ורק אלוהים נשאר עם הקסם

בספרו הסטירי ״איגנטיוס ומועצת החשמנים״ (1611) מתאר המשורר האנגלי ג'ון דאן תמונה מרתקת של הגיהנום המתמצתת את יחסו למדע החדש. "בחלק הנידח ביותר בכאוס הנצחי של השטן", היכן ש"הקיסר שטן, לוציפר, בעל זבוב, לוויתן ואבדון, מתגוררים", שם, כותב דאן, במרחב השטני הזה הוקדש חדר מיוחד לממציאים או ל"גיבורים אנטי-נוצריים – קופרניקוס, קפלר וגלילאו – אשר נאבקים בינם לבין עצמם על הזכות לשבת לימינו של השטן. בסוף הסטירה השטן משגר את איגנטיוס לויולה, מייסד המסדר הלמדני של הישועים, לייסד בעזרת "גלילאו הפלורנטיני" ממלכה, "כנסייה חולה... על הירח", בטענה שהגיהנום לא היה מקום טוב דיו בעבורו.

האדם על מרכיביו האינסופיים הוכנס למסגרת ייחוס מכאנית יבשה וסגורה, ובתוכה הוא אינו מצליח למצוא מקום לחרדותיו, געגועיו ותקוותיו

ג'ון דאן, בלז פסקאל, אלכנסדר פופ ואחרים, גיבורי ספרו המרתק של אביהו זכאי ״הסרת הקסם מהעולם: דת ומדע בראשית העת החדשה״ (הוצאת רסלינג) התקוממו נגד המדע החדש משום שזה הסיר את הקסם מהעולם והפך אותו לעולם מכאני ורציונלי, לעולם מחושב שבו האדם על מרכיביו האינסופיים, הוכנס למסגרת ייחוס מכאנית יבשה וסגורה, ובתוכה הוא אינו מצליח למצוא מקום לחרדותיו, געגועיו ותקוותיו. העולם המחושב והצפוי שחרר את המדע מהתאולוגיה, ודחק את האמונה אל ספסלים האחוריים של היצירה האינטלקטואלית. האמונה באל, בישו ובשילוש הקדוש חדלה להיות נקודת העוגן לפתיחתו של דיון פילוסופי על הסיבות הראשוניות של היקום. במקומה הוצבו מושגי יסוד חדשים – אינסוף, מרחקים בלתי נתפשים, תנועה במהירויות עצומות – שערערו את הסדר הישן ודחקו את האדם לשולי היקום.

״הסיודוס והמוזה״ (1891), גוסטב מורו, מוזיאון אורסיי, פריס. תצלום: ויקיפדיה

פרנסיס בייקון אמר כי "מעט פילוסופיה מטה את האדם לעבר אתאיזם, אולם פילוסופיה מעמיקה מטה את האדם קרוב לדת"

זכאי פותח את ספרו במה שנחשב כתחילתה של "המהפכה המדעית", השיטה ההליוצנטרית של ניקולאוס קופרניקוס שהסיט את השמש למרכז היקום והכניס את כדור הארץ לתנועה במסלול המקיף אותה, במהירות מסחררת. המודל ההליוצנטרי בעיקר דחק את האדם מהמרכז, והפך את שוליות האדם לנקודת פתיחה לדיונים בדבר משמעות הקיום. "אין תמה אפוא", כותב זכאי, "שכל הממציאים שדאן אסף לגיהנום פיתחו תיאוריות הנוגדות את הידע המקובל והמסורתי, החל מההיסטוריה העתיקה ועד לזמנו של דאן אשר הדגיש כי חידושים והמצאות החדירו ספקות, חששות והיסוסים". גם רוברט ברטון, מחבר ״אנטומיה של מלנכוליה״ (1621) טען ש"מתמטיקאים בימינו הפכו את כל האבנים על פיהן, ו"יצרו שיטות חדשות ומפוברקות של העולם, הכל מראשי דדלוס שלהם". כמיהה לידע ולחידוש הפכו לסכנה ממשית לא רק למסורת אלא לאופן שבו האדם תופש את עצמו, ביחס לעולם וביחס לאל. האדם היודע, המחדש והממציא, ללא המסגרת האלוהית, עלול למצוא עצמו באפילה קיומית, מוצף בחרדות ושקוע במלנכוליה ודכאון. אולם, החרדות שהמדע מעורר לעיתים יכולות אף להחזיר את האדם חזרה לחיק האלוהות. ככלל, היחס בין התעמקות בשאלות היסוד של היקום והקיום האנושי לבין האלוהות תומצתו באימרות שחזרו על עצמן מאז המהפכה המדעית ועד למכניקת הקוונטים. בספרו ״על אתאיזם״ (1601) אמר פרנסיס בייקון כי "מעט פילוסופיה מטה את האדם לעבר אתאיזם, אולם פילוסופיה מעמיקה מטה את האדם קרוב לדת". ואלכסנדר פופ שכתב בחיבורו ״מסה על הביקורת״ (1709) "אל תלגום מהמעיין הפיריאני [מעיין הידע על הטבע במיתולוגיה היוונית]: שם המים הרדודים מרעילים את השכל, אך שתייה מרובה מהם מחזירה לנו את הפיקחות". גם לוורנר הייזנברג, אבי מכניקת המטריצות ותוצאתה – אי-הוודאות, מיוחסת אמרה דומה, "מי ששותה לגימה ראשונה מספל המדע הופך לאתאיסט, אולם בתחתית הספל, בלגימה האחרונה, מחכה לו אלוהים".

והאדם בשוליים: איור המודל ההליוצנטרי של קופרניקוס (1659), מתוך Harmonia Macrocosmica מאת אנדראס קלאריוס. תצלום: ויקיפדיה

היקום ההליוצנטרי של קופרניקוס הסיר את הקסם רק בצורה מוגבלת, בכך שדחק את האדם לשוליים ולחוסר משמעות קיומית. אולם עם עליית הפילוסופיה המכאניסטית של רנה דקארט, עם התפתחות תפישת האדם כיצור רציונלי ומכאני, עם הופעת הגיאומטריה האנליטית וחוק האינרציה, ועם הופעת החשבון האינפיניטסימלי, עלה ה"אינסוף" כמושג פיזיקלי ומתמטי שמולו קרסו שאריות התאולוגיה ותפישת האדם את עצמו ביחס ליקום.  במקום היקום הפועל באמצעות רוח אוניברסלית (anima mundi) הולידה הפיזיקה המכאניסטית יקום חסר חיים, שנשלל ממנו הממד המיסטי ואשר הבריאה רוקנה אותו מכל משמעות תאולוגית או טלאולוגית.

בעוד שביסוד הפילוסופיה החדשה עומדת ההנחה שהעולם הוא בר-הבנה, בעבור פסקל היקום הוא בלתי ניתן להבנה ורוח האלוהים אינה ניתנת להשגה

מי שביטא היטב פחדים אלו היה המתמטיקאי והפיזיקאי בלז פסקל, אשר מתוך הבעתה שעוררה בו החקירה המדעית שב לחיק האל. בספרו ״אפולוגיה על הדת הנוצרית״, הידוע בשמו ״מחשבות״ (1670), גינה את הפיזיקה המכאניסטית של דקארט וטען כי ב"שעה שאני סוקר את כל היקום על כל שתיקתו והאדם נותר לבדו ללא אור, אבוד בפינה זו של היקום... אני חש אימה. אני רואה את המרחבים המפחידים של היקום סוגרים עליי, ואני מוצא עצמי קשור לפינה אחת של המרחב האינסופי הזה ללא כל ידיעה מדוע הוצבתי במקום זה". פסקל מגיע לעמדה זו מתוך הפיכת לב, גילוי מיסטי של האלוהות, שדחף אותו לנוע מעיסוק בתבונה – בניית מחשב מכאני, גאומטריה פרויקטיבית, הסתברות, וניסויים בחלל ריק – לאמונה מיסטית. פסקל אינו כופר באמיתות התגליות המדעיות, אלא בשאיפה של המדע להאיר את פינות הקיום האנושי ביקום. הגילוי המדעי הוא בעבורו רק סימן להיקף העצום של הלא-נודע. תפקיד המדע, לשיטתו, הוא לגלות לאדם עד כמה הוא אינו יודע. בעוד שביסוד הפילוסופיה החדשה עומדת ההנחה שהעולם הוא בר-הבנה, בעבור פסקל היקום הוא בלתי ניתן להבנה ורוח האלוהים אינה ניתנת להשגה. הוא מדגיש כי "בני האדם שרויים בחשכה ורחוקים מאלוהים, כיוון שהוא נסתר מהבנתם". במקום החיפוש אחר התגלות האל בחוקי הטבע, המדע, בעבור פסקל, מדגיש עד כמה הוא למעשה מסתתר, וגילויו אינו אפשרי בכלים המדעיים הרגילים – באינדוקציה ניסויית או בדדוקציה רציונלית – אלא דווקא באמצעים הלא-רציונליים של המיסטיקה והאמונה.

״החיזיון של איגנטיוס דה לויולה רואה את ישו ואת האל האב״ (1622), דומניקינו. מוזיאון LACMA, לוס אנג׳לס. תצלום: ויקיפדיה

מדעי הטבע החדשים היבשים והלא-אנושיים בהכרח העלו את הצורך במדע חדש, מדע האדם

לא רק עצם הידיעה, אלא גם אופני הידיעה הואשמו בהסרת הקסם מהעולם. פסקל דחה את האופטימיות של האפיסטימולוגיה החדשה ואת היומרה שלה להסביר את מבנה היקום ומרקמו. הוא טען כי "שני עקרונות האמת, תבונה וחושים, לא רק שאינם נכונים אלא שהם מבוססים על טעויות... ומתחרים זה בזה בשקרים והזיות". כדי להוכיח טענה זו, הוא דן בשני תחומים אינסופיים של המדע: הגודל האינסופי של היקום מול הקוטן האינסופי של החלקיקים. מאחר שהפילוסופים הרציונליסטים אינם יכולים לתפוש את הקיום שלהם ביחס לשני סוגי האינסוף הללו, הם התחמקו משאלת קיומם ומיהרו לחקור את הטבע בהנחה שלפיה קיים כביכול יחס תואם בין האינסוף לאובייקטים של הטבע. מדעי הטבע החדשים היבשים והלא-אנושיים בהכרח העלו את הצורך במדע חדש, מדע האדם.

"ביליתי זמן ממושך מדי בחקר מדעים מופשטים, כותב פסקל, "אך נקעה נפשי מהם בראותי  כמה מעט ניתן לדבר עליהם. שעה שהחלתי בחקר האדם ראיתי שהמדעים המופשטים אינה הולמים את האדם, ושטעיתי יותר בהבנת המצב האמיתי שלי". לכן, "חקר האדם הוא המחקר האמיתי והראוי לאדם, אם ברצונו להיות מאושר". כיוון שמקיום האדם נובעת מחשבת החוקים של האדם, תפישת הטבע כולה היא משנית לתפישת האדם. פסקל ציין הבדל בין ידיעה תבונית לידיעה רגשית, והוסיף כי "אנו מכירים את האמת לא רק באמצעות תבונתנו, אלא גם באמצעות הלב". אנו מארגנים את העולם באמצעות מושגים אינטואיטיביים ושרירותיים כגון מרחב, זמן, מספר, ועל סמך ידיעה זו, הבאה מהלב ומאינטסטיקט המחשבה האנושית, "התבונה צריכה להיות מותנית ולבסס את כל טיעוניה".

הפיזיקה של ניוטון חיזקה מגמה הרואה דווקא בדת הטבעית, שבה חוקי הטבע הם ההתגלות האלוהית, את תיאור האמת באשר ליחס של האל לעולם, ורואה בתבונה ובחקירה המדעית דרך לגילוי האל

היקום המכאנסיטי של ניוטון המתומצת בארבעה חוקים, או אולי אפילו בחוק אחד, חוק הכבידה, עורר בעיה נוספת – הקשורה למיקומו של האל ביחס לעולם. ניוטון, שנדרש לשיטתו הקוסמולוגית למושגי יסוד כמו מרחב מוחלט ותווך  עורר ויכוחים קשים על מגבלותיו של האל. המהדורה השניה של ״עקרונות מתמטיים של פילוסופיית הטבע״ (1713) פורסמה בתוספת של "ההערה הכללית" (General Scholium), מסה רעיונית שכתב ניוטון בניסיון לתאר את טבעו של האל ואת יחסו ליקום המכאניסטי. לדברי ניוטון האל הוא יש אשר שולט על כל הדברים, לא במובן של נשמת העולם (anima mundi) אלא כאדון של הכל, כשליט אוניברסלי. אל נצחי ואינסופי, יוניטרי, כלומר מנוגד לשילוש הקדוש. הפיזיקה של ניוטון חיזקה מגמה הרואה לא בדת ההתגלות אלא דווקא בדת הטבעית, שבה חוקי הטבע הם ההתגלות האלוהית, את תיאור האמת באשר ליחס של האל לעולם, ורואה בתבונה ובחקירה המדעית דרך לגילוי האל.

הגיאומטר של אלוהים? ״ניוטון״ (1804), ויליאם בלייק. אוסף מוזיאון טייט, תצלום: ויקיפדיה

מושגי יסוד במדע החדש כמו כוחות, אנרגיה וקרינה, הושאלו דווקא מפרקטיקות של מכשפים אשר התעקשו על קיומן של ישויות פיזיקליות בלתי-נראות המתפקדות ככלי התחזוקה של היקום

אולם, שאלת ידיעת האל דרך הטבע עוררה שאלה ישנה ביחס ליכולת של אל כזה לברוא עולם מושלם. אם האל הוא שליט אוניברסלי, ונוכחותו התמידית בעולם מקיימת למעשה את כוח המשיכה, האם אין אל זה מוגבל מאוד ביכולתו לברוא עולם מושלם. מבין מבקריו הרבים של ניוטון, הטיב לחדד ביקורת זו אויבו הגדול גוטפריד לייבניץ, אשר בסדרת מכתבים לסמואל קלארק תקף את ניוטון על שהפך את האל רב החסד לאל פיזיקלי. בעיני לייבניץ האלוהים של ניוטון מוגבל, כמו שען שנאלץ "לכוון מפעם לפעם את שעונו, שכן אחרת יחדל מלפעול". לייבניץ הציג תפישה חלופית ליחסי האל והיקום, תפישה המחזירה את המסתורין שמאחורי הבריאה ולפיה "האל הוא בנאי בעל כשרון אינסופי, הנוטה ליצור עולם שהוא בעצמו ולכשעצמו השלמות האפשרית ביותר".

סוגיות דתיות עמדו במרכז המהפכה המדעית, ושינויי התפיסות הדתיות הוא שעורר תחושה שהקסם הוסר מן העולם. אמנם, המדע החדש טלטל את התפישה הקנונית וההגמונית ששילבה בימי-הביניים את האריסטוטליות עם המונוטאיזם,  אולם, המדע החדש נולד גם מלמטה, מתוך פרקטיקות עממיות, דיסידנטיות ולא-רציונליות כמו כישוף. מאז שנות השישים הראו חוקרים רבים כיצד מושגי יסוד במדע החדש כמו כוחות, אנרגיה וקרינה, הושאלו דווקא מפרקטיקות של מכשפים אשר התעקשו על קיומן של ישויות פיזיקליות בלתי-נראות המתפקדות ככלי התחזוקה של היקום. המדע החדש אמנם הסיר את קסם התאולוגיה, אולם הוסיף אלף מונים של קסם חדש וכישופי ליקום.

הערה: כל הציטוטים ממקורות הם בתרגומו של אביהו זכאי.

תמונה ראשית: בועות של קסם בחלל. תצלום: פאוול צ׳רבינסקי, unsplash.com

Photo by Paweł Czerwiński on Unsplash