יום שישי בערב ואני יושבת על ספה ולוגמת יין מגביע שמפניה. ערכתי לעצמי מסיבת יום הולדת וכל האורחים כבר עזבו. בני בן השבע שהורשה להישאר ער לכבוד האירוע לובש את פיג'מת המשאיות הכתומה שלו וישן על ברכיי. אביו נמצא במטבח ואורז את שאריות החומוס בקופאות פלסטיק. "חוק מספר אחד בניקיון אחרי מסיבות: רכז את הלכלוך במטבח", הוא אומר לי.
זהו אחד מהטיפים האופייניים לאיש שאתו התחתנתי. הוא מסודר וממושמע, חרוץ ויעיל. יש לו אופי שליו ורגוע. עכשיו כשאנחנו גרושים אני מעריכה את התכונות האלו שלו. אנשים רואים בנישואין וגירושין הפכים המצויים על שני קצות קשת היחסים: שחור מול לבן, אהבה מול שנאה. כולנו ראינו די דוגמאות אכזריות שמצדיקות את התפיסה הזו – ההסלמה בכעס, המרירות המתמשכת, פסיכוזת הפרידה שתוקפת ומשתלטת על מי שהיו עד לאחרונה חברינו הנבונים וההגיוניים.
עם זאת מהרגע שהבנו שהנישואין שלנו צריכים להגיע לסיומם אחרי שמונה שנים, לבעלי ולי הייתה תפיסה שונה באשר לאופי הגירושין שלנו. לא רצינו לנתק את הקשר באופן מוחלט עד שהמוות יפריד ביננו. יש לנו ילד משותף ואיננו שונאים זה את זו. קיווינו שמערכת היחסים שלנו תהפוך למשהו אחר, פחות אינטנסיבי. רצינו להגדיר מחדש את הציפיות שלנו וקיווינו שנסתדר יחד טוב יותר אם נצפה לפחות זה מזו.
שלוש וחצי שנים לאחר הפרידה אפשר לומר בבטחה שהשגנו את המטרה. הגעתי למסקנה שקרה משהו שלא צפיתי מראש – היחסים שלנו אינם תואמים את תבנית הגירושין המסורתית. האֶקס שלי הפך למעשה לבעלי באופן חלקי, משהו כמו 20%. הוא ממלא כחמישית מהציפיות שהיו לי מבן זוג.
במרבית הבקרים הוא מגיע להכין לבננו ארוחת בוקר ולקחת אותו לבית הספר. בשבתות אנחנו יוצאים לטיולים בהרי סנטה מוניקה כמו כל משפחה. הוא מסיע אותי לשדה התעופה כשאני טסה מחוץ לעיר ולפעמים הוא אפילו מוריד את הזבל. אני בתורי מתפקדת כאשתו ב-20% משרה. אני קונה עבורו דברים שאני יודעת שחסרים לו בדירה: קפה, כוסות, מטאטא ויעה. אני מעבירה לו מאמרים שאני חושבת שיענינו אותו, אני מבקרת את בני משפחתו ורואה בהם עדיין קרובי משפחה שלי.
לבן שלנו, שאינו זוכר כלל את התקופה בה גרנו כולנו יחד, יש שגרה יציבה שבה כל אחד מאתנו מבלה אתו זמן בנפרד כמו גם זמן משותף של כולנו יחד. הוא אומר שלהיות בן להורים שגרים בנפרד זה לחלוטין נורמלי. כמובן שאין זה מצב אידאלי עבור ילד, אבל הוא מאושר והוא הסתגל למצב כמו כל ילד בגילו. הוא מרגיש הרבה יותר טוב עם הורים גרושים שמסתדרים היטב מאשר עם הורים נשואים נוטרי טינה ומרירים.
הקרבה שקיימת ביננו מאז שהתגרשנו איננה כה יוצאת דופן כפי שאולי נדמה לכם. לשכנה שלי בבניין יש גם כן בעל ב-20% משרה שגר לא רחוק מכאן ומטפל בבתם המשותפת: בקיץ האחרון הם בילו יחד חופשה משפחתית בסן דייגו. לא מזמן יצאתי עם בחור שסיפר לי שלעיתים קרובות הוא מכין ארוחת ערב לבתו ולגרושתו. אני מכירה עוד זוג לשעבר שמצליח לנהל את ענייני המשפחה בהצלחה רבה גם אחרי הפרידה. דיברתי עם זוגות גרושים ברחבי המדינה שעובדים יחד, חוגגים חגים יחד, ואפילו יוצאים לחופשות יחד. כל זה יכול ליצור מראית עין של נישואין מאושרים – אלא שהם כבר אינם נשואים.
ברור שגם קודם היו זוגות רבים שהתגרשו בידידות. עם זאת רמת המעורבות החיובית הנובעת בחלקה מסגנון ההורות המשותף היא תופעה חדשה למדי. האבות של היום מעוניינים להישאר מעורבים באופן מעשי בחיי ילדיהם מה שגורם לזוגות להישאר קרובים יותר כי שניהם רוצים ללכת לאסיפת ההורים או לבנות את בובת השלג הראשונה בחורף. ההליך המשפטי של הפרידה סלל גם הוא את הדרך לגירושין נעימים באמצעות שיטות אלטרנטיביות לפתרון קונפליקטים כמו הליכי גישור שמסייעים לזוגות לפרק את הנישואין תוך שיתוף פעולה הדדי ולא בהתנגחות. יועצי גירושין מנחים זוגות גרושים רבים כיצד להתמודד בהצלחה עם המבנה המשפחתי החדש ומאפשרים להם לשלב את תובנות הייעוץ בחיים שלאחר הפרידה.
עם זאת רבים מגלים ספקות באשר לקשר שלי עם הגרוש שלי. "אם אתם מסתדרים כל כך טוב, למה לא נשארתם נשואים?" הם שואלים, כאילו שלטייל יחד ולשתות כוס יין יחד משמעם שאנו יכולים לחיות יחד, לסמוך זה על זה שנקבל את התמיכה רגשית והפיזית הראויות. האינטימיות שבנישואין מעוררת את הכמיהה לקשר עמוק, את התשוקה להיות נראה ומובן, להיות נאהב באופן נטול ספקות כזה שמביא מזור לפצעים ישנים. רציתי שבעלי יהיה מעורב לעומק בפרטי חיי – שישמח עמי, יתעצב עמי וידאג לי. הציפיות לאינטימיות רגשית התנפצו והשאירו אותי בודדה ופגועה ואותו בתחושה שהוא מבוקר ואינו נאהב כראוי.
האיש לו נישאתי הוא אֶקס נהדר אבל זהו תפקיד שונה לחלוטין מלהיות בן זוג במלוא מובן המילה. הנה כמה דברים שבעלי ב-20% משרה אינו עושה: הוא אינו עושה לי מסאז' בגב כשאני לחוצה ולא חוגג עמי ציוני דרך משמעותיים בחיי – הוא לא זכר שזהו יום הולדתי ומן הסתם הוא הדיח את הכלים כי הוא חש אשמה. איננו אוכלים ארוחות לאור נרות או יוצאים לטיולים רומנטיים בספרד. הוא אינו הולך איתי לבית הכנסת, ליוגה או לגלריות לאמנות. איננו מקיימים יחסי מין. אבל חשובה מכל היא העובדה שהוא אינו מעורב בעולמי הרגשי ואינני מצפה לכך ממנו.
אין זה נכון שכל מערכת יחסים יכולה לתפקד היטב בכל צורה שהיא. לכולנו יש חברים טובים שאנו אוהבים אבל לא נרצה לחיות איתם שלא לדבר על להתפשט מולם. לעיתים קרובות אני חושבת על בובות הפלסטיק של פישר פרייס. אתה יכול לדחוף בכוח את בובת הכבאי לתוך מושב נהג האוטובוס אבל זה לא היה המקום אליו הוא שייך. אנשים מכירים בַערך של מערכות יחסים קצובות בזמן כמו למשל כשיש לך חבר או חברה בתיכון, אך הם אינם מקבלים את הרעיון שגם נישואין יכולים להיות קצובים בזמן וגם כאשר הם מסתיימים הם יכולים להתפתח למשהו אחר בעל ערך. אנו מתקבעים על המסגרת אבל חייהם של אנשים גרושים כמוני למשל, מתקיימים בתנאים משלהם. הקשר עצמו קבוע אך הפרמטרים המרכיבים אותו עשויים להשתנות.
"האם לא עדיף פשוט לחתוך את הקשר?" שואלים אחרים. "האם לראות אותו לא מעורר בך געגועים או חרטה?"
לא. או ליתר דיוק, רק לפעמים. יתכן וזה היה עוזר אילו הנישואין שלנו היו פחות יצריים, אם לא הייתי חושבת שהוא מושך ואם הוא לא היה נראה בשיאו מאז שנפרדנו. אך אני חושבת שסוג זה של רגשות קורעי לב שאחרים מדמיינים מאפיינים אהבות נכזבות ולא נישואין מוצלחים. שכבתי עם האיש הזה פעמים רבות. התחתנתי אתו, בנינו בית, ילדתי תינוק, מכרנו את הבית במחיר הפסד, ישנתי על הספה וצברתי אתו מספיק תסכול. אין לי שום פנטזיות באשר לְאיך זה היה יכול להיות.
יש לי הבזקי נוסטלגיה, כמו להיזכר ברוך שחלקנו פעם – הדבר בהחלט יכול לגרום לאי נוחות. אבל אני חושבת שאפשר לחיות עם מעט אי נוחות. אני מעדיפה לחיות עם רגשות כאלו מאשר לטפח כעס ולהחניק את רגשותיי. אם אנו רוצים לטפח קשרים בעלי משמעות עלינו לחיות עם מידה של עמימות בחיינו. הגרושים שביננו צריכים לפתח עמידות מסוימת מול התלהבויות נקודתיות שכאלה – במקרה שלי להתמודד עם המשיכה ועם הצער על שהנישואין לא צלחו. מערכות יחסים הן תופעה מגוונת וקשה להכניס אותן לתבניות מסודרות, יפות ככל שיהיו. לפעמם הן קרעי טלאים של אכזבה והתקרבות, רוגז ושמחה.
ברור שכמו מרבית האנשים אני רוצה בן זוג שלם במשרה מלאה. הנחתי שאפגוש מישהו כזה תכף ומיד ואמשיך בחיי רק הפעם עם שותף מוצלח יותר. אך מסתבר שאנחנו מתאהבים לעיתים רחוקות מאוד. אני חשה שבעוד שמיומנויות הזוגיות שלי השתפרו לאחר שהייתי נשואה, ההתנסות הזאת גם גרמה לי להיות פחות להוטה להצליח בקשר רומנטי בכל מחיר. אני מקווה למצוא שותף חדש, ועל אף שאני משוכנעת שהדבר ישפיע על הקשר עם הגרוש שלי, הרי שאני בטוחה שנהיה שם אחד בשביל השנייה תמיד, בחולי ובבריאות.
לעת עתה אני אסירת תודה על הקשר שיצרנו מפני שסוף סוף אנו נמצאים בתפקידים שמתאימים לנו. ביום למחרת המסיבה שלי נסענו לאורך כביש החוף לעבר קניון טוֹפּנגה. הבן שלנו ישב במושב האחורי עם חבריו. בעלי לשעבר היה כרגיל הנהג, ובחר עבורנו את מסלול טיול ואת המקום שבו נעצור לארוחת צהריים. אני תמיד מעריצה את ההחלטיות שלו אך כשהיינו נשואים רציתי בן זוג שיאפשר גם לי להוביל, יתעניין ברצונותיי יצטרף לנסיעה שלי. ועכשיו? אני צוללת לתוך מושב הנוסעים ובוהה בגלי האוקיאנוס המתנחשלים מעבר לזגוגית החלון ומתענגת על העובדה שפעם בשבוע, אחה"צ, אני יכולה לוותר על השליטה. עם האיש הזה כבעלי ב20% משרה אני 100% מאושרת.
וונדי פאריס היא מחברת הספר "Splitopia: Dispatches from Today's Good Divorce and How to Part Well".
Translated from PSYCHOLOGY TODAY. COPYRIGHT 2016 SUSSEX PUBLISHERS LLC. Distributed by Tribune Content Agency, LLC.
תורגם במיוחד לאלכסון על-ידי סימונה באט
תגובות פייסבוק
5 תגובות על חמישית בעל, במשרה מלאה
תודה, זה מעניין מאד.
הגהה אחת: 'אלה שהם' -> 'אלא שהם'
וההיפר-קורקציה ב"האם לראות אותו אינו מעורר בך געגועים או חרטה" זועקת זעקות רמות.
תודה רבה. תיקנו (ואולי הגענו להיפוקרקציה?)
הכל סבבה עד שלבעלך לשעבר תהיה חברה רצינית וכבר לא יהיה לו זמן לבוא אליך ולשים את החומוס בקופסאות.
והפוך...כשעשרים אחוז (האמת זה נשמע יותר) מהצרכים שלך מסופקים, מה התמריץ למצוא בן זוג בכלל?
פנטזית נישואים של אשה שטרם התבגרה!
איני יודעת מה הסיבות שתכלי'ס הביאו לגירושים, אך מה שרשום,
אלו ססמאות ריקות תוכן!
יפה שמצליחים להישאר ביחסים טובים אחרי הגירושים.
מסכימה עם דנה, בוא נראה איך יראו היחסים הללו לאחר שתהיה
לפרוד שלך בת זוג רצינית.
האם דופקים את הנכים?
קתרין קוורמבילמרות השינויים הרבים שחלו בתפיסה הרווחת לגבי אנשים עם מוגבלויות, מיניותם עדיין...
X 18 דקות
גם חור הוא סיפור
קים בלהחוסרים, החורים, ואפילו חורי הסיכה בנייר מגלים לנו מה לא נאמר מפורשות,...
X 17 דקות
למה בלי גוף?
תחושה מוזרה אחזה בי כשקראתי הודעת דואר אלקטרוני מאחת מהוצאות הספרים, בתגובה לבקשתי לשלוח לי ספר בקובץ. כך כתבה עובדת ההוצאה: "בכל מקרה יכולה לשלוח לך קובץ, אם מעדיף".
תחושה מוזרה, אך לא בלתי מוכרת. תערובת של אי-נוחות ותימהון, מידה של אי-הבנה באשר למה שניצב לנגד עיניי, מן הבחינה התחבירית ובכל הנוגע לשימושי השפה. אין מדובר במקרה חד-פעמי, רחוק מכך. יותר ויותר אפשר להיתקל במשפטים כאלו בהודעות בדואר האלקטרוני ובאמצעי התקשורת הכוללים הקלדה, ואפילו בשיחות בעל פה עם נציגי שירות ומכירות במעגלים מסחריים ורשמיים שונים.
ברגיל, היינו מצפים שהמשפט של עובדת ההוצאה יהיה "בכל מקרה אני יכולה לשלוח לך קובץ, אם אתה מעדיף", אך המשפט שהגיע ממנו היה ללא כינויי הגוף המתבקשים, "אני" ו"אתה".
קל לטעון שמדובר במגמה לקצר בכתיבה, להעביר את עיקר המסר הנדרש לצורך הבנה מינימלית והתנהלות בסיסית, או במלים פשוטות, שכך "קל יותר". הטענה הזאת נשמעת לא פעם נוכח תופעות בלשון (ולא רק בעברית). פעם אומרים שקל יותר להגות בצורה מסוימת ולא בצורה אחרת, שיש העדפה לקיצור ולדחיסה של המידע, שקוצר הזמן אינו מאפשר פרישה של צורות ארוכות ושלכן הללו נשמטות או מפנות מקומן לחלופות קצרות. "שיקולי קיצור ויעילות" הם הקלף המונח בקלות על שולחן הדיון הלשוני. אלא שלא רק שיש באימוץ ההסבר הזה ויתור על ניסיון להבין תופעות לעומק ולרוחב, באורח שיטתי וכלל מערכתי, אלא שלא פעם "שיקולי קיצור ויעילות" או "קלות", פשוט אינם נכונים עובדתית וקורסים בבדיקה זהירה ומדויקת. פרט לכך: אם אנו מביטים על תופעות לשוניות, כלל לא בטוח שכצופים מהצד אנחנו יכולים לשפוט מה "קל" יותר לדוברים ובוודאי שאין בידינו לקבוע שזאת הסיבה שהם בוחרים בצורות ובמבנים מסוימים במקום באחרים.
התופעה לפנינו, והיא דורשת התייחסות, שכן היא חלק מהמציאות ומהמצאי של העברית בת זמננו. ראשית, יש לשים לב שמשפטים מהסוג זה מופיעים ככל הנראה בשיח רשמי, שבו לצד אחד יש איזושהי סמכות מנהלית-בירוקרטית, והצד השני ניצב מולו בבקשה או ברצון לברר דבר-מה. שנית, לפחות על פי הניסיון שלי, דרגי פקידוּת ובעיקר מזכירות (כן, נשים), מרבים להשתמש במשפטים מהצורה הזאת – הנה רשמתי "רוצָה לשתף במסקנות בעקבות יום הכיף המחלקתי" בפתח הודעה שהפיצה עובדת במחלקת למשאבי אנוש (הנה עוד ביטוי שנתייג ב"עוד נשוב אליו") באחד הארגונים. עולה החשד שלפנינו סימנים לתחביר בירוקרטי, לדגם משפט שנפוץ בתת-מערכת בתוך המכלול הגדול של העברית הישראלית. צריך יהיה לאסוף דוגמאות רבות, על הקשריהן, ולנתח אותן, אך יתכן שמדובר בצורה של הרחקה, של גידור מבחינת נטילת האחריות, ושל עלייה במדרגה של רשמיות מסוימת. והאם רק אני רואה במבנה גם סימנים לפסיביות-אגרסיבית? סימן לחוסר רצון להתחייב? ניסיון להתייצב, ובכוחנות מרומזת, במישור גבוה יותר מהמישור שבו נמצא בן השיח?
תחבירית, יש לשים לב שמדובר בצורות פועל בזמן הווה, שכן עתיד ועבר בעברית רגיל מאוד שיבואו ללא כינוי גוף. ההווה, זמן בעייתי וחידתי בעברית, נושא תפקידים של הבעת ה"עכשיו" וגם הבעת ה"תמיד", והוא בעל מאפיינים שמניים, לא רק של פועל. יתכן שמה שהיו בעבר משפטים הצהרה הוויים שהחלו ב"הריני" הם כעת משפטים שנפתחים ב"כינוי גוף אפס", מסוג "יכולה לשלוח לך קובץ". עוד יש להעיר שהגוף במשפטים הללו הוא גוף ראשון או שני, כפי שהגיוני שיהיה בשיחה, אפילו בדואר אלקטרוני, או בפנייה של הרשות לכל מי שיעמוד מול מה שהיא אומרת (בשלט, בהודעה שמופצת וכו'). אפקט נוסף שנגרם הוא שכשהגוף שמתייחסים אליו מובן מאליו מתוך ההקשר, הוויתור עליו נושא סיכון נמוך לאי-הבנה. דווקא הקידוד המגדרי בעברית מועיל בעניין הזה, שכן אילו מי שכתב לי את ההודעה המקורית היה אדם ממין זכר, והוא היה כותב "יכול לשלוח לך קובץ, אם מעדיף", היינו קרובים יותר לאפשרות של אי-הבנה. האפשרות לא לציין כינוי גוף כשהוא כבר הוזכר מפורשות במקום קודם במשפט מורחב לאפשרות לא לציין אותו כלל כשהוא ברור בהקשר של שיחה בין שניים. במובן הזה, אפשר לטעון לטובת נימוק ה-"קיצור", אך לא בהכרח לטובת נימוק ה"קלות", שכן האפשרות לאי-הבנה גוברת כשאין מציינים את כינוי הגוף לכתחילה.
כל הדברים הללו לא באים אלא לומר שיש צורך ללמוד את הנושא ולחקור אותו ברצינות: מי מפיק את המשפטים הללו? באילו הקשרים? אל מי? מתי אין מוותרים על כינוי הגוף? האם יש הבדלים בין כותבות וכותבים, בכל הנוגע לתופעה הזאת? כלומר: לפנינו שאלה תחבירית עשירה, שאין סיבה לחמוק מבדיקתה על ידי הסתתרות מאחורי נימוקי של "קלות" או "קיצור". תחביר, עסק מורכב וקשה, לא מקום לעצלנים. מרשה לעצמי לומר.