באחד הלילות הגשומים של סן פרנסיסקו נמעכנו בסלון, אני וזוג חברים, ובהינו בסרטונים ביו-טיוב. באיזשהו שלב בחר אלגוריתם ההמלצות ב"זה קורה" של אריק לביא. "שום דבר לא ידוע, לא שנה לא שבוע" התהדהדו מילות השיר בחלל, ועליי ירדה לפתע עננת תוגה. תגידו, שאלתי, כמה שירים של אריק לביא אתם מכירים? ענו לי: שלושה-ארבעה. הפטרתי: אדם היה בעולם, חי חיים מלאים, ומה שנותר ממנו הם בסך הכול ארבעה שירים – זה מדכא. אמרו לי: ארבעה שירים זה לא מעט! שאלתי שוב: כמה שירים של אריק לביא מכיר הדור שמתחתינו? אולי אחד, הסכמנו. שאלתי בשלישית: וכמה שירים שלו יכיר הדור שאחריו? כנראה לא יכיר, הנהנו יחדיו כְּמוֹדים: מורשתו של אריק לביא תישכח בקרוב, צניחתם של שיריו אל תהום הנשייה כבר בעיצומה.
זה קצת מביך. אני אדם בסוף העשור הרביעי לחייו, שנזכר להתעמת עם אמת קיומית ולהשתאות מולה כמתבגר פוחז: אם בכלל יש לו לאדם תרומה לעולם, הרי שהיא זמנית ונדיפה כבושם זול. את תחושת הנצחיות שלנו מפמפמת בראש ובראשונה האמונה שיש ביכולתנו להנציח את עצמנו על ידי העמדת צאצאים, שבתורם יעמידו צאצאים וכך הלאה. אלא שזו אשליה, שכן שושלת כזו תשיג אמנם את הנצחת זרעו של אדם אך לא תנציח שמו ופועלו. כמו במקרה של אריק לביא נוכל אפוא לשאול: עד כמה נכדיו של אדם יחקקו אותו בזיכרונם? מה לגבי הנינים שלו, האם הם בכלל יזכו להכירו, או שעבורם הוא יהיה רק שם? ונניח שכן, מה בדבר החִימֵשים שלו? קרוב לוודאי שהם כבר לא יידעו אפילו את שמו. וכך, תוך לכל היותר מאה שנה יימחו שמו ופועלו מתודעת האנשים בעולם.
יש מי שיטענו שאדם דווקא יכול להשאיר אחריו, אף אם באופן עקיף, תרומה שיהיה לה ממד נצחי. מדען מותיר אחריו גוף ידע שהבאים אחריו מסתמכים עליו, יוצר עכשווי מושפע ביצירתו מיוצרים שקדמו לו, אנשים שדרך אורח חייהם מקדמים ערכים של שוויון עוזרים למגר אפליות חשוכות וכיוצא באילו. כל זה נכון. אלא שגם במקרים הללו, מה שיוותר בעולם היא התרומה, ואילו האדם עצמו לא ייזכר. מה לעשות, רובנו המכריע לא יפתח את תורת היחסות או יעטר את תקרת הקפלה הסיסטינית. סקרו את האנשים סביבכם, ותיווכחו שההישגים שלהם, מרשימים ככל שהם נדמים בעיניכם, הם בני חלוף. יתרה מכך, אם נחשוב על האישים הבולטים ביותר בתחומים השונים – מי בכלל יזכור אותם בעוד מאות שנים, שלא לדבר על אלפי שנים? האם מישהו יידע מי היו מארק צוקרברג וסטיב ג'ובס? מדונה וביונסה? האם מישהו יידע מי היה ברק אובמה, לבד מפרט הטריוויה: "הנשיא האמריקאי השחור הראשון"? אם אפילו מורשתו של אדם בעל שיעור קומה כמוהו תקופל אל תוך משפט צר מידות שכזה, מה תהיה המורשת שלנו, האנשים הפשוטים? האם נדונו לבלות חיים שלמים בעולם הזה ולא להותיר אחרינו אפילו עִקבה אחת שתזוהה עם כף רגלנו? ההשגה הזו היא בלתי נסבלת.
כשם שבמהלך חיינו אנחנו מתעלמים כל העת מעובדת מותנו, כך אנחנו נמנעים מלהגות בזמניות החותם שאנו מותירים על העולם. אנחנו חותרים לחיות חיים עם תכלית, ובה בעת שואפים לחולל שינוי בעולם שיהיה קרוי על שמנו, אבל האמת היא שהשינוי הזה יימחה מהעולם, או לכל היותר יתמוסס לתוכו, מבלי להשאיר בו זכר. אם כך הם פני הדברים, אני אומר לעצמי, נקודת המוצא שלך בגישה לחיים צריכה להיות הכרה באפסותך. אלא שבשעה שההכרה הזו מתחילה לשקוע בתודעתי, צצה באופן בלתי צפוי הבנה מעודדת. יש יתרון בכך שאתה מודע לעליבותך הגמורה. זה מאפשר לך לא להתייחס לחיים שלך ברצינות תהומית, זה מאפשר לך לא "להחשיב" אותם. מעכשיו, כשתיקלע למעמד מלחיץ או מביך, או כשתחווה כישלון או משבר, תוכל לנסות להזכיר לעצמך את קוטנו של הרגע, שלא לומר את זערוריותו, ולחוש בהקלת מה.
אני תוהה לעצמי: כשיגיע תורי ללכת מן העולם הזה ואסקור את החיים שחייתי, על מה אתחרט? האם אגיד לעצמי "חבל שלא התאמצתי יותר" או "חבל שלא היו לי יותר הישגים"? לא. סביר הרבה יותר שאחרוק שיניים, ובנימה של החמצה אפלוט: "חבל שלא נהניתי יותר". זה חלילה לא אומר שאני חושב שצריך לשאוף לחיי נהנתנות מרוקנים מתוכן, אבל אני כן הולך ומשתכנע שהמצב האופטימלי להסתלק בו מהעולם הוא כשאתה מסוגל לומר בלב שלם ומסופק את המשפט: "חייתי, חוויתי, נהניתי, תודה". המשפט הזו אינו מבטא גישה שיוּרית, מסתפקת במועט כלפי החיים, אלא בסך הכול גישה שהיא מרוככת יותר ומשוחררת יותר, כזו שעל פיה אינך צריך להתנהל כשבכיסך רובצת משקולת ה"אתה צריך לחיות חיים משמעותיים". גישת בית הלל הזו אומרת פשוט כך: צריך לחוות את החיים, להתמסר אליהם, להיענות להם – איך שר אריק לביא? "יש לנוע לנוע". זוהי כל התורה כולה.
תגובות פייסבוק
8 תגובות על יש לנוע, לנוע
אהלן אביב. נכון כתבת. הבה נהנה, ולא נקח עצמנו ברצינות תהומית. אעפכ יש לנו משימה להרבות טוב. חיים של נתינה יוצרים משמעות ומשאירים חותם (נכון, מזערי וחולף) אצל אלה שבהם נגעת. וזו נחמתי
אהלן אורנה. תודה! מסכים עם מה שכתבת, חושב שבסך הכול אנחנו רואים את הדברים עין בעין.
יפה כתבת אביב ויפה גם תגובתך אורנה.
תודה, רמי!
נהניתי לקרוא. אגב, השיר נכתב והולחן ע"י שמוליק קראוס, שגם אותו רצוי לא לשכוח...
וואוו, כתיבה מאלפת והדוקה כרגיל, אבל אני כ"כ לא איתך!
זכר האדם עצמו באמת נמחה. אז מה. אין זה מסלק ממנו את האחריות לחיות חיים בעלי משמעות. השפעתו על העולם לא נכחדת. האהבה שאהב, הטוב שהשפיע, נחקקים בלבבות ובנשמות האנשים בהם נגע, ואלה בתורם מזינים אותם ומניעים אותם לפעול בדרך שהתווה.
אני, גם מטרתי צנועה, "להשאיר את העולם מקום מעט יותר יפה מן העולם אליו נולדתי". מודעות לא נמחית.
מספרים עליו על הבעש"ט שהיה מסתובב עם שני פתקים בכיסיו. על האחד רשום "מעפר באתי ואל עפר אשוב" ועל השני "בצלם נבראתי". זו הצניעות והגדולה אליהן אני מכוון את חיי. גם אם אני טועה, אני מוצא שמטרות אלה מעשירות את חיי כמעט יום-יום.
ושלמה המלך, שבתחילה מלך על כל העולם ובסוף מלך רק על מקלו, כתב כבר שכל הנחלים הולכים אל הים, והים איננו מלא, אל מקום שהנחלים הולכים לשם הם שבים ללכת, ויש במשפט הזה המון פחד והמון מן הנחמה. להמשיך ללכת. לא יודע מה עוד.
כתב את זה קהלת. שלמה המלך כנראה לא היה קהלת ובאופן כללי כנראה שגם לא חכם גדול. סתם מלך מפונק עם הרבה מאוד יחסי ציבור. שזה יותר טוב ממה שאפשר להגיד על אבא שלו אם באמת קוראים את התנך לעומקו.
מבט של ברונזה
קאטָה קאראת׳עוד בפרה-היסטוריה הביטו בני אדם בכוכבים כדי לנווט את חייהם, כמונו וגם...
X 10 דקות
קמיעות של ענווה
מי שעיסוקם העיקרי אינו באחד התחומים הנוגעים ללשון, נוטים לייחס חשיבות יתרה ל"מקור המילים". לא פעם, נוכח מילה או ביטוי, אנשים משתוקקים לדעת מנין באו הדברים, מה הגלגול שהביא לכך שמילה מסוימת משמשת אותנו ונראית כפי שהיא נראית. העיסוק בשאלות הללו מזמן לא מעט פרטי טריוויה משעשעים, כדרכם של פרטים כאלו, ובכך אין כמובן כל רע. מצד אחר, אמר פעם בלשן חכם שהאטימולוגיה (העיסוק במקור המילים) היא "האלכימיה של הבלשנות". כוונתו הייתה לכך שהעיסוק במקור של מילים כרוך בלא מעט ספקולציות, תאוריות מופרכות מעיקרן וקפיצות לא מוצדקות מבחינת המידע וההיגיון. האלכימיה, זאת הממשית, שעניינה היה בטרנספורמציה של חומרים, הציבה לעצמה מטרה גדולה: להפיק זהב מחומרים אחרים, כלומר למצוא תהליך שבו נקודת המוצא תהיה איזשהו קש וגבבה, ובסיומה של דרך מפותלת יימצא בקדירת האלכימאי גוש נוצץ של זהב.
הביקורת על העיסוק המופרז, חסר האחריות, דל התיעוד והקלוקל עד מופרכות באטימולוגיה היא מוצדקת. אך לתשוקה האנושית הזאת יש גם צד שובה לב. כל תיאוריה אטימולוגית וכל ניסיון למצוא את מקורה של מילה, עשויים לשלוח אותנו למסע עשיר ומרתק. לדעתי, כל עוד אנחנו זוכרים שהמסע הוא רצף של אפשרויות, ולא בהכרח מורכב מתחנות של אמת מוצקה, עשויים להיפתח בפנינו אשנבים לידע ולתעלומות נוספות. ולא מיותר לומר שכמו בתחומים רבים בחיים, הוודאות המוחלטת מכשילה.
מסע אטימולוגי כזה מתרחש לעתים כמו מאליו ולא מתוך תכנון מראש או לאחר סימון מטרה. לפני זמן מה, נתקלתי בטקסט קצר על אבן האוניקס (Onyx), אבן חן שהיא סוג של קוורץ. יש הסכמה, ידיעה ברורה, שמקור שמה הוא במילה היוונית שפירושה "ציפורן". מה הקשר בין האבן ובין ציפורן (של חתול? של אדם?), עניין זה אינו ברור והוא נכרך בשורה של אגדות. בכל אופן, אבן האוניקס, במקום שבו קראתי עליה, הוזכרה כחומר גלם לחפצי חן קטנים מהסוג שמכונה בספרדית camafeo. מלה מוזרה בפני עצמה, המציינת תבליטים קטנים המשמשים כתליונים ועשויים בדרך כלל מאבנים יקרות למחצה: ערך בוויקיפדיה העברית על אוניקס מציין שהחומר "משמש גם להכנת תכשיטים כקמאו (חריתה המשאירה דמות בולטת מפני האבן)", ובכך גם מספק הגדרה למושג לועזי לא ברור, "קמאו".
וכך מתחיל המסע המוזר.
מה מקור המילה הספרדית camafeo? העין העברית אינה יכולה לא לראות פה מילה מוכרת מאוד, "קמע". עיון במקורות אחראיים למדי מראה ש-camafeo הספרדית, "דמות מגולפת מאוניקס או מאבן קשה ויקרה אחרת" מתועדת החל ב-1375, כמילה ממקור צרפתי, camaheu. לספרדית יש נטייה היסטורית להפוך h ל-f, וכך המעבר מהצורה הצרפתית לספרדית נראה הגיוני. והמסע חייב להימשך: מה מקור המילה הצרפתית? את זאת אין איש יודע בוודאות. היא מופיעה במקורות גם כ-camaïeu, ויש הממפים את המקור שלה לפרסית, למילה צ'וּמָהָאן שפירושה "אבן אגאת" או לערבית, למילה קָמָאאִיל שפירושה "ניצנים של פרח". האם התקרבנו להבנה או שמא התרחקנו? העניין מסתבך: יש טענה שהמילה הערבית קמאאיל היא המקור ל-cammeo באיטלקית שהיא מצדה המקור ל-cameo באנגלית.
ואילו cameo באנגלית היא מילה שגורה בהחלט, מתחום הקולנוע, שפירושה "הופעה קצרה ומזדמנת וקצרה במהלך הסרט של הבמאי או של אישיות ידועה אחרת". ומנין ההגדרה הזאת שהבאתי במירכאות? מאתר האקדמיה ללשון העברית, בתחתית הערך "קמע", עבור "הופעת קמע", ביטוי שלא יהיה מופרך לשער שנוצק על פי האנגלית.
אך האם cameo האנגלית קשורה ל-camafeo בספרדית ול-camaïeu הצרפתית? על כך הדעות חלוקות והראיות דלות לכאן ולכאן. והאם cameo קשורה ל"קמע" העברית? אבן שושן במילונו קושר בין "קמע" במובן של חפץ או פתק שמיוחסות לו סגולות, ובין "קמע" הפועל העברי הישן שפירושו "לקשור" או "לכרוך", כי קמע הוא לא פעם חפץ שנכרך או נקשר. אלא שאבן שושן, כנראה לאור דלות הראיות שבידיו, מסייג את הקשר במלה "כנראה". ולא זאת בלבד, אלא שכפי שהפועל יכול להיות המקור של שם העצם, כך גם ההיפך יכול להיות נכון, ובכל אופן לא ניתנת לנו השערה ביחס למקור הכללי, אולי החוץ-עברי, של "קמע" המוכר לנו כיום. מילון אוקספורד הגדול מגלה יושר וזהירות ומציין ליד cameo "ממקור לא ידוע", ובערך עצמו הוא מרבה לקשור את המילה האנגלית למילה האיטלקית, הן מבחינת התיעוד ההיסטורי, סוג המקורות וגווני המשמעות הבסיסיים.
אכן, ידיעותינו מוגבלות, ואינן מספיקות, לפחות במצב הדברים הנוכחי, כדי לקבוע דבר או להגיע לממצאים ברורים, שלא לדבר על מסקנות ודאיות. טוב שכך. מי שחושב שתהליך אלכימי הפיק עבורו זהב, צפוי להתאכזב. ובכל זאת, אם נשתחרר מהצורך המשועשע, שלעתים מגיע לכדי אובססיה, לדעת את מקורן של מילים, הרי שבמקרה הזה נוכל לומר שני דברים לפחות.
הראשון, הנוגע למילים שעסקנו בהן, הוא שעל אף ים אי הידיעה שאנו נסחפים בו בסירתנו הקטנה, נראה שכל המובנים שנתקלנו בהם עבור כל המילים שבדרך, נקשרים יחד בכך שמדובר בדבר קטן, בעל משמעות מרוכזת, מוקד קטן של יופי ותשומת לב, של כוח ממוקד: החל בתליון החרות וכלה בהופעה הקצרה, המפתיעה, בסרט, ובוודאי בקמע שעל צווארה של יולדת דוברת עברית או ארמית.
והעניין השני הוא, שהמסע תלוי בנקודת המוצא ובהנחות היסוד, גם אם אין מגדירים יעד ואין מגיעים לשום מקום ברור. הממצאים שנגיע אליהם, אפילו חלקיים, אם נצא לדרך מתוך העברית יהיו שונים מאלו שנגיע אליהם אם נצא מאנגלית, ושונים מאלו שנגיע אליהם אם נצא מספרדית. אם תרצו, יש כאן לקח על המגבלות של הידיעה, על חשיבות התיעוד ועל הזהירות שיש לנקוט בטיפול בו, ואפילו לקח כללי של ענווה הכרחית. ואולי גם זאת תועלת שעוד אפשר לראות באלכימיה.
הוא עדיין נייטרלי
דן סטיבסון למד להשלים עם העבודה שבשכונה שלו, באוקלנד, קליפורניה, מתרחשת פעילות פלילית בקנה מידה זעיר. ברחוב שלו עבדו זונות וסוחרי סמים, והוא לא התכוון לערב בכך את המשטרה. מה ששבר את רוחו היה הלכלוך שהלך והצטבר במקום - עוברים ושבים נהגו להשליך את האשפה שלהם מול חלונו, נהגים זרקו פסולת מהחלון והעירייה לא טרחה לנקות. כשנבנה במקום אי תנועה, המצב יצא משליטה: תושבים החלו משאירים על אי התנועה רהיטים שבורים, מזרונים מלוכלכים וכל מה שרצו להוציא מביתם. איש לא אסף, איש לא פינה, והמקום נראה מוזנח, מכוער ומזין עוד ועוד אשפה.
הפתרון של סטיבנסון היה פשוט ומבריק: הוא הציב במרכזו של אי התנועה שמול חלונו פסל של בודהה. סטיבנסון אינו בודהיסט, ולדבריו הוא בחר בבודהה משום שמדובר בדמות ״נייטרלית״. סמלים דתיים אחרים עלולים, כך הוא חשב, לעורר מחלוקת, ואפילו כעסים ואלימות. בודהה, לעומת זאת, ישרה שלווה. סטיבנסון ורעייתו לוּ יצאו לחפש פסל אבן קישוטי של בודהה בחנות לחפצי גינה, קדחו והצמידו אותו למקומו במרכז אי התנועה, וחיכו.
אט אט הזבל נעלם. כעבור שבועות מספר מישהו צבע את בודהה בלבן, ומיד לאחר מכן החלו מופיעים זרי פרחים ומנחות שונות שאנשים הניחו למרגלות הבודהה. שמעו של ״הבודהה מאוקלנד״ נפוץ, והמקום הפך ממזבלה לפינה קטנה של עלייה לרגל (ולא רק לבודהיסטים) מסביבו הוקם מקדש קטן ומאולתר, ועוד ועוד אנשים החלו מטפחים את המקום. סטיבנסון אומר שנרשמה ירידה ברמת הפשיעה בשכונה כולה.
האזינו לפרק He’s Still Neutral של הפודקאסט הנפלא 99% Invisable.