האיש נרצח בשואה, ב-1942, והותיר מאות ציורים, דוגמאות טקסטיל מופלאות. זה כל מה שנותר ממנו.
X זמן קריאה משוער: 4 דקות
כקרמיקאית, אחד העיסוקים שלי נוגע לתחום ההדפסה הדיגיטלית על משטחי קרמיקה. עניין חדשני שאני לומדת ובוחנת בשנים האחרונות. הייטק קראמי, אני נוהגת לומר. והנה, לא מזמן, כשבאתי למכללת "שנקר", המכללה לעיצוב ואופנה בתל-אביב, כדי לדבר על חידושים למיניהם, מצאתי עמית העוסק בהדפסה תלת-ממדית. מה יכול להיות טבעי מכך? חיש מהר צמחה בינינו ידידות טכנולוגית. עד שהוא שלף מכיסו את הטלפון החכם שלו, הראה לי את הצג ושאל: "נראה לך שאפשר להדפיס את זה?"
שדה ססגוני של פרחים מצוירים מילא את עיניי ולא יכולתי להפסיק להתבונן בו.
"יש עוד", אמר לי אופיר, חברי החדש.
ובכן, אופיר הלך לבקר קרוב משפחה רחוק של אשתו. האיש היה חולה. איש ערירי, שידע שסופו קרב. לפתע, פנה אליו האיש: "יש לי בשבילך ירושה". אמר, ושלף ערימת דפים. אוקיינוס של צבע נפרש לנגד עיניו. ציורים שיועדו להדפסה על טקסטיל.
"אבא שלי צייר אותם", אמר. אביו של האיש החולה היה יהודי ממוצא צרפתי. צייר נודד, שהכין דוגמאות מצוירות עבור מפעלי טקסטיל באירופה. האב נורה בשנת 1942, וכל מה שנותר ממנו, והיה כעת בידי בנו היחיד, הייתה ערימה של מאות ציורים וסקיצות. רצה הגורל ואופיר עוסק בטקסטיל ומלמד בשנקר.
"איך ידעת? אשתי סיפרה לך?", שאל אופיר את האיש.
"לא, לא ידעתי", ענה הלה.
אולי הייתה זאת הארה על סף המוות, אולי התחדדות אחרונה של החושים הנחתה אותו. כך או אחרת, הוא העביר את המטמון הצבעוני לאדם שבמקרה היה נכון לשאת בעול האחריות. חודש לאחר מכן הלך לעולמו.
אופיר מנסה להיזכר בשמו של האמן המופלא שחי בבלגיה ונרצח בשואה. אין עליו מידע ב"יד ושם" וגם לא בבית התפוצות. האוסף שמור בידיו, סרוק ומסודר בעטיפות ניילון. לאחדים מן הציורים הוא אף הכין הפרדות צבע.
כשהוא בא לסטודיו שלי בירושלים, התיישבנו לעלעל באלבום הראשון. הרגשתי כמו ילדה המביטה לראשונה באלבום של בולים צבעוניים, דולה כל פרט אפשרי מפיסות הנייר הקטנטנות. כך ישבנו במשך שעות, עוקבים אחר ריצודי הנקודות והכתמים, וגילינו את רפרופי המכחול הדקיק, את התפיחות הקלילות של עננים, שמתוכם בקעו פרפרים מלאי חיים. גם איורים גאומטריים צייר האיש, צורות מופשטות שהתגלו לצד ערוגות של פרחים.
דמיינתי בגדים שהיו אמורים להיתפר ועליהם הדוגמאות שהיו כעת שמורות בניילון. הנה, בשמלה כזאת, עם דוגמאות של פרחים כחלחלים קטנים ופרפרים צהובים, שמלה שאמרתהּ מתרחבת מתחת לברך, יכלה לעמוד על הרציף אישה צעירה ולנופף במטפחת לאהובה הנוסע לעיר אחרת. והנה, בשמלה צמודה, עמוקת מחשוף, שמלה כהה עם איור גאומטרי עדין, תחלוף הגברת המהודרת בפארק השכונתי בשעת שקיעה, ותסעיר את לבבות כל הבחורים המביטים בה.
"אוי , זה מזכיר לי את סבא שלי", מצחקק אופיר במבוכה ומצביע על דגם ריבועים של ממחטת אף לגבר. הממחטה מצוירת באורח כה משולם, עד שמתעורר החשק לבדוק שמא בטעות נקלעה לכיס הניילון פיסת בד אמתית.
עד מהרה מתגלה לנו דוגמה נוספת. "וכמו מה זה נראה לך?" אופיר מתעניין, "אולי מטפחת ראש?" ומצביע על ריבוע מעוטר בפרחים בשוליים. "זאת ממחטת אף לנשים." אני עונה לו, מביאה מושג ותמונה מעולם שאינו קיים עוד.
התיקיות הכבדות מונחות על ברכינו בערב הירושלמי הקריר. הנה, זהו משקלו של היהודי המוכשר, הנה כל מה שנותר ממנו. הנה מצטופפים הפירות של אלפי שעות של עשייה וירטואוזית, שהנאה ודמיון נודפים מכל פיסת נייר שלה. אין טקסטים, למעט חותמות של מפעלים על הצד האחורי של דף או שנת היצירה, מדי פעם.
אבל אפשר לקרוא את השפה האחרת, את השפה שאין לה מלים ואין לה קול. שפת הטקסטורות, השכבות והצבעים. ישנן פיסות נייר שעוצרות אותנו, מבקשות להישלף מתוך כיסוי ולהיבחן. קשה להאמין שדבר מכל זה אינו מודפס. לא, הכול צויר ביד. בכל ימיי בתחום האמנות, בכל שנות הלימודים שלי, לא ראיתי דבר כזה. כל דף מתלהט, הכול זוהר, מתנפץ לעברנו, קם לתחייה ברגע שעינינו שוזפות אותו.
בינתיים אנחנו רק מסתכלים, כמו בוהים במופע זיקוקים. וכמו בזיקוקים, העין מסרבת להפסיק להביט. פיסות נייר, שלעתים גודלן אינו עולה על עשרה סנטימטר, נושאות דנ"א של עיטור. ההכפלה בדפוס תעניק חומריות, תנועה, חיות על גוף. זרי הפרחים, עיטורים פיליגרניים [דוגמת רקמה עדינה בחוטי מתכת], קלידוסקופ מתגוון, עננים של נקודות זעירות, זה כל מה שנותר. יד שטנית, אווילית, מרושעת, ירתה באדם מופלא. ואין איש יודע, ואין איש זוכר, ואין מי שיספר סיפור שממילא נעלם כמעט כולו. פרט לתיקיות עם עמל חייו. איך הוא נראה? איך הוא נהג להתלבש? כיצד נראו חיי הנישואין שלו? האם אשתו לבשה דבר מכל הפלא הזה?
"הוא בטח היה פדנט", אומר אופיר, בעוד עיניו אינן ניתקות מן הציורים.
יוצריהם של ציורי טקסטיל, בדומה ליוצרים בתחומים עמלניים אחרים, דוגמת אנימציה, גינון ועיצוב תעשייתי, נוטים להישאר אלמונים. האנושות נהנית מפרי עשייתם באופן טבעי, כדבר מובן מאליו, בלי להיזכר בשמם. אבל הרצח הזה, עוד נקודה אדומה על הטפט העצום והטבול בדם של ההיסטוריה הלא רחוקה, הופך את היוצרות. כל ורד, כל אפונה ריחנית, כל פרפר מצויר, דורשים להנציח את האיש שאת שמו אינני יודעת עדיין.
כמעט סיימנו לעבור על האלבום השני כשאופיר אומר: "על הדף הזה דווקא שמעתי מהבן שלו. כשהיה ילד קטן הוא ביקש מאבא סוכריה. באותם ימים בקושי היה להם לחם. אז האיש שלף את מכחולו וצייר לו אינספור סוכריות מרחפות".
אנה כרמי היא אמנית קרמיקה המתגוררת בירושלים.
תמונה ראשית: "סוכריות" (1942), אמן ציור על טקסטיל, נרצח בשואה.
תודה לאופיר.
תגובות פייסבוק
9 תגובות על ורק הסוכריות נותרו
מצמרר! איזה סיפור. כמה בקלות יכול בן אדם להעלם.
מקסים!
ואני דווקא חשבתי - באיזו קלות אפשר להנציח אותו, אפילו באנונימיותו.
ממתקים ועלי כותרת מרחפים, שנשארו אחרי חייו של אדם, זה יפה. תודה שהארת אותם כדי שנוכל גם אנחנו לראות.
סיפור מדהים. אבל בניגוד למגיבה הקודמת, חשוב לדעתי לזכור ש"אחרי חייו של אדם" פה זה השואה, אדם עם כישרון מופלא נרצח, ונעלם, וכל מה שנותר ממנו... הנה, הכותבת מספרת ומזכירה. פשוט נפלא. איפה האוסף? האם יציגו אותו?
למה לא מובא שמו של האומן? למה להציגו כאלמוני כשקל יחסית לדעת מי הוא?
"כל האומר דבר בשם אומרו, מביא גאולה לעולם"
כי אנחנו עדיין מחכים לרגע שבו נקבל את שמו... אז גם נשמח להביא את הגאולה, שאכן תבוא.
והסתבר שלא כל כך קל לדעת מי הוא. הוא אינו מתועד ב"יד ושם" וגם לא בבית התפוצות, ככל שהמחברת של הטקסט הצליחה לגלות.
אבל נתעקש, ואולי הפרסום ב"אלכסון" יקל על גילוי פרטים נוספים.
תודה על הגילוי. ועדייו מסופר כאן על קרוב רחוק של אשתו של יורם. את שמו אתה יודע מכאן שגם את שם האב אפשרי יהיה לגלות. בכך יהיה מן החסד לאיש שנספה וגם לבנו הערירי. ולא רק ליצירה ומעשה היצירה שלכשעצמו חשוב האם זה אפשרי או קשה או. תודה
כבר מצאתם את פרטיו של האומן?
עוד לא, רוני, עוד לא. יש לך קצה חוט, אולי?
הלקחים מן המגפה הבאה
אברום רותםשנת המגפה חשפה אמיתות רבות על המין האנושי, והזכירה לנו שמוטב לנו...
X 19 דקות
יד ראשונה בדרך לפח
אמנדה מאלשיגעון הקניות דרך האינטרנט מייצר תנועה אדירה של פריטים מוחזרים - ומחיר...
X רבע שעה
האם הם באמת נולדים ככה?
שיימוס חאןהוויכוח על הזהות המינית בוחן את יחסנו לתשוקה האנושית. | ביוני 2015 קבע...
X 17 דקות