זאת לא דוגמה

איך לעכל את הנאמר לנו בחדשות? בזמנים של משבר, התשובה חשובה במיוחד
X זמן קריאה משוער: 4 דקות

בכל הקשור לנגיף Covid-19, גם ידיעות חדשותיות שהן מדויקות בכל מאת האחוזים, עלולות להטעות שלא בכוונה את הקוראים באשר לסכנות הגדולות של המגפה. התוצאות הלא מכוונות נובעות משיעור שלומדים בכל חוג לתקשורת: השתמשו ב״אנשים אמיתיים״ כדי להעניק לחדשות ״פנים אנושיות״.

״האדם האמיתי״ בידיעות הקשורות לנגיף הקורונה יכול להיות אם החוששת שילדה יחלה בכיתה, שנעשה בה שימוש כדוגמה במאמר על הפתיחה מחדש של בתי הספר. הוא יכול להיות בן משפחה של אדם שמת מן המחלה, המספר סיפור נוגע ללב על השפעת הנגיף על צעירים.

החדשות עוסקות בבני אדם, ולכן הגיוני להדגיש סיפורים אמיתיים מהחיים

החדשות עוסקות בבני אדם, ולכן הגיוני להדגיש סיפורים אמיתיים מהחיים. צופים וקוראים מתייחסים באורח אישי יותר לסיפורים אישיים לעומת נתונים סטטיסטיים יבשים.

אבל החוויה של אדם יחיד היא, ובכן... חוויה של אדם יחיד. ממחקרים בתחום התקשורת עולה כי עדיף לקוראים שלא לגבש דעה לכאן או לכאן בעקבות סיפורי ייסורים – או שמחה – משום שדוגמאות אינן מעידות בהכרח על הכלל.

מזעזע, בלתי נשכח וחלקי בלבד

נכון לרגע כתיבת דברים אלו, שישה מיליון אמריקנים נדבקו בנגיף, והם חוו מכלול שונה באופן קיצוני של תסמינים, מחלה ותוצאות. לכן סיפורים אישיים מבעיתים המובאים בחדשות, אינם מסוגלים למסור לאנשים את המידע שעליהם לקבל.

למשל, הרדיו הציבורי האמריקני שידר לאחרונה כתבה על אודות אנשים שהחלימו באיטיות רבה מן המחלה. הסיפור הקורע לב כלל עדויות ממקור ראשון של שתי נשים שהמשיכו לסבול במשך חודשים לאחר שנדבקו.

הריאיון היה מזעזע – מספיק כדי לגרום לאנשים לעטות מסכה בכל מקום, מרוב פחד – ובלתי נשכח. אבל מרבית האנשים לא יהפכו לחולי קורונה ״לטווח ארוך״. הראיות מצביעות על כך שבמרבית המקרים שאינם קשים, ההחלמה אורכת שבועיים, ובמקרים קשים היא אורכת שישה שבועות.

המדענים אמנם עדיין אינם מבינים לגמרי את הנגיף, אבל שיעור ההחלמה ממנו עומד על 97 עד 99.75 אחוזים.

באותה כתבה ברדיו הציבורי הובא מידע על משך המחלה האופייני. אבל הסיפורים המזעזעים של שתי הנשים הם כנראה מה שהמאזינים יזכרו – וגם יספרו על כך לאחרים.

דוגמה נוספת לאופן שבו אנשים עלולים לטעות בהבנת הסכנות שבמגפה היא הידיעה על הילד הראשון מתחת לגיל חמש שמת כתוצאה מהידבקות בנגיף, בקרוליינה הדרומית. הידיעה הופצה על ידי סוכנות Associated Press, והתפרסמה בעיתונות המקומית בכל רחבי ארצות הברית. באופן טבעי היא עוררה דאגה בהורים רבים.

עם זאת, המרכז למניעה ופיקוח על מחלות אומר כי לילדים בגיל כזה יש סיכוי נמוך פי תשעה למות מקורונה לעומת צעירים, וסיכוי נמוך פי 270 למות מן המחלה לעומת אנשים בשנות החמישים לחייהם.

המידע הזה לא נכלל בידיעה, ויתכן כי הורים הושפעו שלא כראוי בבואם להחליט אם ילדיהם יפגשו חברים או ילכו לבית הספר.

אנקדוטה היא... רק אנקדוטה

הבעיה הזו חורגת מגבולות הדיווח על נגיף הקורונה.

טקטיקה נפוצה בעולם החדשות היא ״הצגת אנקדוטה״ – סיפור קצר הפותח מאמר חדשותי או שידור חדשות בטלוויזיה, ונועד למשוך תשומת לב

טקטיקה נפוצה נוספת בעולם החדשות היא ״הצגת אנקדוטה״ – סיפור קצר הפותח מאמר חדשותי או שידור חדשות בטלוויזיה, ונועד למשוך תשומת לב. למשל, אחת האנקדוטות שסופרו שוב ושוב במהלך ההפגנות נגד גזענות, לאחר הריגתו של ג׳ורג׳ פלויד על ידי המשטרה, הייתה על בעל חנות מסנטה מוניקה, קליפורניה, שהגן על חנות המשקאות שלו מפני בוזזים, כשעמד בפתחה ובידו רובה סער.

היזהרו מאנקדוטות כאלה הפותחות ידיעות בחדשות.

האירוע היחידני הזה בסנטה מוניקה אמנם התרחש באמת, אבל הוא אינו מאפיין את מה שקרה במהלך ההתקוממויות ברחבי המדינה. רוב המפגינים היו מאופקים, וכשהתרחשה ביזה, בעלי החנויות על פי רוב השאירו את ההגנה באמצעות כלי נשק למשטרה. היו מי שתבעו את מי שגרמו נזקים לרכושם. בעלי עסקים קטנים אחרים חילקו מזון למפגינים, הגנו עליהם ואפילו הצטרפו למחאה המאופקת.

כל הסיפורים הללו מופיעים גם הם בתקשורת. אבל בריאן דאנינג (Dunning), העומד בראש חברת Skeptoid Media, המפיקה פודקאסט המוקדש להפרכת מדע שגוי, אמר כי אנקדוטת פתיחה היא על פי רוב מה שקוראים וצופים זוכרים מן הידיעה החדשותית – ופחות מזה את התמונה הרחבה שהיא אמורה לצייר.

המוח האנושי ״מחווט לחשיבה אנקדוטאלית״, אמר דאנינג בראיון שנתן לאחרונה לקבוצה של מורים לתקשורת.

אנשים צורכים מידע ללא הרף, והמוח שלהם בסופו של דבר מתמלא כל כך, שהם מסוגלים לזכור רק שבבי פרטים

יש לכך ראיות מדעיות. מחקרים שבדקו את העיבוד הקוגניטיבי גילו כי אנשים צורכים מידע ללא הרף, והמוח שלהם בסופו של דבר מתמלא כל כך, שהם מסוגלים לזכור רק שבבי פרטים.

״לכן מרבית התוכן של ידיעות חדשותיות לעולם אינו מעובד כראוי והוא נשכח במהרה,״ כותבים סטנלי ג׳. באראן (Baran) ודניס ק. דייוויס (Davis) בספר מבוא לתקשורת המונים. ״אפילו כאשר אנחנו מתאמצים במודע ללמוד מהחדשות, לעתים קרובות אין לנו את המידע הנחוץ כדי להבין את התוכן לעומק״.

חידת המגפה הגדולה

על אף חולשות הזיכרון האנושי, עיתונאים עדיין נוטים לעבר ״דיווח על מקרה מסקרן״, ו״דיווח המתבסס על דוגמאות״ – מסבירים החוקרים דולף זילמן (Zillman) והנס ברנרד ברוסיוס (Brosius) בספרם “Exemplification in Communication” (משנת 2000).

ישנה לכך סיבה פשוטה: שיווק.

״עיתונות המוקדשת לדיווחים מופשטים על תופעות, ללא דוגמאות, גם אם היא אמינה ומביאה מידע חשוב, נחשבת רק לעתים נדירות – אם בכלל – לנוסחה מנצחת״, אומרים זילמן וברוסיוס.

הסיפור על אודות האדם האמיתי אינו חסר תועלת. הוא עשוי לסייע לאנשים להבין את העולם המורכב של ימינו, שיש בו מגפות קטלניות, התקוממות אזרחית וחורבן כלכלי.

אבל דוגמאות הן רק חלק מהתמונה הרחבה, שבהחלט עשויה להיות מופשטת, מלאה גווני-גוונים ומשתנה ללא הרף.

כל דוגמה היא חתיכה אחת בלבד מן הפאזל.

תומאס ג׳ ת'ראץ׳ (Hrach) הוא פרופסור במחלקה לעיתונות ומדיה אסטרטגית באוניברסיטה של ממפיס.

מערכת "אלכסון" מודה לפרופ' ת'ראץ' על הרשות לתרגם את המאמר.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: לא דוגמה. תצלום: מריאן בלאן, unsplash.com

Photo by Марьян Блан | @marjanblan on Unsplash

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי תומאס ג׳ ת'ראץ׳, The Conversation.

תגובות פייסבוק