זיהוי ממולכד

פשע מתבצע. עדי ראייה ראו את המתרחש. הם מתבקשים לבוא לזהות את החשוד. זה לא כל כך פשוט. מדוע? מה משתבש בדרך?
X זמן קריאה משוער: 6 דקות

חשיפתה של השערת המחקר בפני המשתתפים תוך כדי ביצוע ניסוי היא שגיאה כל כך מובהקת, שמדענים מתאמצים כמיטב יכולתם למנוע מאותם משתתפים אפילו להעלות אותה בדעתם. ההבנה כי שמירה על תנאי ניסוי מקובלים ואחידים ועל בקרה כחלק הכרחי לניתוח הנתונים המתקבלים, מונחת ביסודו של המחקר המדעי. יחד עם את, ההבנה הזו נעדרת במפתיע מתחום אחר שיש לו השלכות ישירות על החיים האמיתיים: זיהוי שנעשה על ידי עדי ראייה.

בנאום קבלת הפרס של האגודה הפסיכולוגית האמריקנית בכנס השנתי של 2017, חבר האגודה גארי ל. וולס הסביר כיצד זיהוי של עדי ראייה עשוי להשתפר הודות למדע ובעיקר אם מתייחסים אליו כאל עשייה מדעית.

אותן מגבלות הקיימות במחקר המדעי בכלל, חלות גם, ובעיקר, במסדרי זיהוי

דמיינו חוקרת משטרה כמדען הבוחנת השערות לפיהן אדם מסוים ביצע פשע, שעובר אורח היה, לדבריו, עד לביצועו. כדי לבחון את השערתה, החוקרת מתכננת מסדר זיהוי, ומציבה בו את החשוד, מוקף באנשים אחרים, חפים מפשע. החוקרת מבקשת מעד הראייה, המשמש כאן בתפקיד הנבדק בניסוי מדעי, להתבונן בעומדים במסדר הזיהוי ולהצביע על מבצע הפשע, אם הוא אכן נמצא שם. החוקרת מעריכה את הזיהוי, או את המידע, לאור השערת המחקר המקורית שלה.

״עיקר כוחה של אנלוגיה כזו היא שהיא מעניקה מראש לפסיכולוגים מעמד של מומחים, כי כל מה שעלול להשתבש בניסוי מדעי, עשוי להשתבש גם במסדר זיהוי״, הסביר וולס.

חוקרים בתחום הפסיכולוגיה מכירים את הסכנות בוויתור על הליכים אחידים ובהתעלמות מטעויות והטיות אפשריות. הם מבחנים שמבצעי הניסויים עלולים ללקות בהטיות ולכפות אותן על שלבים שונים בתהליך, אפילו בלי להיות מודעים לכך.

ומחקרים פסיכולוגיים מראים שוב ושוב כי אותן מגבלות הקיימות במחקר המדעי בכלל, חלות גם, ובעיקר, במסדרי זיהוי.

מסדר זיהוי

"מסדר זיהוי", תצלום: אנדריי ז'וקוב

השיטה המקובלת

מאז שנות השבעים, וולס ועמיתיו משתמשים בפרדיגמת ניסוי ברורה כדי לשפר את הבנתם בכל הקשור לזיהוי על ידי עדי ראייה. הם חשפו אנשים לאירוע ולאחר מכן ביקשו מהם להביט בתמונות לזיהוי ולבחור מתוכן את הפושע. בזכות העובדה שמדובר היה באירוע שהם תכננו, כלומר בניסוי מבוקר לחלוטין, יכלו החוקרים להעריך את ההחלטות שקיבלו העדים ולקבוע האם הן תקפות או שגויות. הם יכלו גם לשלוט בהיבטים שונים של האירוע ובתהליכים של הרכבת מסדר הזיהוי כדי לבחון כיצד שינויים כאלה משפיעים על תהליך קבלת ההחלטות של העדים. והם יכלו לקבוע אילו גורמים ספציפיים, כמו משך הזמן שבו העד מתלבט עד לקבלת ההחלטה ומידת הביטחון שלו, תואמים לרמת הדיוק בזיהוי.

״הפרדיגמה עשירה למדי. היא מעניקה לנו דרגות חופש רבות למחקר וליצירת בסיס תיאורטי מוצק״, אומר וולס.

בדיקות דנ"א חשפו כמה אנשים הורשעו בפשעים חמורים על לא עוול בכפם, בגלל זיהוי של עדי ראייה

ככל שהתפרסמו יותר מחקרים בתחום זה, התברר כי עדי ראייה מועדים בדרך כלל לטעויות, והם מושפעים בקלות משינויים –  ולו זעירים – באופן שבו מבוצע מסדר הזיהוי ובמפגשים שלהם עם עדים אחרים לאחר מכן.

אבל במשך עשרות שנים, המערכת הפלילית התעלמה מן הממצאים האלה.

״עד אמצע שנות התשעים, הספרות המחקרית שעסקה בעדי ראייה זכתה לתהודה קטנה ביותר, מלבד במקרים בודדים שבהם הוזמנו חוקרים להעיד כמומחים לנושא בבתי משפט. פרט לכך, מערכת החוק נטתה להתעלם מן המחקרים״, אומר וולס. ״כשנדרשו להסביר מדוע, התשובות היו משהו בנוסח ׳לא מדובר בשם בעדי ראייה אמיתיים. עדי ראייה אמיתיים זהירים יותר ולא טועים כך׳״.

ממצאי המעבדה נחשבו חשודים, ונטען כנגדם כי אי אפשר ללמוד מהם באמת, כיוון שהם רק חיקוי עלוב של העולם האמיתי.

אבל בשנות התשעים השתנה היחס הזה, בעקבות בדיקות דנ"א שחשפו כמה אנשים הורשעו בפשעים חמורים על לא עוול בכפם, בגלל זיהוי של עדי ראייה. עד היום, 349 בני אדם זוכו כתוצאה מבדיקות די אן איי וב-258 מהמקרים הללו ההרשעה נסמכה על זיהוי מוטעה של עד ראייה [בארה"ב], אומר וולס.

יש להניח כי מקרים אלה הם רק חלק קטן ממקרי ההרשעות המוטעות, בתיקים שלא כללו כל ראייה ביולוגית.

37 אחוזים מהזיהויים הוודאיים שבוצעו על ידי עדי ראייה בשטח, במקרים אמיתיים, התבררו כמוטעים

״אם זוהית בטעות והעד הפגין ביטחון רב, אתה בצרות, כי מרבית הסיכויים שאין ראיית דנ"א שתציל אותך, וכדי לערער על קביעתו של עד ראייה יש צורך במשהו לא פחות מוצק מזה״, אומר וולס. ״מתברר כי למרות הכול, העולם לא מתנהל כמו בסדרות הטלוויזיה״.

נתונים שהצטברו מחקירות משטרה מדגישים את עומק הבעיה. בחינה של 11 מחקרי שדה גילתה לחוקרים כי בכ-41 אחוזים מ-6734 מסדרי זיהוי , עדי הראייה זיהו את החשוד. בכ-35 אחוזים ממסדרי הזיהוי עדים לא זיהו איש ובכ-24 אחוזים ממסדרי הזיהוי, עדי הראייה זיהו אדם חף מפשע כפושע.

פירוש הדבר הוא כי 37 אחוזים מהזיהויים הוודאיים שבוצעו על ידי עדי ראייה בשטח, במקרים אמיתיים שנכללו במחקר הזה, ׳התבררו כמוטעים׳.

מסדר זיהוי

"מסדר זיהוי", תצלום: דרק ג'ובאני

האתגר: ההכרה בהיעדר

אף כי לא ניתן יהיה לעולם לוודא מהו השיעור האמיתי של הזיהויים המוטעים, חשוב לזהות את אותם דפוסים מוטעים שקל כל כך לחזור עליהם, מדגיש וולס. טעות אחת כזו מתרחשת משום שהחלטות הכרוכות בזיהוי נוטות להיות שיפוטים יחסיים (למשל: ׳מי הכי דומה לפושע׳) ולא שיפוטים מוחלטים.

קשה מאוד לעדים לזהות את היעדרו של הפושע, קשה להם לראות שהוא לא שם

באחד הניסויים, וולס ועמיתיו ביימו פשע 200 פעמים לעיני עדים שונים. לכל העדים נאמר לפני שהוצג בפניהם מסדר זיהוי כי יתכן שהפושע אינו כלול בין העומדים במסדר, והם הורשו שלא לקבל כל החלטה.

הפושע נכח במסדרי זיהוי שהוצגו בפני מאה מהעדים, ונעדר במסדרים שהוצגו בפני המאה האחרים.

כשהפושע נכח במסדר הזיהוי, 54 אחוזים מעדי הראייה זיהוי אותו, 21 אחוזים לא ביצעו זיהוי ו-25 אחוז זיהו אדם חף מפשע כפושע. כשהפושע לא נכח במסדר הזיהוי, שיעור העדים שלא ביצעו זיהוי כלל עלה במעט ועמד על 32 אחוזים, אבל רוב העדים פשוט הצביעו על אחד מהחופים מפשע (62 אחוזים).

״קשה מאוד לעדים לזהות את היעדרו של הפושע״, אומר וולס. ״קשה להם לראות שהוא לא שם״.

ממצאים אלה בתוספת ממצאים ממחקרים אחרים מעידים על כך שהיבטים מסוימים של תהליך ביצוע מסדרי הזיהוי עלולים להשפיע עמוקות על ההכרעות המובילות עדים לבצע זיהוי.

בניסוי אחר, ולס ועמיתיו השתמשו בפרדיגמה הבסיסית. המשתתפים בניסוי צפו באירוע והביטו במסדר זיהוי שלא נכלל בו הפושע. לאחר שהכריעו, חלק מן העדים קיבלו משוב חיובי (״טוב, זיהית את החשוד״). המשוב החיובי הזה חיזק באופן דרמטי את ביטחונם בהחלטה שקיבלו. כ-11 אחוזים מהם, שלא זכו למשוב כלל, דיווחו שהם חשו ביטחון מלא או כמעט מלא בזיהוי, לעומת 45% מאלה שנאמר להם כי ביצעו זיהוי נכון.

״זוהי תחושת ביטחון שיוצרה באורח מלאכותי ולא באשמת העדים״, אומר וולס. ״באנלוגיה לניסוי מדעי, הדבר דומה לעדכון הנבדקים בכל פרטי השערת הניסוי שהחוקרים מנסים להוכיח״.

זה חשוב, משום שביטחונם של עדי ראייה ״הוא הגורם המרכזי המכריע את מידת האמינות שלהם כעדי ראייה בעיני הכולל כולל המושבעים, התביעה והשופטים״, הוא מסביר.

קורה שתחושת ביטחון מוטעית כזו נבנית באופן טבעי, אבל נראה כי במרבית המקרים היא נובעת מהתנהגות המערכת המשפטית. וולס מציין כי הוא שימש יועץ במקרה שבו העדה המרכזית גילתה כי הבלשים ממש מחאו כפיים כשהצביעה על החשוד במסדר הזיהוי.

אבל בשנים האחרונות, עבודתם של וולס ושל חוקרים אחרים בתחום הפסיכולוגיה החלו להשפיע, והן משולבות במערכת החוקית באמריקנית באופן המקנה להן השפעה רבה. בתי המשפט העליונים של ניו ג׳רזי, אורגון, ומסצ׳וסטס השתמשו במחקרים אלה כדי לנסח הנחיות לקביעת מידת קבילותן של עדויות ראייה.

והאגודה הבינלאומית של מפקדי המשטרה, משרד המשפטים האמריקני ורשויות אכיפת החוקר ברבות ממדינות ארה״ב ביצעו רפורמות מרחיקות לכת בכל הקשור להליכי זיהוי של עדי ראייה בהתבסס על ממצאים מדעיים שהגיעו ממחקרים אלה.

כיום, וולס ועמיתיו משתפים פעולה באורח הדוק עם פרויקטים לחשיפת מקרים שבהם הורשעו חפים משפע, עם רשויות אכיפת חוק ועם אנשי מקצוע בתחום המשפטים. הם מיישמים את הממצאים של עשרות שנות מחקר מדעי ביצירת הליכים משפטיים כאלה שבסופו של דבר יוכלו לשנות את חייהם של רבים.

 

המאמר פורסם במקור ב-Association for Psychological Science. כל הזכויות שמורות לאלכסון.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: "מסדר זיהוי", תצלום: קיילין

 

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי אנה מיקולק, APS Observer.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

4 תגובות על זיהוי ממולכד

02
ד.

צריך מידה מופלגת של דמיון כדי לראות חוקרי משטרה כמדענים. מטרתה של המשטרה איננה מציאת האמת, מטרתה היא שקט חברתי. אילו הייתה זו מטרתם של המדענים הרי שקונפורמיות עם המדע האריסטוטלי הייתה הנורמה הרווחת היום והשמש הייתה סובבת עדיין סביב כדור הארץ.
חוקרי משטרה הם אנשים שמתוגמלים (בהערכה מקצועית ובכל הנגזר ממנה) על סגירת תיקים פליליים באופן שקט או בהרשעה. הם, מילולית ומעשית, "בונים לחשוד תיק". הם לא מקבלים תגמול שלילי על אי-הרשעה, כאשר ההנחה היא ש"השופט טעה" גם כאשר בפסק הדין השופט מצביע על כשלונות החקירה.

מאמר היוצא מנקודת המוצא השגויה כי מטרת המשטרה היא מציאת האמת המדעית מחטיא את המטרה.
האמת היא כי לשם השגת שקט חברתי על המשטרה להשיג מצג חברתי של השגת האמת, בין אם זהו מצג אמיתי ובין אם הוא שקר מוסכם. כל הבעיות המוצגות במאמר נובעות בסך הכל משינויים חברתיים בתפיסת האמת. שינויים אלו הם חלק משינוי כללי בערכי העולם המערבי במחצית השנייה של המאה ה-20 ושינוי נגדי המתחולל עתה, בתחילת המאה ה-21. אם וכאשר תתייצב תפיסת האמת בחברה גם חקירות המשטרה תיתפסנה כחושפות אמת.