של ארצות הברית. מובן לכל שאזרחות כוללת את כל זכויותיו של האזרח, בין אם מדובר בזכות ברמת המדינה ובין אם בזכות לאומית. אם החוקה אינה מכירה בהבדלים כאלו, הרי שברור שאין זה מתפקידו של הקונגרס של הרפובליקה האמריקנית לקבוע הבדל כזה כעת. השגיאה של המושב הקודם הייתה הניסיון לעשות בדיוק את זאת, על ידי ויתור על סמכותו להבטיח את הזכויות הפוליטיות של כל קבוצה של אזרחים, מתוך כוונה ברורה לאפשר למדינות המורדות למנוע את זכות ההצבעה מאזרחיהן הלא-לבנים, אם הן תרצינה בכך. הטעות המצערת הזאת חייבת תיקון כעת, והאזרחות המסורסת שניתנה לאזרח השחור חייבת לפנות את מקומה לאזרחות כפי שנקבעה בחוקה של ארצות הברית, המצהירה שאזרחיה של כל אחת מהמדינות ייהנו מהזכויות ומההגנות כאזרחים של מכלול המדינות יחד – כך שמצביע חוקי בכל מדינה יהיה מצביע חוקי בכל המדינות של ארצות הברית.
1866
תורגם במיוחד ל"אלכסון" על ידי יורם מלצר
תמונה ראשית: דגל ארצות הברית. תצלום: Nico de Pasquale Photography, אימג׳בנק / גטי ישראל
תגובות פייסבוק
האתגר: להיות מי שאנחנו
עומייר חקמרוב צורך באישור חיצוני, בחפצים ובנתונים מספריים: כיצד נוכל להרגיש אמתיים? | זוהי...
X 8 דקות
ללמוד מקורט קוביין על כישלון
לודוביק הנטרהאמריקאים חרדים להיות "לוזרים". אבל קורט קוביין, שהתאבד לפני 20 שנה, ...
X 9 דקות
הקהילה, המגזר וכל השאר
באירוע חברתי שגרתי, ניגשה אלי גברת וסיפרה לי על מכרה שעומדת לקראת שינוי בחייה. אותה מכרה מתכוונת לנסוע אל מעבר לים – מה שמכנים היום בעברית בשם "רילוקיישן" – לצורך צבירת ניסיון חיוני במקצוע תובעני. המקצוע אינו בתחומי העיסוק שלי, אך המדינה שאליה המכרה אמורה "לעשות רילוקיישן" בהחלט מוכרת לי. אמרתי מה שאמרתי, בין עצות ומלות עידוד על היתרונות והחסרונות שאישה זרה צפויה לגלות בעבודה במקום החדש, ואז בת שיחי הסבירה:
"אתה מבין, חוץ מזה היא מהקהילה".
שנייה ועוד שנייה, ולאחר שפסלתי אפשרויות, בת שיחי הסבירה:
"היא תעבור לשם עם בת הזוג שלה", ובכך הבהירה לי מהי אותה "קהילה". ולא סתם, אלא ה-קהילה, כלומר זאת שאני אמור לדעת מה היא ואת מי היא כוללת ומה משתמע מכך שאדם שייך או משויך אליה.
השדון הלשוני רצה להשיב: "היא מהקהילה, אבל לא מהמגזר, נכון?"
"הקהילה", "המגזר" – שמות פרטיים ישראליים, מלות קוד שכולנו מודעים להן, משתמשים בהן ואולי לא מרבים לתת עליהן את הדעת. לכאורה, מדובר בלשון נקייה, בניסיון להיות מנומסים, אפילו מה שמכונה "מכילים" ומתחשבים כלפי המיעוט, הזר, השונה, האחר. "הקהילה" הוא מושג שכולל את מי שמזהים עצמם כלהט"ב או לאחרונה כלהטב"קי, כלומר מה שבאנגלית מקודד בצירוף האותיות LGBTQ ולאחרונה אף הובע באחד העיתונים הזרים באמצעות הצירוף הנדיב והפתוח LGBTQIA+. מעניין במובן הזה סימן ה-"+", שיש לשער שהוא מביע את האפשרות להתארכות שרשרת האותיות בעתיד הנראה לעין.
ואצלנו, "הקהילה". ובכל זאת, תווית היידוע מעלה בעיה. ללא הקשר בהיר ומוגדר, היה אפשר לחשוב שאין קהילה זולת הקהילה שבת שיחי התכוונה אליה. ובאותן שתי שניות עד שהיא הבהירה, באמצעות פרט נוסף והקשר – "היא תעבור לשם עם בת הזוג שלה" – חישבתי האם יתכן שהיא מדברת על קהילה אתנית, ובהקשר הישראלי, על הקהילה האתיופית: שמעתי לא פעם יוצאי אתיופיה המדברים על "הקהילה", וכוונתם לקהילת יוצאי אתיופיה. וגם זאת לשון זהירה, הנמנעת מלומר "אתיופים" או "יוצאי אתיופיה" (או מלהבדיל בין שתי תת-קבוצות אפשריות). שמעתי גם אחדים משתמשים ב"העדה" – המושג ראוי להתייחסות נפרדת, ולא רק בהקשר הנוגע לעברית שלנו.
אכן, ההקשר הוא הסיפור, וממנו עולה המשמעות, שלמעשה נוצרת בו תמיד. אך חשוב גם לשים לב לשתלטנות, לאימפריאליות, ולאגרסיביות הכבושה למחצה שיש בשימוש בצורות מיודעות על בסיס שמות עצם כלליים כל כך: ה-קהילה, האחת והיחידה. יש לקוות שהדבר הוא כך בהקשרים המסוימים, הרלוונטיים ולא בכלל, כי יש קהילות אחרות, ויש אולי גם מי שאינם רוצים שאחרים ישייכו אותם לקהילה (פורמלית, מדומיינת, מבוססת או מתגבשת), בלי לקבל את רשותם.
דומה המצב במקרה של "המגזר" בעברית הישראלית. מהו המגזר? מי שייכים לַמגזר? ערבים. גם הם, אגב, קבוצה מגוונת מאוד ואין הסכמה בשאלת "מיהו ערבי", לא בקרב אף תת-קבוצה בחברה הישראלית. הנכונות להיקרא, להחשיב עצמך, ערבי היא עניין אישי מאוד, מורכב, ועשוי לחרוג מגבולות של דת, שיוך לאומי או קהילת זיכרון, ולכלול אפילו את כל מי שדובר ערבית כשפת אם (זאת הייתה הגדרתו של הבלשן המומחה בתחום הדיאלקטים הערביים, חיים בלנק ז"ל). אך בשיח הישראלי, "המגזר" מחליף את "ערבים" ולא דווקא מסיבות טובות, ויש מקום לטענה לפיה השימוש ב"המגזר" מעודד את הסיווג של "ערבים" או "ערבי" כמונחים של גנאי או כאלה שיש להתבייש בהם. עד כדי כך הגיעו הדברים, שגם דוברי ערבית במקומותינו מדברים על al-wasat, "המגזר", בדיוק באותו המובן של "המגזר" בעברית הישראלית.
לכל מגזר אחר בחברה ובכלכלה הישראלית מתייחסים בצירוף הכולל הרחבה: "המגזר העסקי", "מגזר האימהות העובדות", "המגזר הפרטי" וכו', אבל "ה-מגזר", כשם פרטי משמש רק לציון הערבים בחברה הישראלית, גם אם הללו אינם מוגדרים באורח מדויק או מוסכם.
אם שואלים דובר עברית מודע ובעל מצפון, שיש לו (או לה) נכונות לרפלקציה של ממש, מדוע הוא משתמש ב"הקהילה" או "המגזר", הניסיון מראה שהתשובות יכללו את הצירוף הישראלי כל כך "לא נעים". כלומר לא נעים לכנות אנשים מסוימים כך או אחרת. ומרוב אי-נעימות, מונצחת הדרה, מונצח סימון כפוי, שיוך מגדיר ומגדֵר בכוחנות, ומטופחת אגרסיה פסיבית. השפה משקפת את כל אלה, עוד לפני שנמצא ביטוי עברי מקובל ל"פאסיב-אגרסיב".