חכמים, משכילים וגם טיפשים

שנים ספורות לפני שמת בגלות, אחרי שנמלט מן הנאצים, הסופר האוסטרי רוברט מוסיל נשא הרצאה בווינה, ״על הטיפשות״ (1937). בלבהּ עמד הרעיון שלפיו טיפשות אינה סתם ״טמטום״ או היעדר בולט של יכולת חשיבה. הטמטום היה בעיני מוסיל ״פשוט להבנה״, כמעט ״מכובד״. טיפשות הייתה בעיניו שונה לגמרי, ומסוכנת הרבה יותר: מסוכנת בדיוק משום שחלק מהאנשים החכמים ביותר, הכי פחות מטומטמים, היו לעתים קרובות גם הטיפשים ביותר.

מהי בדיוק טיפשות? האם אפשרי להיות טובים מוסרית וגם טיפשים, למשל? האם טיפשות היא אולי סוג של דעה קדומה? למה אנשים הם לעתים קרובות טיפשים בתחום אחד ומלאי תובנות בתחום אחר?

ההרצאה של מוסיל הותירה מספר שאלות חשובות. מהי בדיוק טיפשות? איך היא קשורה למוסר: האם אפשרי להיות טובים מוסרית וגם טיפשים, למשל? איך היא קשורה למידה הרעה: האם טיפשות היא אולי סוג של דעה קדומה? ולמה היא כל כך מקומית: למה אנשים הם לעתים קרובות טיפשים בתחום אחד ומלאי תובנות בתחום אחר? התשובה של מוסיל עצמו, שעסקה בעיקר ביומרנות, והתמקדה בהתנהלות החובבנית של וינה בין המלחמות, אינה יכולה לשרת אותנו כעת. אבל השאלות שלו, וגם האינטואיציה שלפיה הטיפשות היא מסוכנת, הן רלוונטיות כתמיד.

טיפשות היא כשל קוגניטיבי מסוים מאוד. באופן גס, היא מתרחשת כשאתם נעדרים את הכלים המושגיים להבנה. התוצאה היא אי יכולת להבין מה קורה ונטייה לכפות על תופעות תבניות מעוותות.

מושגים לא מעודכנים? חיילים בולגרים מתכוננים לירות במטוס במלחמת העולם הראשונה. תצלום: ויקיפדיה

הם חשבו על החפירות כעל ״מבצעים ניידים בעצירה״: כלומר, כקווי לחימה משתנים, תוך הסתייגות קלה אחת, והיא העובדה שבמשך שנים דבר לא זז

קל להציג זאת באמצעות מקרה טראגי. הפיקוד העליון הבריטי במהלך מלחמת העולם הראשונה נהג להתייחס למלחמת החפירות תוך שימוש במושגים ואסטרטגיות שנולדו במלחמות העבר, שהתבססו על חיל הפרשים. כפי שאחד מפקודיו של הפילדמרשל דאגלס הייג אמר לאחר מכן, הם חשבו על החפירות כעל ״מבצעים ניידים בעצירה״: כלומר, כקווי לחימה משתנים, תוך הסתייגות קלה אחת, והיא העובדה שבמשך שנים דבר לא זז. שלא במפתיע, התפישה הזו לא הועילה להם בבניית אסטרטגיות: הם עוכבו לא רק על ידי המחסור במשאבים חומריים, אלא גם על ידי ״התיישנות מושגית״ – הם כשלו בעדכון הכלים הקוגניטיביים כך שיתאימו למשימה שלפניהם.

טיפשות מתעוררת לעתים תכופות במקרים כאלה, כאשר נעשה שימוש כפוי במסגרת מושגית מיושנת, ופוגמים בתפישת חלק מהתופעות החדשות. חשוב להבחין זאת מסתם טעות. אנחנו טועים מכל מיני סיבות. טיפשות היא סיבה אחת מסוימת ועיקשת המביאה אותנו לטעות. מבחינה היסטורית, פילוסופים חששו מאוד מאי-הרציונליות שבשימוש באמצעים לא מתאימים ליעד: טום רוצה להיות בכושר, אבל אינו טורח להתאמן. הפתרון המידי הוא כוח רצון פשוט. טיפשות שונה מכך מאוד. מדובר בהיעדר אמצעים מתאימים, היעדר היכולת האינטלקטואלית המתאימה. מלחמה בטיפשות אינה דורשת לרוב רק כוח רצון, אלא יצירה של דרך חדשה לראות בה את עצמנו ואת העולם.

לפחות באחדים מהמקרים, אינטליגנציה מעודדת טיפשות משום שהיא מאפשרת רציונליזציה זדונית

טיפשות כזו תואמת היטב את האינטליגנציה: הייג היה, על פי כל קריטריון, אדם חכם. ואכן, לפחות באחדים מהמקרים, אינטליגנציה מעודדת טיפשות משום שהיא מאפשרת רציונליזציה זדונית: כשהארי הודיני, אמן האשליות הנודע, חשף בפני ארתור קונן דויל, מחברו של ״שרלוק הולמס״, את התכסיסים שבבסיס הסיאנסים שקונן דויל האמין בהם בכל ליבו, הסופר המציא בתגובה הסבר נגדי מופרך כלשהו, שלפיו דווקא אותם מדיומים אמתיים לגמרי מעוררים את הרושם שהם רמאים.

הודיני באזיקים: ניסה להסביר לארתור קונן דויל, שהתעקש להאמין בעל-טבעי. תצלום: Bettmann/Corbis, ארכיון ה"ניו יורק טיימס", ויקיפדיה

אף שהצגתי את הטיפשות כ״התיישנות מושגית״, הטיפשות תואמת גם סוג של חדשנות מוטעית. חשבו על מדינה שמייבאת בהתלהבות כלים מושגיים חדשים, לא מן העבר אלא ממקום שונה מאוד. ויכוחים כלל עולמיים על אודות צדק חברתי, למשל, נשלטים כיום על ידי מערך של רעיונות ומושגים שנלקחו מארצות הברית, אומה שעברה מסלול היסטורי ותרבותי ייחודי ביותר. העברה פשוטה של אותה מסגרת למדינות אחרות, כאלה שבהן המעמדות מוגדרים בצורה ברורה הרבה פחות על ידי גזע (למשל, מדינות הנסמכות על ידי ניצול של עובדים מהגרים ממזרח אירופה), או מדינות שבהן ההבדלים בין הגזעים מורכבים הרבה יותר (למשל, במדינות כמו דרום אפריקה) היא מעשה מסוכן מבחינה מושגית וחברתית.

טיפשות היא בעיקר תכונה של קבוצות או מסורות ולא של יחידים, וטיפשות מולידה טיפשות נוספת, בשל טבעה העמום

לטיפשות ישנם שני מאפיינים ההופכים אותה למסוכנת במיוחד בהשוואה למידות רעות אחרות. ראשית, להבדיל מפגמים באישיות, טיפשות היא בעיקר תכונה של קבוצות או מסורות ולא של יחידים: הרי אנחנו מקבלים את מרבית המושגים והכלים המנטליים שלנו מהחברה שבה אנחנו גדלים. נניח שהבעיה של הייג הייתה עצלות: לא קשה היה למצוא גנרלים נמרצים שיחליפו אותו. אבל אם הייג השקיע את כולו בעבודה אבל היה כלוא בתוך מסורת אינטלקטואלית של המאה ה-19, הפתרון לבעיה קשה יותר: לשם כך יידרשו מסגרת מושגית חדשה ויצירה של תחושת זהות וגאווה צבאית. מרגע שטיפשות משתלטת על קבוצה או חברה, קשה במיוחד לסלק אותה – המצאה, הפצה ונרמול של מושגים חדשים זו עבודה קשה מאוד.

שנית, טיפשות מולידה טיפשות נוספת, בשל טבעה העמום. אם טיפשות היא עניין של שימוש בכלים לא נכונים להשגת היעד, השאלה אם פעולה היא טיפשית תלויה ביעד; ממש כפי שפטיש הוא כלי מושלם לביצוע מטלות מסוימות ואינו מתאים לאחרות. קחו למשל את הפוליטיקה, שבה הטיפשות מדבקת במיוחד: סיסמה טיפשית קוסמת למצביע טיפש, היא משקפת את האופן שבו הוא רואה את העולם. התוצאה היא שהטיפשות יכולה, באורח אירוני, להיות אפקטיבית עד מאוד בסביבה הנכונה: חוסר יכולת מסוים ממש נוצר עבורה. חשוב מאוד להפריד זאת מהטענות המתנשאות המוכרות על כך ש״הצד השני״ הוא טיפש ונבער: טיפשות תואמת השכלה נרחבת, והיא תכונה של תרבות פוליטית יותר מאשר של היחידים הלוקחים בה חלק  – וזו הרמה שבה יש לטפל בה.

תכונה של תרבות פוליטית שבה טיפשות יכולה להיות אפקטיבית. תצלום: History in HD

גישתו הסלחנית, הכמעט אצילית, של מוסיל, בנוגע לטמטום ה״מכובד״ הייתה בוודאי שאננה באורח מסוכן: חשבו על תפקידה בתופעת מתנגדי החיסונים. אבל טמטום לבדו הוא איום ממשי רק לעתים נדירות: בראשה של כמעט כל תנועה מטומטמת, תמצאו מנהיגים טיפשים.

אנחנו יכולים לגרום לעצמנו להיות עיוורים, אבל איננו יכולים לגרום לעצמנו להיות טיפשים

אנחנו יכולים כעת להסביר מדוע טיפשות היא מקומית כל כך, מדוע מישהו יכול להיות חכם בתחום אחד, ואידיוט גמור בתחום אחר: המושגים הרלוונטיים הם תכופות מקומיים מאוד. יתרה מזאת, אנחנו יכולים לראות שבמקרים רבים לא ניתן לזהות טיפשות גמורה, אף שההשפעה דומה. חשבו על מישהו שהתעלם מכל העדויות לכך שהוא נבגד, ולבסוף הוא שואל את עצמו ״איך יכולתי להיות טיפש כל כך?״ כאן הבעיה אינה טיפשות טהורה: מושג הבגידה הוא נפוץ מאוד. במקרה זה, האדם פשוט ״התנהג כאילו הוא טיפש״. הוא לא כשל בהבנת מושג הבגידה, אלא פשוט לא חשב על כך: הוא ״ניתק״ את המושג בגלל לחצים רגשיים או אחרים. במקרים כאלה, לאדם הפועל יש כל הכלים האינטלקטואליים הדרושים, אבל מבלי דעת, הוא אינו משתמש בהם. הדבר שונה מאוד מטיפשות – אנחנו יכולים לגרום לעצמנו להיות עיוורים, אבל איננו יכולים לגרום לעצמנו להיות טיפשים.

נכדינו וחוקרי העתיד יתהו על הטיפשות: התנגדות לחיסונים, הפגנה בוונקובר, קנדה, מאי 2021. תצלום: GoToVan

בעוד מאות שנים ספורות, צאצאינו יתקשו להבין לפחות חלק אחד מן התפישה המוסרית של זמננו – ״כיצד יכלו אנשים הגונים להאמין בזה אי פעם?״

אם כך, קשה מאוד לתקן את הטיפשות. והדבר מחריף בשל האופן שבו הטיפשות נוטה לחבור למידות רעות אחרות: עיקשות מונעת ממני לבחון מחדש את המושגים שלי, גם אם הם כבר אינם מתאימים. אבל ברגע שנבין את טבעה של הטיפשות, המצב יתבהר מעט. תפישתם של יריבים פוליטיים כציניים בעיקרים, הופכת אותם למפלצות מקיאבליות ואינה מותירה מקום לדבר מלבד לקרבות סכום-אפס על שליטה. תפישתם של יריבים פוליטיים כמטומטמים בעיקרם מייחסת להם מגרעת שאינה ניתנת לתיקון – כזו שבחברה המאוד היררכית שלנו, אנו משליכים לעתים קרובות על מי שחסרים השכלה ״מתאימה״. שתי צורות המחשבה הללו מציעות לנו אישורים שאינם במקומם: בחינה מתאימה תוכל להבטיח לנו שאנו עצמנו איננו ציניים ומאחר שיש לנו השכלה מתאימה, גם להוכיח שאיננו טיפשים. אם ללמוד מההיסטוריה, בעוד מאות שנים ספורות, צאצאינו יתקשו להבין לפחות חלק אחד מן התפישה המוסרית של זמננו – ״כיצד יכלו אנשים הגונים להאמין בזה אי פעם?״  אם הם לא יחשבו אנחנו מרושעים, הם בוודאי יגיעו למסקנה שהיינו טיפשים.

סשה גולוב (Golob) מלמד פילוסופיה בקינג׳ס קולג׳ לונדון. הוא מנהלו המשותף של המרכז לפילוסופיה ואמנות ויזואלית (CPVA). הוא כותב רבות על פילוסופיה מודרנית צרפתית וגרמנית, ועל הפילוסופיה של האמנות. מחקרו הנוכחי עוסק בהתפתחות והתדרדרות מוסרית.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: פילדמרשל דאגלס הייג, מפקד הכוחות הבריטיים בחזית המערבית, 1918. תצלום באדיבות ה-Imperial War Museum, אובייקט Q 3255 F