חידת האימפרסיוניזם

רווחת למדי היא ראיית הציור האימפרסיוניסטי כהאנשת המציאות לכדי תכני נפשו של הצייר. ראייה כזאת מתייחסת אל הצייר כאילו הוא משליך "מתוכו" את רשמיו האישיים החוצה על טבע חסר משמעות מצד עצמו. סבירה ככל שתיחשב ראייה זו, היא עומדת בניגוד גמור, למשל, לכמה הערות עמוקות שרשם ביומנו אחד האימפרסיוניסטים המובהקים ביותר, קלוד מונה, בשבח ובנחיצות חקר הטבע טרם ציורו, ודליית משמעויות מטבע זה, על ידי התבוננות רגישה בו, להבדיל מעיצובו הסובייקטיבי גרידא. לעתים מונה אף מרחיק ומלין מפורשות על השתקעות יתר ב"הערכות" על מראה המציאות, בהנגדה למבט נטול פניות בה.

חבצלות המים של מונה אינן רק מבט מעודן בטבע, אלא לעילא מכך: ביטוי המעודנות שבטבע עצמו

ואכן, האימפרסיוניזם, בגדולתו, לא רק משליך משמעויות אנושיות-אישיות על הטבע אלא חושף משמעויות בטבע, לעתים אף ביתר עמקות וביתר אמיתיות מן הציור הריאליסטי המדוקדק. חבצלות המים של מונה אינן רק מבט מעודן בטבע, אלא לעילא מכך: ביטוי המעודנות שבטבע עצמו, והוא הדין גם בציורי מראות עירוניים של אמן מרהיב זה, כגון בניין הפרלמנט של לונדון בעת שקיעה – הדרמה המתחוללת כאן אינה רק בנפש הצייר אלא גם במראה הנגלה לפניו ולפני הצופה, דרמה אשר כמו "חולצה" על ידי האמן מתוך מה שראה, ואשר העתקה יובשנית ופרטנית גרידא של המראה היתה מחטיאה אותה לגמרי.

הציור שנתן את השם לתנועה ולסגנון: "Impression, soleil levant" ("אימפרסיה [רושם]: שמש זורחת"), 1872, מוזיאון Musée Marmottan Monet, פריס. תצלום: ויקיפדיה

כעת עולה מן הסתם התמיהה המתבקשת בדבר יתרון משונה זה של האימפרסיוניזם על פני הריאליזם: כיצד יתכן שתיאורו של הטבע מהימן יותר ורגיש יותר להווייתו, שעה שאין תיאור זה תואם את המבט השגרתי בטבע, ולכל הפחות – נופל בדיוקו מן התיאור הריאליסטי המקובל, או במילה אחת שגורה אחרת – מצילומו?

כדי להשיב על כך, יש להקדים ולעמוד על טעות אחת חמורה שנופל אליה לה-רושפוקו באמרותיו, שעה שהוא קובע כי "כדי להיטיב לדעת דברים, צריך לדעת את פירוטם". שגויה לחלוטין היא הקביעה הזו בנסיבות שבהן הירידה לפרטים אינה כרוכה בהבנה כוללת כלשהי של הדבר הנדון ואינה מוטרמת בה. בהיעדר הבנה ראשונית שכזו, ירידה לפרטים אינה אלא הליכה לאיבוד. יתרה מכך, וכאן אנו מתקרבים לפיצוח חידת האימפרסיוניזם – ביטוי ההבנה האידאית של הדבר, הקודמת להתרכזות דקדקנית בכל פרט ופרט זו, מחייבת לעתים ניפוי של כמה מן הפרטים הנגלים. כלומר, מתחייבת התעלמות מהפרטים (תמצית יתרון הציור על השרטוט כפי שהיא מנוסחת בסרט "חוזה השרטט" של פיטר גרינוויי), טשטושם, ערבולם זה בזה, השמתם בערפל או בשובל אור. כך מושגת הנהרתם זה ביחס לזה במובן האטימולוגי הפשוט והשורשי ביותר של הנהרה – שיבוצם בנהר אחד של משמעות, הרסני ככל שיהיה הדבר לדיוק ולחדות שבתיאור כל אחד ואחד מן הפרטים בפני עצמו, כפי שהוא נגלה בשגרה לעין מצויה.

שני יתרונות צומחים מכך לחשיפת משמעותו הפנימית של הטבע – היא אינה מופרעת על ידי פרטנות מיותרת, והיא זוכה לאחדותיות הרמונית יותר של רכיבי המראה המצוייר זה ביחס לזה. כך נחשפת אידאת הסצנה המצויירת ביתר ברירות וביתר עוצמה. אין לבטל, כמובן, את מימד תחושותיו האישיות של הצייר המשוקעות בציור, אבל מימד זה אינו היחיד בציור האימפרסיוניסטי במיטבו, וגם אינו העיקרי. אימפרסיוניזם אינו רק חוויה עמוקה יותר, אלא גם התבוננות מעמיקה יותר.

אביאל רובשוב הוא פילוסוף ירושלמי. ספרו הפילוסופי השני, "מסכת על השגעון" יצא לאור בהוצאת אדם עובד בשנת 2020.

תמונה ראשית: מתוך "חבצלות מים" (1915), קלוד מונה, מוזיאון Neue Pinakothek, מינכן. תצלום: ויקיפדיה