זה בידינו

הקטע הקצר שלפניכם עוסק במנופים של היכולת האנושית.

אז אולי אתחיל באמת בהיפוך הגמור ל"מנופים של היכולת האנושית". זוהי התהום של היכולת האנושית, מקום שבו היכולת הזאת מועדת, נופלת ומתרסקת. אתן לכם דוגמה פשוטה: אני לא חושב שהייתה בתולדות הכלכלה המודרנית הונאה יותר אדירה ממערכת הבריאות האמריקנית: 300 מיליון בני אדם, כפול מאות אלפי דולרים, על פני חיי שלמים... ומה שמתקבל בסוף הוא ירידה בתוחלת החיים של האמריקנים.

אני לא מסוגל להעלות בדעתי משהו שמתחיל אפילו להתקרב כך לממדים של הונאה, במובן הבסיסי ביותר שלה. כי מה היא הונאה? משהו שלוקח ממך משאבים, אבל לא נותן לך כל ערך.

האם אתם יכולים לחשוב על רגע בהיסטוריה שבו חברה... פשוט נותנת לאזרחיה למות? אני יכול לחשוב על רגעים רבים שבהם חברות עניות קיבלו החלטות גרועות. אבל לא זה המצב שלפנינו: מדובר בחברה עשירה, הבוחרת לא לתת לאנשים חיים, על אף שהיא יכולה להרשות זאת לעצמה בקלות.

אני צריך ללכת הרחק הרחק לאחור בהיסטוריה כדי למצוא מקבילה לכך, כי בעידן המודרני אין לזה כל מקבילה. הרגע האחרון שאני מסוגל לחשוב עליו בהקשר הזה, הוא האמירה הידועה לשמצה של מארי אנטואנט: "שיאכלו עוגות". כמובן, הרגע הזה התרחש ערב מהפכה.

אך המהפכה הצרפתית לא הייתה קו ישר ופשוט שהוביל ממלוכה לדמוקרטיה. היא הייתה סדרה של מהפכות, אחורה וקדימה, עם משטר אימה באמצע, שבו רודנות והוצאה להורג ללא משפט היו הדבר המקובל. כך שמהפכות אינן מה שאנחנו חושבים שהן. לעתים קרובות הן לוקחות אותנו בדיוק לכיוון הלא נכון, ולפעמים, כמו במקרה של צרפת, גלגלי המהפכה מאיימים ליפול לגמרי מעגלת הקִדמה.

כיום, כבר מתחוללת בארצות הברית מעין מהפכה. הטראמפיזם הוא בדיוק זה. הממסד אמר לעם: "שיאכלו אוקסיקודון". בתשובה, כמחצית מן העם אמר: "לעזאזל עם הממסד", אפילו אם הדבר יעלה להם בחייהם. אך זה בסך הכול סביר: במצב הדברים הנוכחי, לרוב האנשים הללו ממילא אין עתיד.

וכך אנו כבר חיים בסימנים הראשונים למהפכה. כמו בצרפת, המהפכה הראשונה אינה עסק טוב ללא סייג. מבחינת רוב האנשים המשכילים, היא נראית עסק רע. ואם היא תסתיים ברודנות, אם משטר האימה שנראה שהיא מבשרת אכן יקרום עור וגידים, היא בהחלט תהיה עסק רע מאוד.

אך יש לנו הרבה מה ללמוד. מבחינתי, היו שני רגעים חשובים ביותר במהפכה הצרפתית. הראשון היה ביטול הפאודליזם. היה זה רגע שבו מבנה חברתי, דרך חיים שנראתה לדורות הקודמים חקוקה בסלע, רוסקה לתמיד. שנית, ההצהרה על זכויות האדם, שהייתה ההצהרה האוניברסלית הראשונה של זכויות האדם בהיסטוריה (הרי הצהרת זכויות האדם של ארצות הברית לא חלה על עבדיה שלה!)

אם ברצוננו להפוך את המהפכה שאנו כבר נתונים בתוכה לעניין משמעותי, טוב יותר, בעל ערך, הרי שעלינו לחתור למטרות דומות. פרנקלין רוזוולט כיוון לכך במגילת הזכויות השנייה שלו. וכך גם האו"ם, על הצהרות הזכויות השונות שלו, המטרות שלו לפיתוח בעולם וכן הלאה. לכם הדברים הללו עשויים להישמע כרטוריקה, אבל לרבים ברחבי העולם, בני-אדם עניים הנאבקים על קיומם, כל אלו היו מנופים שהרימו אותם ממעמקי העוני, לפחות במידה מסוימת.

אך נראה שכעת אנו אלו הזקוקים למנופים כאלו, נכון? אנחנו זקוקים למנופים כאלו יותר משאנו זקוקים למנהיגים. כי המנופים קודמים, והם חיים גם לאחר המנהיגים, והם הסיבה שבגללה יש בכלל מנהיגים. למעשה, כל המנופים הללו אומרים דבר אחד: אל תתנו להם לאכול עוגות, אל תתנו להם לאכול אוקסיקודון, אלא תנו להם לממש את מלוא הפוטנציאל שלהם בחיים הזעירים והקצרים הללו. זאת המשמעות של צדק ואהבה, אם יש להם איזו משמעות.

וכן, המנהיגים של ימינו חושבים בקטן. הם נקנים ונמכרים, ברובם, בדיוק כמו סחורה. מי שקונים ומוכרים אותם הם האוליגרכים, העושים זאת תוך כדי שהם צוחקים. זאת האמת המכוערת. ומתפקידנו לחשוב בגדול. האוליגרכים ועושי דברם אינם מכירים את ההיסטוריה והם אינם רואים את האפשרויות. לכן מתפקידנו לפקוח את עיניהם. לדמיין, לחלוק, ליצור את מנופי היכולת האנושית. והרי אלו תמיד הרימו את נשמת האדם מעלה מעלה, אל האור.

עומייר חק הוא הוגה דעות, פרשן, בלוגר ודמות ציבורית, המרבה לכתוב על כלכלה, חברה, עסקים, חדשנות ותרבות עכשווית. הוא מחברם של ספרים אחדים ומחלק את זמנו בין לונדון וניו יורק.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי אדם הררי

תמונה ראשית: "טיפוס", תצלום: Efrén