ימי השאננות המתוקה

ישנם אנשים בני מזל, שיכולים להיזכר בילדות שלהם בחיבה, כתקופה ללא הרבה מתח וחרדה. יתכן שהם חושבים על שעות ארוכות שאותן בילו במשחקים בחצר האחורית, חופשיים מדאגות, או עסוקים בתחביביהם, ועל מערכות יחסים חסרות דאגה ופחד. זיכרונות יקרים כאלה עומדים תכופות בניגוד גמור למה שרבים חווים בבגרותם, אז נדמה כי החיים מלאים בעיקר בלחץ וחרדה.

העובדה שרבים מתקשים להיות חסרי דאגה בבגרותם מעלה מספר שאלות מעניינות על הקשר בין תחושת שאננות והחיים הטובים. האם ילדות חסרת דאגות היא ילדות טובה במיוחד? האם הדבר מעניק משמעות לחיי הילדים, אך לא כך הוא בחיי המבוגרים? או שאולי המבוגרים צריכים להיות יותר חסרי דאגות, דומים יותר לילדים, כדי שחייהם יהיו מוצלחים? וחשוב מכל, אם שאננות, ללא דאגות, היא אכן תנאי הכרחי לחיים טובים – למה, בעצם?

יש משהו מיוחד בלהיות חסרי דאגות, שהופך את הלך הרוח הזה למרכיב חיוני בילדות טובה. אולם בנוגע למבוגרים, גיליתי כי ישנם מי שמסוגלים לחיות חיים נפלאים, מלאי משמעות, בלי להיות חסרי דאגות

כאם לשני ילדים קטנים, וכמישהי שעוסקת בתחום הפילוסופיה של המשפחה, הקדשתי לאחרונה תשומת לב לשאלה מהי ילדות טובה. המחשבה על הטוב שמשפיעים אהבת ההורים והחינוך, הביאה אותי להבין כי יש משהו מיוחד בלהיות חסרי דאגות, שהופך את הלך הרוח הזה למרכיב חיוני בילדות טובה. אולם בנוגע למבוגרים, גיליתי כי ישנם מי שמסוגלים לחיות חיים נפלאים, מלאי משמעות, בלי להיות חסרי דאגות.

א-סימטריה כזו בין הילדות לבגרות נובעת מכך שילדים ומבוגרים הם יצורים שונים לגמרי. להבדיל ממבוגרים, ילדים אינם מסוגלים לקדם בפועל את מה שנחשב בעל ערך בחייהם, בהיעדר תחושות חיוביות מול דברים אלה. פירוש הדבר כי אם ילדים יחוו מתח או חרדה, לא תהיה להם יכולת נפשית מתאימה כדי למצוא רגשות חיוביים כלפי פרויקטים ומערכות יחסים בעלי ערך. כתוצאה מכך, הילדים יימצאו בעמדה שבה פרויקטים ומערכות יחסים כאלה לא ייחשבו בעיניהם כמהותיים.

כדי להבין למה חיי הילדים הם בהכרח דלים אם אין בהם שאננות, בעוד שהדבר אינו כך ביחס למבוגרים, עלינו תחילה להגדיר את הדברים בבהירות: מי נחשבים לילדים ומה פירושו להיות חסרי דאגות, ומה פירושם של חיים (אנושיים) טובים? ילדים הם יצורים שכבר החלו לפתח יכולות של חשיבה מעשית, אבל עדיין לא ברמה שמחייבת אותם לשאת באחריות המתלווה להתנהגותם בבגרות. כשאני מדברת על שאננות, אני מתכוונת ליכולת שלא לחוש לחץ וחרדה, גם אם ישנם בחיים רגעים שבהם רגשות שליליים כאלה נוכחים. אדם חסר דאגות הוא, לכן, מישהו שאינו חווה מתח וחרדה לעתים תכופות מאוד, כתוצאה מהמבנה הנפשי שלו וגם כתוצאה מן הנסיבות האישיות שלו.

הימים חסרי הדאגה ההם. תצלום: HeedingTheMuses

לבסוף, כשאנחנו חושבים על משמעות החיים הטובים, אני מתכוונת למה שמכונה ״דיווחים היברידיים על רווחה״: חיים טובים הם חיים שבהם האדם עסוק בפרויקטים ומערכות יחסים בעלי ערך, וגם נמשך אליהם. למשל, פילוסופיה תתרום לכך שאני אחיה חיים טובים, אם אכן יש לפילוסופיה ערך (ערך שאינו תלוי בגישה שלי, אלא הוא מהותי לפילוסופיה) וגם אם נכון שאני בחרתי בפילוסופיה כמקצוע. בעולם שבו הפילוסופיה מוטעית במהותה, או שבו הייתי מעדיפה לעשות משהו אחר, הפילוסופיה לא תתרום לכך שחיי יהיו טובים.

עד כאן ההקדמה. השאלה שעלינו לנסות לענות עליה היא: איך יתכן שהשאננות חיונית לילדות טובה, בעוד שהיא אינה חיונית לבגרות טובה?

שלא כילדים, מבוגרים מסוגלים להעריך את הפרויקטים ואת מערכות היחסים בעלי הערך בחייהם, גם בהיעדר רגשות חיוביים

בואו נתחיל במבוגרים. שלא כילדים, מבוגרים מסוגלים להעריך את הפרויקטים ואת מערכות היחסים בעלי הערך בחייהם, גם בהיעדר רגשות חיוביים. זאת משום שמבוגרים הם יצורים שיכולים להעריך היבטים שונים של חייהם, ולו בשל העובדה שהם מתאימים לתפישה הכללית שלהם בנוגע לחיים ראויים. סופרת נוירוטית שכותבת רומנים משובחים אף שתהליך הכתיבה מייסר אותה, עדיין יכולה לרצות לכתוב, בלחץ ובחרדה, משום שהיא יודעת שרגשות שליליים אלה יהפכו את יצירתה לעמוקה יותר. מנתחת מוח שמנתחת חולים הסובלים מסוגים איומים של סרטן יודעת שעבודה כרוכה בסיכונים שאינם מאפשרים לה להתייחס לחיים בשאננות. היא מוכנה לוותר על חוסר הדאגה כדי לחיות חיים שיש בהם הישגים בתחום הרפואה.

למעשה, אנו יכולים להעריך את חייהם של מבוגרים שאינם חסרי דאגה כחיוביים, בדיוק משום שאנו יודעים כי יכולות ההערכה המורכבות יותר של המבוגרים (למשל: היכולת לבחינה עצמית, רכישת ידע מוסרי רלוונטי, מושגי זמן הולמים, חיזוי עלויות, סיכונים והזדמנויות הכרוכים בפעילויות מסוימות וכן הלאה) מאפשרים להם לרצות בפרויקטים ומערכות יחסים בעלי ערך, גם כשאינם חשים כלפיהם רגשות חיוביים.

לא כך הדבר באשר לילדים. אף שגם הם צריכים לאמץ פרויקטים ומערכות יחסים בחייהם, כדי שאלה ייחשבו כתורמים לחיים הטובים, הילדים חייבם להרגיש כלפיהם רגשות חיוביים. הילדים פשוט חסרים את יכולות ההערכה הנדרשות כדי להיות מסוגלים לאמץ מערכות יחסים ופרויקטים בעלי ערך רק משום שהם מתאימים לתוכנית החיים הכוללת.

עד האופק, והכול בסדר. תצלום: Jay Hsu

ככל שהילדים מרגישים יותר מתח וחרדה, כך נותר להם פחות מרחב נפשי לפיתוח רגשות חיוביים כלפי פרויקטים ומערכות יחסים בעלי ערך

ילדה שמתנדבת לטפל בקרוב משפחה הסובל מדמנציה במשך שעתיים ביום אינה מסוגלת להשלים ממש עם פרויקט כזה אם הוא מלחיץ אותה. להבדיל מהסופרת או מהרופאה שיכולות להביט מהצד ולראות כיצד פרויקטים מלחיצים מתאימים לתפישה הכוללת שלהן של חיים טובים, יכולות ההערכה של הילדה אינן בוגרות ומפותחות מספיק לשם כך. לכן היא אינה מסוגלת להעריך את המחויבות הטיפולית הזו על רקע של היכרות עצמית ראויה, הבנה מציאותית של אפשרויות אחרות, רמה מתאימה של ידע מוסרי והבנה ראויה של עלויות, סיכונים והזדמנויות. משום כך היא עלולה, נניח, להעניק משקל לא סביר לצורך לרצות את משפחתה, או לטעות בהערכת התביעות המוסריות ממנה. יתכן גם שאין לה מושג איזה מחיר היא משלמת ואילו דברים מהנים ורבי ערך היא יכלה לעשות בזמן היקר שהיא מקדישה לטיפול בבן המשפחה. טעויות כאלה אינן ניתנות למניעה, והן תוצאה ישירה מכך שילדים הם יצורים כאלה – יצורים שאינם נמצאים עדיין בעמדה שבה הם מסוגלים להמשיך בפרויקטים שכרוכים בהם לחץ וחרדה, רק בזכות היכולת למצוא לכך סיבות טובות.

כעת נשאלת השאלה: האם ילדים יכולים לא להיות שאננים באופן כללי, ובכל זאת לחוש רגשות חיוביים בלי פרויקטים ומערכות יחסים בעלי ערך? ממחקרים כמו זה של הפסיכולוג אד דינר (Diener), פרופסור בדימוס מאוניברסיטת אילינוי, עולה כי רגשות חיוביים ושליליים אינם נפרדים בכל זמן נתון. כלומר, רגשות אלה נוטים להדחיק אלה את אלה, וככל שהילדים מרגישים יותר מתח וחרדה, כך נותר להם פחות מרחב נפשי לפיתוח רגשות חיוביים כלפי פרויקטים ומערכות יחסים בעלי ערך. משום כך, ילדים שאינם שאננים, חסרים את המרחב הנפשי הדרוש כדי ליהנות מן הדברים הטובים שבחייהם.

אם אנו רוצים שילדים יוכלו ליהנות באמת ממשחקים, חינוך, חברויות ומערכות יחסים משפחתיות, בתחושה של שמחה, הנאה, שעשוע ועונג – וכך יחיו חיים טובים בילדותם – אז כדאי שניצור את התנאים שיאפשרו לילדים גישה לכל הטוב הזה, אבל גם יאפשרו להם להיות חסרי דאגות. לשם כך ממשלות צריכות להתייחס ברצינות לבריאות הנפש מגיל צעיר, וליצור מדיניות שתייחס ערך רב לשאננות כזו, כגורם משמעותי באפשרות לילדות טובה.

לאורה פראצ׳ולי (Ferracioli) היא מרצה בכירה לפילוסופיה פוליטית באוניברסיטה של סידני. היא כותבת בימים אלה ספר על מוסר והגירה.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: השמיים הם הגבול? קטנים עלי! תצלום: פיליפ פוט