חוסר הלב כדרך חיים

פילוסופים אוהבים לשנוא את איין ראנד. זה נורא אופנתי לנחור בבוז בכל פעם ששמה מוזכר.  פילוסוף אחד אמר לי: "איש לא צריך להיחשף למפלצת הזאת". רבים טוענים שהיא בכלל לא פילוסופית ולא צריך להתייחס אליה ברצינות. הבעיה היא שאנשים דווקא לוקחים אותה ברצינות, ולפעמים אפילו ברצינות רבה.

ראנד היא סופרת ילידת רוסיה שעברה להתגורר בארה"ב בשנת 1926, וקידמה את תורת האגואיזם הקרויה אובייקטיביזם. כפי שכתבה ברומן "מרד הנפילים" (משנת 1957) הפילוסופיה שלה סובבת את "מושג האדם כיצור הרואי, שאושרו הוא המטרה המוסרית העליונה של חייו, יצירתו היא פעילותו הנאצלת וההיגיון הוא הקו המנחה היחיד בחייו". לא מפתיע כנראה, שעם עקרונות כמו אושר, עבודה קשה ואינדיבידואליזם הרואי –  לצד סרט משנת 1949 בכיכובם של גרי קופר ופטרישה ניל, שנעשה בעקבות ספרה "כמעיין המתגבר" (שראה אור ב-1943) –  היא משכה את תשומת הלב ושלהבה את דמיונה של ארצות הברית.

רעיונותיה של ראנד כל כך קיצוניים, עד שרבים מהם נראים כמו פרודיה. למשל, ראנד עוסקת בהאשמת הקורבן: אם אין לך די כסף או כוח, זו אשמתך

מכון איין ראנד, שהוקדם בקליפורניה שלוש שנים לאחר מותה ב-1982, מדווח כי ספריה נמכרו ביותר משלושים מיליון עותקים. בראשית 2018 המכון חילק ארבעה מיליון עותקים מספרי ראנד לבתי ספר בצפון אמריקה. המכון גם תורם ספרים לקולג'ים, ועל פי רוב תרומותיו מלוות בתביעה לפתוח קורסים שבהם ילמדו מרצים בעלי "עניין חיובי וידע מקיף באובייקטיביזם, הפילוסופיה של איין ראנד", קורסים שבהם "מרד הנפילים" הוא קריאת חובה. ספריה של ראנד צוברים פופולריות. היא מדורגת ברשימת הסופרים של אמזון, במקום סמוך לוויליאם שייקספיר וג'. ד. סאלינג'ר. הדירוג ברשימה אמנם משתנה, ואינו משקף את כלל המכירות, אבל העובדה ששמה מופיע לצד סופרים כאלה, אומרת לא מעט.

אינדיבידואליזם הרואי, או שלכל הצלחה יש שותפים? תצלום: רוברט בייקר

ראנד רומזת כי הנאנסות, ולא האנסים, הן שאשמות. כוח הוא צדק

קל לבקר את רעיונותיה של ראנד. הם כל כך קיצוניים, עד שרבים מהם נראים כמו פרודיה. למשל, ראנד עוסקת בהאשמת הקורבן: אם אין לך די כסף או כוח, זו אשמתך. הווארד רורק, "הגיבור" של "כמעיין המתגבר", אונס את הגיבורה דומיניק פרנקון. מספר שיחות מוזרות על תיקון האח שקולות, על פי ראנד, ל"הזמנה חגיגית" שבאמצעותה פרנקון מזמינה את רורק לאנוס אותה –  פרנקון ממש מתנגדת ורורק ללא ספק כופה את עצמו עליה –  אך למרות זאת ראנד רומזת כי הנאנסות, ולא האנסים, הן שאשמות. כוח הוא צדק, כפי שרורק מצהיר בתחילת הספר, והשאלה אינה מי ירשה לו לעשות כל מה שהוא רוצה: "השאלה היא, מי יעצור אותי?" האופן שבו ראנד מקדמת אנוכיות והיחס הנוקשה שלה כלפי מי שלא שפר עליו גורלו, משתקפים בפוליטיקה של תקופתנו. זה לא יהיה מוגזם לומר שהפילוסופיה שלה מעודדת מספר פוליטיקאים להתעלם מן העניים וחסרי הכוח ולהאשים אותם במצבם.

ראנד מקדמת עצמאות מוחלטת ויכולת של הפרט לדאוג לכל צרכיו (self-sufficiency), תוקפת את האלטרואיזם, מציירת את משרתי הציבור כמפלצות ורואה בפיקוח ממשלתי את מקור כל הרע משום שהוא מפריע לחירות האישית. עם זאת, נוח לה להתעלם מהעבודה שרבים מן החוקים ומן התקנים הללו מקדמים חירות ושגשוג. ב"מרד הנפילים", המנהיג המסתורי של הקבוצה דמוית הכת והאיש הדובר את עקרונות האובייקטיביזם, ג'ון גאלט, בורח עם אנשיו כדי לייסד מושבה שתהיה חופשית מהתערבות ממשלתית וחופשית ליצור את כלליה שלה. עם זאת, דמיינו את המציאות בעולם ללא תקנות כמו אלה של המשרד לאיכות הסביבה. שכנים יהיו חופשיים להפריח ערפיח אל תוך האוטופיה של גאלט, לזהם את מקורות המים שלו או לרסס חומרי הדברה שייסחפו עד אליו וירעילו את אנשיו. אבל גאלט מתנגד לכל חובה כלפי אחרים, ואינו מצפה להתחשבות מאחרים. במילותיו שלו: "האם אתם שואלים איזו חובה מוסרית יש לי כלפי אנשים אחרים? אין לי". גאלט הוא עשיר, ולכן יכול להיות שהוא מסוגל לשלם למספר שכנים כדי שיסתלקו משם. עם זאת, הפילוסופיה של ראנד –  זו שבה תומכות דמויות כמו גאלט, המייצג את דעותיה –  מניחה כי אנחנו חיים בעולם שיש בו משאבים ורכוש אינסופיים, וכי ניתן להתבודד בניתוק מוחלט מאחרים. היא מתעלמת מכך שאנו חולקים את כדור הארץ –  אנחנו נושמים את אותו אוויר, שוחים באותו ים ושותים ממקורות מים משותפים.

ישנם פילוסופים ליברטריאנים, כמו ויליאם ארווין (Irwin) בספרו The Free Market Existentialist (משנת 2015), שהציעו ואריאציות של האידיאולוגיה של ראנד, המאפשרות מידה מסוימת של פיקוח ממשלתי שנועד להגן על אנשים ורכושם מפני פגיעה בכוח, רמאות וגניבה (אם כי הוא אינו תומך במפורש בפיקוח של המשרד לאיכות הסביבה). עם זאת, בעיני ראנד, כפי שכתבה באסופת מאמריה The Virtue of Selfishness: A New Concept of Egoism (משנת 1964): "לא ניתן לפשר בין חירות ובין פיקוח ממשלתי", וקבלה של כל סוג של שליטה ממשלתית הוא בגדר "השתעבדות הדרגתית". אולם ראנד לא ניהלה את חייה תמיד על פי הפילוסופיה שלה: בערוב ימיה, תוך הפגנה בוטה של צביעות, היא קיבלה קצבאות ביטוח לאומי וביטוח בריאות. במאמר אחר, The Question of Scholarships (משנת 1966) ראנד מנסה להצדיק קבלת קצבאות מן הממשלה כפיצוי חלקי על מיסים ששולמו או שישולמו בעתיד –  ורק בתנאי שמקבל הקצבאות מתנגד לכך. הבעיה אינה רק במורכבות החישוב של מידת התמיכה הממשלתית שראוי לקבל בעקבות תשלום מיסים –  משום שיש להניח שהיא גם משתמשת בכבישים, מים מן הברז, הגנה משטרתית ומגוון רב של דברים אחרים שהממשלה מספקת. דבריה גם סותרים את עמדתה לפיה לא ניתן להתפשר על החירות מול הממשלה. יתרה מכך, זוהי צביעות להשתתף באורח פעיל באותה מערכת שעליה היא מתלוננת, ולהרוויח ממנה, תוך העמדת פנים של סחיטה חוזרת של מה שנסחט ממנה. זה אולי אנוכי, אבל בניגוד לטענתה, זה אינו מעשה מוסרי.

נדודים לבד? ומי סלל את הכביש? ומי בנה את המכונית? ומי דואג לסביבה? תצלום: בנג'מין זנאטה

ניטשה הזהיר אותנו: "התמימים יהיו תמיד הקורבנות בגלל שבורותם מונעת מהם להבחין בין מידה והגזמה, והם אינם מסוגלים לרסן את עצמם בזמן"

טעות היא להכפיש את ראנד בלי לקרוא אותה לעומק, או להשמיץ אותה בלי לטרוח להפריך את טיעוניה. הגדרת כתביה כאסורים בקריאה אף לא תסייע לאיש לחשוב על רעיונותיה בצורה ביקורתית. פרידריך ניטשה –  פילוסוף שלעתים מוצג, אם כי בדרך שטחית ביותר, כקרוב לראנד, אולי בגלל הגיבור שהוא אדם-על (Übermensch) –  הזהיר בשנת 1881: "התמימים יהיו תמיד הקורבנות בגלל שבורותם מונעת מהם להבחין בין מידה והגזמה, והם אינם מסוגלים לרסן את עצמם בזמן".

ראנד היא מסוכנת, בדיוק משום שהיא קורצת לתמימים ולבורים כשהיא משתמשת בהתפתלויות דמויות טיעונים פילוספיים כמעטפת רטורית שתחתיה היא מגניבה את דעותיה הקדומות האכזריות למדי. הכתיבה שלה משכנעת את הפגיעים ואת מי שאינם קוראים אותה בעין ביקורתית, ופרט למונולוגים המלוהגים מדי, היא יודעת לספר סיפורים. זכרו, הרומנים שלה הם שהיו רבי מכר. כמעט שני שליש מאלפי הביקורות באמזון מעניקות חמישה כוכבים ל"מרד הנפילים". אנשים כנראה נשבים בסיפור, ומוצאים בתוכו פילוסופיה צרורה כצרור נאה, שהם סופגים כמעט בלי לחשוב. לא קשה לדמיין מה אנשים מעריצים בדמויות שלה: הגיבורים של ראנד מרוכזים בעצמם ולא מגלים אכפתיות, אבל הם גם מצטיינים במה שהם בוחרים לעשות, והם דבקים בעקרונותיהם. זו דוגמה מובחרת –  וגם אזהרה –  להשפעתה הגדולה של הספרות.

לא מספיק לקוות שרעיונותיה של ראנד ייעלמו עם הזמן. 75 שנה לאחר פרסומו, "מרד הנפילים" עודו רב מכר. ואולי הגיע הזמן להודות שראנד היא פילוסופית –  אבל לא טובה במיוחד. קל להצביע על הפגמים בחשיבתה, וגם להכיר, כפי שג'ון סטיוארט מיל עשה ב"על החירות" (שנכתב ב-1895), בכך שעמדה שהיא מוטעית ברובה עדיין עשוי להכיל מרכיבים של אמת, ואף לעורר מחשבה כשהיא מגרה אותנו לגלות את פגמיה. הרטוריקה של ראנד ממשיכה לקסום למיליוני קוראים, ולכן אנו זקוקים לשפה ולסיפורים מפתים שיספקו טיעוני נגד רהוטים. דמיינו לעצמכם שסופר יוכל לשכנע את המיליונים שקוראים את ראנד להגיע למסקנות אחרות, נדיבות ומלאות חמלה יותר, לראות מבעד לאנוכיות המרוכזת בעצמה שלה, במקום להתפתות על ידי הפרוזה שלה. אנחנו צריכים להתייחס לתופעת איין ראנד ברצינות. התעלמות לא תגרום לה להיעלם. השפעתה זדונית. אבל הפרכתה חייבת להיות ברורה וחד משמעית.

סקיי ק. קלירי (Skye C. Cleary) היא מחברת הספר Existentialism and Romantic Love (משנת 2015) וממנהלי המרכז לנראטיבים חדשים בפילוסופיה באוניברסיטת קולמביה, ניו יורק. היא גם מנהלת את הבלוג של האגודה האמריקנית לפילוסופיה ומלמדת בקולומביה, בברנרד קולג' ובסיטי קולג' ניו יורק.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: סימן של דולר. תצלום: ג'ימי פיליפובסקי, unsplash.com

Photo by Jimi Filipovski on Unsplash