יש עתיד למחילה

בעידן שבו האינטרנט זוכר הכול, כל עלבון, כל טוקבק מלא טינה, כל פוסט מטופש, כל פליטת מקלדת פוגענית, האם יש לנו סיכוי ללמוד לסלוח? מסתבר שדווקא הטכנולוגיה מציעה לנו דרך לכך
X זמן קריאה משוער: 10 דקות

אני יודעת לנטור טינה. הייתי יכולה לומר לכם את שמותיהם המלאים, כן גם היום, של חברי לספסל הלימודים שהפך את חיי לגיהינום בכיתה ה', של הפרופסור שצרח עלי בסמינר לתלמידים מתקדמים באוניברסיטה, ושל הלקוח שלא פרע את החשבון שלו לפני עשור. הייתי יכולה לומר לכם בדיוק מי אמר מה ומדוע, וגם היכן, וחשוב מכל, יכולתי לספק לכם רשימה של מהלכי נקמה מורכבים (שעם זאת לא מומשו לעולם) שהגיתי בלבי בעקבות כל אחת מן הפגיעות הללו.

דבר כזה יכול להיראות ככישרון, כמיומנות או כנגע –  תלוי בתפישה הפילוסופית שלכם. כל מה שאני יודעת הוא שלא טיפול, לא מדיטציה ולא עשרות ספרים לשיפור-עצמי הצליחו למחוק את ההרגל המסוים הזה.

יכול להיות שאני לא בדיוק מצטיינת ב"לסלוח ולשכוח", אבל ברגע שאני שוכחת, אני דורשת מעצמי לסלוח

אף על פי כן, גיליתי כלל אישי אחד שמונע מנטירת הטינה לצאת משליטה: ברגע שאני שוכחת את פרטי הפגיעה המקורית, אני אוסרת על עצמי בכל לשון לשמור על הטינה הרוחשת. יכול להיות שאני לא בדיוק מצטיינת ב"לסלוח ולשכוח", אבל ברגע שאני שוכחת, אני דורשת מעצמי לסלוח.

אלא שתודות לאינטרנט, עולה בי החשש ששכחה חדלה להיות מסדרון מעבר רוחני. כמה סלחניים אנחנו יכולים להיות, כעת כשהאינטרנט מתעד לנצח, באורח מקוון, את כל המעשים השליליים שלנו?

אני לא מדברת רק על מלחמות טוקבקים או הערות חסרות רגישות בפייסבוק. אני מדברת על מספר העימותים והכשלים המונצחים אונליין לנצח נצחים. אתם יודעים למה אני מתכוונת: אותה שרשרת של הודעות טקסט "אני מגיע בתוך חמש דקות!", שמעידה על חוסר יכולתו של חבר להגיע בזמן לפגישה שקבעתם. סרטון יוטיוב שמתעד ילד דרמטי במיוחד, או מבוגר בהתקף של זעם. הספר שבו לא ציינו את תרומתכם לתוכנו והנה הוא כבר נעלם מהדפוס... אבל מופיע עד מהרה בארכיוני הספרים של גוגל. איך אפשר להניח דברים בצד, להותיר אותם מאחור, כשאיננו יכולים עוד לסמוך על כך שהם באמת יחלפו מן העולם, ויישארו אי-שם מאחורינו?

מפתה להוסיף את גוגל לרשימת הסיבות לטינה שאני נוטרת, ולהאשים אותו ביכולתנו הפוחתת למחול לזולת. אבל אם תחפרו מעט עמוק יותר במערכת היחסים בין טכנולוגיה, זיכרון ומחילה, תראו שכבר לא כל כך ברור שימי המחילה אכן מאחורינו.

אבן צלולה, איסלנד

אבן צלולה על החוף באיסלנד. תצלום: רייקל פישר

האינטרנט לפעמים שוכחת

קודם כל, מסתבר שהיכולת של האינטרנט לזכור הכול מוצגת במונחים מעט מופרזים. כפי שוונדי היו קיונג צ'ון (Wendy Hui Kyong Chun) מציינת ב"קיומו הנמשך של מה שהוא בן חלוף, או עתיד הזיכרון": "המדיה הדיגיטלית אינה נמצאת תמיד שם. אנחנו סובלים מתסכול יומיומי מול מקורות דיגיטליים שפשוט נעלמים. מדיה דיגיטלית הוא מהות נשחקת, נגועה בשכחה וניתנת למחיקה".

אכן, המדיה הדיגיטלית כל כך נוטה להיעלם עד שעומד לרשותנו ה-Wayback Machine של ה-Internet Archive (או בקיצור IWM), שהוא אתר שמתוכנן ספציפית לארכב את האינטרנט הנעלם ללא הרף. לדבריה של צ'ון:

"ה-IWM מתקן את האינטרנט בכך שהוא מציע לנו 'מכונה' שמאפשרת לנו לשלוט בתנועה שלנו בין העבר לעתיד, על ידי בריאה מחדש של האינטרנט בקנה מידה עצום. ה-IWM הוא כלי ראוי ביותר מבחינה אחת; כיוון שדפי אינטרנט מציעים קישור ואינם כוללים בעצמם תמונות שאפשר לאתר אותן בכל מקום, וכיוון שקישורים משתנים תמיד, ה-IWM משמר רק שלד של דף, שמלא בקישורים שבורים ותמונות חסרות".

תוצאות החיפוש של שמו של אדם נושאות איתן השלכות משמעותיות. ההיסטוריה הדיגיטלית שלנו עשויה להשפיע על ההזדמנויות שיוצעו לנו

לפגמים הקיימים באחסון של מדיה ולפערים ב-Wayback Machine הרשו לי להוסיף מקור נוסף לשכחנות מקוונת: עלייתה של הזכות החוקית המכונה "הזכות להישכח". בעיקר באיחוד האירופי, הפסיקה החדשה והמדיניות המתגבשת דחפה אותנו לעולם שבו היכולת התאורטית של הטכנולוגיה לזכור הכול מרוככת ומוגבלת על ידי מחויבות מפורשת לכוח השכחה.

כפי שמג לטה אמברוז (Meg Leta Ambrose) וג'ף אאוסלוס (Jef Ausloos) מציינים ב"הזכות להישכח מעבר לאוקיינוס", הזכות הזאת הופיעה בדיוק כתגובה ישירה למקרים משפטיים שמשקפים את האופנים המוחשיים מאוד שבהם זיכרון מקוון נצחי משפיע על חיינו:

"בעידן שבו 'אתם מה שגוגל אומר שאתם', הורים לעתיד מחפשים שמות אפשריים כדי לסייע לילדיהם להופיע בראש תוצאות החיפוש. רק הורים מעטים, מסוג נדיר, מצפים מילדיהם 'ללכת לאיבוד בהמון וירטואלי', אפילו לאור הלחץ שמגיע עם התפישה המקובלת ש'החיים, כך נראה, מתחילים לא בלידה אלא בהתעברות המקוונת... ושמו של ילד הוא הקישור לרשומה הקבועה הזאת'. בקיצור, תוצאות החיפוש של שמו של אדם נושאות איתן השלכות משמעותיות. ההיסטוריה הדיגיטלית שלנו עשויה להשפיע על ההזדמנויות שיוצעו לנו, על שמנו הטוב והשמירה עליו, ועל העצמי שאנחנו מגלמים בגופנו".

'אפקט גוגל' גורם לנו להיות שכחנים יותר

וכמובן, ההיסטוריה הדיגיטלית שלנו עשויה, או עלולה, להשפיע על הסיכוי שאנשים יהיו מוכנים לסלוח לנו על עבירות שאנחנו עוברים – במיוחד אם האנשים הללו הם, כמוני, נוטרי טינה כרוניים. אבל בעניין הזה יש לגוגל גם חדשות טובות, כי מסתבר שעולם עם גוגל הוא גם עולם שבו אנשים פחות טובים בלזכור.

ב"איך גוגל משנה לכם את המוח", דניאל מ. וגנר (Daniel M. Wegner) ואדריאן פ. וורד (Adrian F. Ward) מכנים זאת בשם "אפקט גוגל", וכותבים כך:

"יתכן שהאינטרנט תופסת לא רק את מקומם של אנשים אחרים כמקורות חיצוניים לזיכרון אלא גם את מקומן של המיומנויות הקוגניטיביות שלנו עצמנו. יכול להיות שהאינטרנט מבטלת לא רק את הצורך שלנו באדם קרוב כדי לחלוק איתו מידע – אלא גם מקעקעת את הדחף שלנו להבטיח שעוּבדות אחדות, חשובות, שזה עתה למדנו, יירשמו במאגרי הזיכרון הביולוגיים שלנו".

אף כי "אפקט גוגל" לא מחק את הזיכרונות שלי מפגיעות מלפני ימי האינטרנט, יתכן שהמוח שלנו פחות נוטה לתעד פגיעות ולטפח אותן, כעת, כשאנחנו מתרגלים בהדרגה להפוך את הזיכרון לפרויקט מיקור חוץ בענן. כפי שבטסי ספרו (Betsy Sparrow), ג'ני ליו (Jenny Liu) ודניאל מ. וגנר (Daniel M. Wegner) מנסחים זאת ב"ההשפעות של גוגל על הזיכרון: השלכות קוגניטיביות לכך שהמידע שלנו מצוי בקצות אצבעותינו":

"אנחנו עוברים תהליך של סימביוזה עם הכלים הממוחשבים שלנו, והופכים למערכות מקושרות שזוכרות פחות באמצעות למידת מידע ויותר על ידי כך שאנחנו יודעים היכן אפשר למצוא מידע". אם אנו סומכים על גוגל באיזושהי מידה כדי שהוא יזכיר לנו מדוע אנחנו כועסים על מישהו, הרי שאנחנו יכולים לאפשר לעצמנו להרפות מהסיבה, כך שהיא תפסיק לשכון בתוכנו.

ההבדל בין לסלוח ולשכוח

אך כדי שלא תחשבו ש"אפקט גוגל" הוא רישיון למחילה, יש טעם להרהר במערכת היחסים היסודית המתקיימת בין שכחה ומחילה. כפי שאוליבר האליך (Oliver Hallich) ממפה זאת ב"האם אפשר לפרק את פרדוקס המחילה?":

למחול זו אחת מתוך דרכים רבות שבהן אנו יכולים להגיב למעשי עוולה. לא פעם מגדירים זאת כוויתור על רגשות שליליים, על יסוד מוסרי, שנגרמו לאדם כשאדם אחר גרם לו לעוול

"למחול זו אחת מתוך דרכים רבות שבהן אנו יכולים להגיב למעשי עוולה. לא פעם מגדירים זאת כ'ויתור על רגשות שליליים, על יסוד מוסרי, שנגרמו לאדם כשאדם אחר גרם לו לעוול', כשהמושג 'רגשות שליליים' מתייחס למגוון רחב של רגשות, כגון אי-נחת, אכזבה, טינה, כעס, תיעוב, בוז, זעזוע ושנאה... ככל שמחילה כוללת 'ויתור על רגשות שליליים', היא, בניגוד לשכחה, משהו שאנחנו עושים, לא משהו שרק קורה לנו. היא דורש מן המוחל להחליט לוותר על טינה, והיא דבר שנעשה בשל סיבה קונקרטית".

למרבה הצער, אין לצורך כך שום אפליקציה. שום שירות אינו יכול לקחת על עצמו את העבודה הקשה הגלומה במחילה, ומדובר בעבודה אנושית: העבודה שמהותה ויתור מכוון על טינה ובחירה לשחרר את הרגשות השליליים הקשורים בה.

לחיצת ידיים, שחור ולבן

עבודה אנושית. תצלום: rawpixel

אמנות ההתנצלות המקוונת

אבל אולי בכל זאת יש דרך שבה הטכנולוגיה עשויה לעזור לנו במשימה הזאת, שאין אנושית ממנה. כפי שקארן איי. צ'רולו (Karen A. Cerulo) וג'נט מ. רואיין (Janet M. Ruane) מתעדות במחקרן המרתק "התנצלויות של העשירים והמפורסמים: הסברים תרבותיים, קוגניטיביים וחברתיים לשאלה מדוע אכפת לנו ומדוע אנחנו מוחלים", להתנצלויות יש השפעה עצומה על היכולת למחול, לפחות כשמדובר בפגיעות מצדם של סלבריטאים: "ההתנצלות הופכת לדרך להשלים ולתקן יחסים חברתיים חשובים, דרך לשכנע קהל לסלוח ולשכוח".

אך לא כל ההתנצלויות יעילות באותה המידה: לפי צ'רולו ורואיין, ההתנצלויות שסביר ביותר שיובילו למחילה הן התנצלויות של "התענות", כלומר כאלו שבהן "הפוגעים מודים ללא סייג בבושה ובאשמה ומבקשים מחילה מהציבור באורח מפורש".

בעולם שקדם לאינטרנט, רק סלבריטאים ופוליטיקאים נאלצו לבצע התנצלות פומבית

בעולם שקדם לאינטרנט, רק סלבריטאים ופוליטיקאים נאלצו לבצע התנצלות פומבית מהסוג הזה. רק הם התנסו באמנות הזכייה במחילה על עבירה פומבית. אך בעידן שבו לכל אחד מאיתנו יכול לקרות שהערה שהושמעה מבלי דעת תועדה בתיעוד של קבע בגוגל, ולא חשוב כמה ההערה נאמרה באורח לא צפוי או פגום, כל אחד ואחת מאיתנו חייבים ללמוד כיצד לומר "אני מצטער".

ואנחנו יכולים לעשות את זה בדיוק באופן שבו צ'רולו ורואיין מציעות. מן הניתוח הסמנטי שהן ביצעו, התנצלויות פומביות ונתוני הסקרים המלווים שמצביעים על רמת המחילה מצד הציבור, מתברר שסביר ביותר שהתנצלויות יובילו למחילה אם הן מתמקדות בקורבן ולא בפוגע, וכשהן מנוסחת בסדר כזה, המקפיד להציב את החוויה של הקורבן בחזית ובמרכז. כדוגמה להתנצלות אידאלית הן מצטטות (ומלוות בהערות) את ההתנצלות שהשמיע אופרה וינפרי ב-2009, לשחקנית רובין גיוונס, לאחר שווינפרי אפשרה למתאגרף מייק טייסון, בעלה לשעבר של גיוונס, להתלוצץ על עברו כגבר פוגע:

"אומר לך ולכל אישה שהוכתה אי-פעם... [קורבנות].. אני מרגישה שלא טיפלתי במקרה בצורה הטובה שהייתי צריכה לטפל בו. ואני מרגישה שיכולתי ללכת רחוק יותר ושהיה עלי לומר יותר כדי להבהיר שמה שהוא עשה ומה שהוא אמר – היה לא ראוי. כך שאני מתנצלת בפנייך ובפני כל אישה שאי-פעם הייתה במצב הזה [חרטה]".

האפשרות שהאינטרנט ממש יכולה לתמוך בתהליכים השלובים של התנצלות, מחילה ואפילו שכחה, היא משקל נגד מסוים לעיסוק המתמיד בסוגיית העקבות הדיגיטליים שאנחנו מותירים לנצח

בעולם שבו כולנו מותירים תיעוד קבוע, על כולנו ללמוד את האמנות הכרוכה בהשמעת התנצלות פומבית, שמשלבת הבעה של חרטה או התענות עם סיפור דברים כזה המקפיד לתת לקורבן את המקום המרכזי בהתנצלות שלנו. אנחנו יכולים וחייבים להשתמש בנוסחה הזאת כשאנחנו עושים טעות אונליין, כמו כשאנחנו שולחים הודעת מייל עוינת או מעלים משהו חסר רגישות לפייסבוק או לטוויטר. אך אנחנו גם יכולים וצריכים לשמור את הדבר לאותם מצבים בלתי נמנעים ורבים שבהם אנחנו פוגעים באנשים או מעליבים אותם שלא בסביבה המקוונת, באופנים שבהם גוגל עלול למנוע מהם לשכוח זאת.

עתיד המחילה

האפשרות שהאינטרנט ממש יכולה לתמוך בתהליכים השלובים של התנצלות, מחילה ואפילו שכחה, היא משקל נגד מסוים לעיסוק המתמיד בסוגיית העקבות הדיגיטליים שאנחנו מותירים לנצח. אכן, כבר איננו יכולים לסמוך על כך שעוולות שעשינו בעבר ייעלמו אונליין או בסביבה הלא מקוונת. אך דווקא העובדה שהדבר ניתן לצפייה מראש יוצרת הן את הצורך והן את האפשרות למחילת אמת, על ידי האתגר המוצב בפנינו לטפח לא רק את מיומנות ההתנצלות אלא גם את מיומנות הוויתור וההשמטה.

ואם אתם לא ממש מוכנים לאמץ את הפוטנציאל של האינטרנט בכל הקשור לטיפוח המיומנות האנושית ביותר, זה בסדר. אני סולחת לכם.

 

מקורות:

The Enduring Ephemeral, or the Future Is a Memory, Wendy Hui Kyong Chun, Critical Inquiry, Vol. 35, No. 1 (Autumn 2008), pp. 148-171, The University of Chicago PressThe Right to Be Forgotten Across the Pond, Meg Leta Ambrose and Jef Ausloos, Journal of Information Policy, Vol. 3 (2013), pp. 1-23, Penn State University PressHow Google Is Changing Your Brain, Daniel M. Wegner and Adrian F. Ward, Scientific American, Vol. 309, No. 6 (DECEMBER 2013), pp. 58-61, Scientific American, a division of Nature America, Inc.Google Effects on Memory: Cognitive Consequences of Having Information at Our Fingertips, Betsy Sparrow, Jenny Liu and Daniel M. Wegner, Science, New Series, Vol. 333, No. 6043 (5 August 2011), pp. 776-778, American Association for the Advancement of ScienceCan the Paradox of Forgiveness Be Dissolved?, Oliver Hallich, Ethical Theory and Moral Practice, Vol. 16, No. 5, Special Issue: BSET 2012, (November 2013), pp. 999-1017, Springer

Apologies of the Rich and Famous: Cultural, Cognitive, and Social Explanations of Why We Care and Why We Forgive, Karen A. Cerulo and Janet M. Ruane, Social Psychology Quarterly, Vol. 77, No. 2, Special Issue: Social Psychology and Culture: Advancing Connections (JUNE 2014), pp. 123-149, American Sociological Association

אלכסנדרה סמואל כותבת טור דו-שבועי The Digital Voyage, שבו היא בוחנת סוגיות פסיכולוגיות, חברתיות ומעשיות בהגירה לעולם המקוון.

הקטע המקורי הופיע באתר JSTOR Dailyכאן.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי אדם הררי

תמונה ראשית: פרח מחילה. תצלום: ארון בורדן, unsplash.com

Photo by Aaron Burden on Unsplash

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי אלכסנדרה סמואל, JSTOR Daily.

תגובות פייסבוק

תגובה אחת על יש עתיד למחילה

01
ארנון

אז יש חיוב בעולם הרשתות החברתיות והחשיפה המקוונת. אבל כמה מפתיע: זה דורש תשומת לב של בני אדם, לא של מכונות ואלגוריתמים. כן, ככה יש עתיד למחילה.