יש לי פיפי

מבחן עצמי: האם אתם מתנהגים אחרת בשירותים?
X זמן קריאה משוער: 2 דקות

שירותים יפניים מודרניים הם גולת הכותרת של הפיפי: על פי רוב הם מציגים גרסה מתוחכמת של בידה שכוללת שטיפה וייבוש של האיברים האינטימיים, חימום מושב, מטהר אוויר ומיזוג. אבל בחלקם יש דבר חשוב נוסף: האוטוהימה, או נסיכת הצליל, הוא מכשיר שמשמיע קול של הדחת מים באסלה. מסתבר כי נשים רבות ביפן מתביישות שאחרים ישמעו את רחש הפיפי שלהן; הבושה הזו גרמה להן להוריד את המים באסלה שוב ושוב תוך כדי מעשה, מה שגרם לבזבוז מיותר של מים. האוטוהימה שהומצאה בשנות השמונים פתרה את הבעיה. ההמצאה הזו אולי טרם התפשטה לשאר העולם, אך לא רק נשות יפן סובלות מביישנות בשימוש בשירותים - שלפוחית ביישנית היא פוביה שמונעת מהסובלים ממנה להשתין בנוכחות אחרים. אלה עשויים לתכנן את סדר היום שלהם לפי זמני הפיפי שלהם, מיקום שירותים מבודדים או אפילו להימנע מיציאה מהבית ומחיים חברתיים. אם אין להם ברירה אלא להשתמש בשירותים במקום ציבורי, לעתים הם נאלצים להשתמש בקטטר.

גם לאלה שלא סובלים מהתסמונת יש הסתייגויות שונות מהשירותים ומה שקשור בהם. עצם המונח שירותים מתרחק מתיאור מה שמתרחש באותו מקום, אותה פעילות יומיומית שכולנו עוסקים בה. באנגלית ובשפות אחרות נחים בשירותים (restroom) או מתרחצים בהם (bathroom), ונשים עם סטייל הולכות "לפדר את האף". Toilet הוא חדר הלבשה - המילה הצרפתית toilette היא צורת הקטנה של המילה toile, בד. במקור היא שימשה לתיאור בד לעטיפת בגדים, ובהמשך לתהליך ההתלבשות כולל רחצה. גם בעברית יש המכנים את השירותים בשם "נוחיות" או "מקום חשוב". דיבור על הפרשות הוא אולי הטאבו האחרון: סטיבן פינקר מעיר בספרו "The Stuff of Thought" ש"כל יצור אנושי חייב לעסוק בהפרשות באופן יומיומי, אך כל המילים לתיאור הפעולה הזו בשפה האנגלית הן גסות, ילדותיות או קליניות."

האם אנחנו מפחדים מהפרשות, כמו מדם, כי הוא מזכיר לנו את היותנו בני תמותה, או כי הוא עלול להיות מזוהם ולהדביק אותנו במחלות? האם הנטייה הזו טבעית, או שהיא נרכשת בתהליך חינוכי שמלמד אותנו להתבייש בהפרשות ולהסתיר אותן? עיון בתרבויות אחרות ובתקופות אחרות מלמד שהפרשות לא תמיד היו טאבו, וגם לא בכל מקום. מטיילים בסין ימצאו עדיין שירותים ציבוריים רבים שאין בהם דלתות, והמשתמשים בהם כורעים זה לצד זה או זה מול זה; מטיילים החולפים על פני הודו ברכבות זוכים למראה שורות ארוכות של כפריים שיוצאים לחרבון משותף של בוקר. גם בקיבוצים היה נהוג לעודד ילדים לשבת יחד על הסיר.

טאבו אחר, לעומת זאת, הולך ומטשטש: יותר שירותים ציבוריים מיועדים לשני המינים, ללא ההפרדה, שאין לה כמובן בסיס ביולוגי, אלא חברתי: אולי מדובר ברצון לא להיחשף ליד בן המין השני בסיטואציה זוהרת פחות, אולי בהגנה מאפשרות של הצצה מכוונת או לא מכוונת, ואולי גם מאפשרות של תקיפה. מחקר שהתפרסם ב-British Journal of Criminology ב-2012 מצא ששירותים הם המרחב הציבורי היחיד שגברים חוששים בו מתקיפה מינית יותר מנשים. נשים מרגישות בטוחות יותר בחברת נשים בלבד, בזמן שההימצאות בחברת גברים בלבד מעוררת בגברים חרדות מתקיפה מינית או אפילו ממבט בעל אופי מיני מצד גבר אחר. לפי מחקר אחר, להפרת החוק הבלתי כתוב של המשתנות, אשר גורס שאין לעמוד במשתנה סמוכה לגבר אחר, הייתה השפעה ברורה על זמן ההשתנה של מי שנדבקו אליו: לקח לו יותר זמן להתחיל וההשתנה הייתה "רציפה פחות". שירותים משותפים יכולים לעזור גם לטרנסקסואלים או בעלי זהויות קוויריות שונות. ובאמת אין מה להתבייש. לכולנו יש (פחות או יותר) אותו דבר.

מקורות:כתבה באטלנטיק על חייהם הסודיים של השירותיםוכמה שירותים נהדרים

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב

תגובות פייסבוק