יש לה וסת

"האם התסמונת הקדם וסתית (PMS) באמת קיימת?" זאת הייתה הכותרת שהשיקה אלף כותרות צעקניות נוספות – הצהרה נועזת מפיו של פרנק בּוּרֶה (Bures) – סופר, זכר – שגרמה לנשים רבות, החוות על בשרן את התסמינים שלפני הווסת, לגלגל את עיניהן באי אמון. אחרי הכול, התסמונת הקדם וסתית והקשר שלה למצב רוח מדוכדך היא אמתית לגמרי בעיני 85 אחוז מהנשים החוות אותה. אבל איך היא בכלל נולדה? כפי שמסבירה ס. אמנדה ריטנהאוס (Rittenhouse), היא לא הופיעה במרחב הדיון הציבורי לפני זמן רב כל כך.

השימוש הנרחב במונח PMS החל רק בשנות השמונים, אומרת ריטנהאוס, למרות שבספרות הרפואית הוא הופיע כבר בשנות השלושים, אם לא קודם לכן. ריטנהאוס תוהה איך התסמונת – שבעבר כונתה "מתח קדם וסתי" וזכתה לתשומת לב מעטה בלבד מהממסד הרפואי – הפכה לבעיה חברתי. היא מציינת שני אירועים שהתרחשו בשנות השמונים כאבני דרך: משפטי רצח שנידונו בבריטניה, ובהם הופחתו עונשיהן של נשים בגלל שהן סבלו מתסמונת קדם וסתית. המשפטים הציתו ויכוח באשר להשפעת התסמונת על נשים, בדיוק בתקופה שבה ממילא התקיימו דיונים חברתיים-תרבותיים על מקומן של נשים בחברה.

כמו הדיון שעסק ב'היסטריה' במאה הקודמת, הוויכוחים על מעמדה של התסמונת הקדם וסתית כבעיה חברתית נסבו סביב השאלה עד כמה מחזור הווסת מגביל את הנשים. במהלך מחקרה, ריטנהאוס בחנה מאמרים רפואיים, מאמרים בעיתונות וספרות פמיניסטית.

היא גילתה מספר תפישות הנוגעות ל-PMS, אבל היא מציינת כי משום שהנושא עלה לדיון ציבורי בעקבות שני משפטי רצח שזכו לכיסוי תקשורתי נרחב, הדיונים היו קשורים תמיד לאפשרות שמדובר בבעיה חברתית. בתחילה, הספרות הרפואית התייחסה לתסמונת כאל בעיה הורמונלית שולית, נושא אישי שתובע טיפול במחזור בעייתי. מספר המאמרים שהוקדשו לנושא גדל פלאים אחרי המשפטים, והמונח עצמו החל, בהדרגה, להתייחס לא לכלל התסמינים המקדימים את הווסת, אלא רק לשינויים קיצוניים המתרחשים בזמן המחזור.

כשהתסמונת הקדם וסתית החלה להיות מוזכרת בספרות הפופולארית, היא החלה להחליף את התיאורים העמומים של נשים כמי שהופכות 'למכשפות, אחת לחודש'. על אף שבספרות הרפואית המונח מתייחס לתופעות חמורות הקשורות למחזור, הספרות הפופולארית קישרה אותו לכל תסמין קדם-וסתי. אבל, כותבת ריטנהאוס, השיח הפמיניסטי אתגר את התסמונת ואת השלכותיה. הפמיניסטיות, שחששו מפני מתן צביון של מחלה למחזוריות הנורמלית בגוף הנשי, ומפני ההשלכות החברתיות האפשריות, החלו לתהות האם התסמונת הקדם וסתית עלולה לשמש הצדקה לאפליית נשים בחברה. עם הזמן, הפמיניסטיות החלו לקשר את התסמונת הקדם וסתית לתרבות, בהקשר של תפקידיהן המשתנים של נשים.

"התסמונת החזירה את התפישה הסטריאוטיפית לפיה נשים אינן יכולות לשלוט בעצמן... אבל עם הזמן זה השתנה", כותבת ריטנהאוס, הטוענת שהתסמונת הקדם וסתית אינה זוכה היום בשיח הציבורי לאותה תשומת לב כבעבר. אבל המאמר שלה, שנכתב בשנת 1991, התפרסם לפני האינטרנט ולפני שהתברר כי הרשת מסוגלת לעורר ויכוח על כל נושא, או לעורר תגובות צעקניות בהתאם. ממש כפי שבשנות השמונים הדיון על PMS עורר מחדש ויכוחים נושים על היסטריה, אולי התגובות למאמר של בורה מעידות על כך שהגיע הזמן לבחון מחדש את המיתוסים ואת חוויות הווסת של נשים מודרניות.

 

אֶרין בלייקמוֹר (Blakemore) היא סופרת והיסטוריונית המתגוררת בבולדר, קולורדו שבארה"ב. ספרה הראשון  The Heroine's Bookshelf זכה בפרס 'קולורדו' לספרי עיון ותורגם לאיטלקית, קרואטית ופורטוגלית. היא כותבת על נושאי היסטוריה ותרבות בוושינגטון פוסט, באתר ה'סמית'סוניאן', טיים, NPR, פופיולאר סיינס, The Onion ועוד. מידע נוסף תוכלו למצוא באתר שלה:erinblakemore.com

הקטע המקורי הופיע באתר JSTOR Daily, כאן.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי אֶרין בלייקמוֹר, JSTOR Daily.

תגובות פייסבוק