יש תרופה לפנאטיות

אני מאמין שהקונפליקט העמוק שלנו במאה ה-21 הוא לא בין המערב לבין האסלאם, הוא לא בין אירופה לבין יתר העולם. הקונפליקט העמוק של המאה ה-21 הוא בין הפנאטים לבין כל היתר. בין הפנאטים שאצלם המטרה, כל מטרה, מקדשת את כל האמצעים, לבינינו, אלו שמאמינים שחיי אדם הם מטרה בפני עצמה.

פנאטים יש כאלה וכאלה, נוצרים, מוסלמים, יהודים. יש פנאטיות פמיניסטיות ויש פנאטים של איכות הסביבה, ויש צמחונים פנאטים, מכל הגוונים. לא שאני משווה. יש דרגות שונות של רוע גם בפנאטיות. אבל הפנאטיות היא סינדרום אנושי עמוק מאוד, ויכול להיות שאיש מאיתנו איננו לגמרי נקי מאיזה גן פנאטי.

כל הזמן הפנאט רוצה לשנות אותך, להשפיע עליך – לטובתך.

הפנאט הוא אלטרואיסט גדול. הוא כל הזמן מעוניין בך, לא בעצמו. כי אין לו עצמו. אין לו חיים עצמיים. החיים הפרטיים שלו לא קיימים. כל הזמן הפנאט רוצה לשנות אותך, להשפיע עליך – לטובתך. לשנות את הרגלי החשיבה שלך, או את הרגלי האמונה שלך, או את הרגלי התפילה שלך, או את הרגלי האכילה שלך, או את הרגלי העישון שלך או את הרגלי המין שלך. לטובתך. הוא תמיד נופל על צווארך כי הוא נורא אוהב אותך. הוא רוצה להציל את נשמתך.

אם זה לא יעזור, ואתה לא תשתנה, כיוון שהוא כבר נפל על צווארך, הוא גם יחנוק אותך בגרונך, גם כן, לטובתך. כי הוא אוהב אותך. ואם אין לך תקנה, אז לטובתך מוטב שלא תהיה בעולם הזה. אבל הוא כל הזמן רוצה להושיע אותך, הוא דואג לך. שתעבור ממקום למקום, מדת לדת, ממפלגה למפלגה, מהרגל להרגל.

הפנאט הוא אדם נבוב, הוא סימן קריאה מהלך. אין לו אינטימיות. אני אומר "לו", ואני מתכוון גם "לה". אין חיים פרטיים. והנושא הזה ריתק אותי ב"עד מוות", וחוזר ומרתק אותי ב"הבשורה על פי יהודה". הוא מרתק אותי כל ימי חיי, כי מי שגדל בירושלים יודע דבר או שניים על פנאטיות, אז והיום. היום עוד יותר מאשר בילדותי. אבל גם בילדותי. אם תבטיחו לי לקבל את הדברים הבאים שאומר עכשיו בחיוך קטן, אני אפילו אספר לכם שאני מאמין שלפחות באופן עקרוני, אני מצאתי גם את התרופה לפנאטיות. והתרופה לפנאטיות זה הומור וסקרנות.

לא פגשתי בימי חיי אף פנאט עם חוש הומור, ולא פגשתי אדם עם חוש הומור שנהפך לפנאט אלא אם הוא או היא איבדו את חוש ההומור שלהם. סרקזם כן, זה יש לפנאטים, אבל לא חוש הומור. אילו יכולתי לדחוס הומור וסקרנות לתוך קפסולות קטנות ולחסן אוכלוסיות שלמות בפני הפנאטיות, שיבלעו את גלולות ההומור והסקרנות שלי, הייתי ראוי לפרס נובל ברפואה, לא בספרות. אבל תראו מה אני עושה. תסתכלו עלי. לייצר גלולות – פנטזיה – לייצר גלולות עם הומור וסקרנות כדי לחסן את האנושות מפני קללת הפנאטיות, הנה גם אני רוצה לשנות אנשים אחרים לטובתם. זה נורא מידבק. בכל אחד מאיתנו יש קצת מזה. זה מתחיל במעגל האינטימי ביותר, זה מתחיל במשפחה, כשאנחנו רוצים לשנות את ילדינו, או את בני הזוג שלנו או את אחינו או את אחותנו, לטובתם. “תהיה כמוני", או "לא, לא, חס וחלילה, רק אל תהיה כמוני, אבל תשתנה". אין לי מענה לפנאטיות. לא המצאתי את הכמוסה הזאת. אבל ניסיתי לכתוב על פנאטים כתיבה שיש בה גם סקרנות וגם הומור.

דברים מהרצאה שנשא הסופר עמוס עוז ביום ששי, 25 בדצמבר 2015, בכנס "מדיטק" לציון 50 שנה לפרסום ספרו הראשון.

 

מתוך "עד מוות" 1

"על הכל עלתה לפנות ערב רישעות ערירית, שוצפת, כוחות פרועים אשר לא ייאמנו, ציווחת תרנגולי-הפרא או חתול-בר בסבך. הארצות האלו היו הולכות ומתכסות חלודה, הולכות ומתפוררות עד מוות. וכך חדלה איפוא ירושלים להיראות כמחוז-חפץ, זירת עלילות-תהילה. אירע שינוי. אנשים היו שוברים את השתיקה הארוכה כדי לומר: בירושלים.

והיה ביניהם אחד אשר הלך והבין, מתוך איזו התבהרות פנימית אטית, כי ירושלים הנכספת איננה עיר אלא אחיזה אחרונה של חיוּת דועכת."

 

 

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי עמוס עוז.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

12 תגובות על יש תרופה לפנאטיות

01
בן עמי

תודה. פנינה של ממש. אפשר להוסיף לה את ההתנשאות של הדוגמטים זה על זה, שהחלה מבידול של הצודקים בעיני עצמם באופן מוחלט, עד שנתהפכה עלינו באלימות הכפשות ופיזיות של ממש, נטולת הומור בעליל.
אני משתוקק למשל, לראות יריבי דעה מובילה, יושבים על בימה אחת. צוחקים זה על זה, זה על עצמו, זה על מחנהו של זה - וביחד. מפעילים יחד את השריר הלא רצוני של הומור, למוסס את גלולת הפנאטיות והשנאה. ישנם אנשים שקולים כאלה, משני המחנות. נשאר לבדוק את החשק שלהם לצחוק, בלי השוליים הקיצוניים.

02
מוטי ורדי

גם אהבה מסוג אגפה היא תרופה לפנטיות מיליטנטית כלומר הבעיה אינה הפאנטיות אלא הכוחנות ,האלימות או המניפולטיביות של אותם פנטיים המנסים להשפיע על אחרים בכוח ולא על ידי דוגמה אישית כפי שעשה ישו ואחרים שהיו קיצוניים אך לא אלימים

03
דליה יאירי

ולואי והיתה תרופה לפנאטיות. לצערנו, ההומור הוא אכן תרופה, אבל תרופה מונעת, לא מרפאת. תרופה שהיא כמו חיסון. שומרת על המחוסן מפני אותו תהליך , שיכול להיות זוחל או רץ, המוביל אל עבר קיצוניות ממאירה. היהדות הצטיינה בהומור , הומור שהיה מכוון קודם כל פנימה. הרבה יצירות קלאסיות כתובות בהומור. ואין ספק שבזכות ההומור יכלו יהודים לעגל זוויות, לראות דברים מרוככים גם כשהמציאות היתה קשה. כשציבור איבד את היכולת לצחוק על עצמו, להביט עם קורטוב של קלות דעת-הגלישה אל עבר פנאטיות היתה קלה. רצינות תהומית -צירוף מלים המעיד על שקיעה עמוקה. מסוכנים הם מנהיגים חסרי הומור הרואים בכל קריקטורה או בדיחה, בכל סאטירה - סכנה להמשך כהונתם. הנשק של חברה דמוקרטית מול מנהיגים כאלה חייב לכלול גם הומור.

04
דני ב

עוז צודק לגמרי לגבי היחס ההפוך בין הומור ופנאטיות. זה בולט בתחומים רבים, אבל כמעט בכל חברה יש "על זה לא צוחקים" משלה. אצל היהודים זאת השואה (יש ז'אנר מיוחד של בדיחות שואה, אבל הן מופיעות בעיקר כדי להוכיח משהו או כדי להרגיז מישהו). האבסורד הוא שאנשים ש"ימכרו את האמא שלהם בעבור בדיחה טובה" נחשבים גם הם לפנאטים - פנאטים להומור בכל מחיר. גם הם בלתי נסבלים.

05
דליה יאירי

אבא שלי היה אספן של ספרות ההומור בארץ ישראל , חוברות היתוליות, עלונים , ספרים ומה לא. פנאט להומור ואספנות... הומור -לא היה לו... לצחוק על האוסף? איש לא העז... בזכותו למדתי כיצד לראיין את קישון בזמנו, ברצינות תהומית ... ורק אז זה הצחיק. כן, פנאטים להומור הם אנשים מצחיקים ...

06
בן עמי

למות למען רעיון
יוסי בנאי
מילים: יוסי בנאי
לחן: יהודה פוליקר

למות למען רעיון, זה רעיון נפלא
אבל אני עוד חי כי בראשי הוא עוד לא עלה
ונביאי הזעם ממשיכים פה להטיף
דגלים וסיסמאות לא מפסיקים הם להניף

ויום אחד כשנצעד למלחמה קרובה
זקופי קומה ומלאים בים של גאווה
עוד יתברר שמתנו סתם
בגלל טעות קטנה
מרעיון שכבר יצא מזמן מן האופנה

למות למען רעיון, כן זו ממש מצווה
אבל לאט, למות לאט ובשיבה טובה

כי מה שאידיאל היום מחר, כך יסתבר
היה טעות, ואז יצוץ פה אידיאל אחר
חזון, מולדת, גאולה, מילים שוות זהב
אך לא שוות את אלה שנופלים בשדה הקרב

כי החיים ניתנו כדי לחיות טיפה
ולא לרוץ כמו אידיוט אל העולם הבא
למות למען רעיון, זה רעיון נשגב
אבל כדאי להיזהר ולא למות לשווא

מתי נלמד סוף סוף לחיות בלי חרב ודמים
מתי יפסיקו כבר אבות לבכות על הבנים
מתי נבין שלא כדאי לרדת לטימיון
בגלל גל אבנים עתיק, או קבר בן מיליון

אך נביאי הזעם עם אש בעיניהם
קוראים לנו לקום לצעוד אחריהם
אז אם למטיפים חשוב כל כך להתפגר
שהם ילכו הראשונים - לנו לא בוער.

08
יפית כרמי

לא מזמן ביתי אמרה לי בארוחת צהריים "אני שונאת אנשים שאיבדו את המצחיק שלהם" אחרי הלם ראשוני ונזיפה בילדה העילגת שלי חשבתי לעצמי שזה משפט יפה. ילדי וטהור.
אהבתי את מילותיו של עמוס עוז, הוא מזכיר לנו שאנחנו בני אדם.

09
מאנו

פנאטים של "צמחונות" נראה לי קצת מופרך בהקשר הזה. בטח כשלא היית חושב לאזן את זה בפנאטים של "קרניבוריות". ברור לי שלדור של עוז הצמחונות והטבעונות הם דבר חדש ולא נפוץ במיוחד, ולוקה בחוסר הבנה מסויים. אפשר אבל להוסיף במקרה הזה שא.ד. גורדון למשל היה צמחוני אידאולוגי.

    10
    א"ש

    לדעתי נעשתה פה הכללה קיצונית ופנאטית. מדוע זה פנאטי להלחם כנגד שיטות שחיטה קיצונית והתעללות כנגד בע"ח? ו"סליחה על ההשוואה", מדוע זה פנאטי להילחם נגד הכיבוש? או, מדוע זה פנאטי לנסות לשקף לאנשים נקודת מבט שונה?אולי, פנאטיות היא בעיני המתבונן והינה יחסית לעמדתו של ה"מתון" זה שאין לו את האומץ לבחור(הוא יצביע למשהו מתון ופרווה כמו "יש עתיד" כי כך אינו מסתכן בתיוג כ"פנאטי") אך האם מתינות היא מילה נרדפת לשפיות ומוסר?ואם כבר,האם לא היה נכון להיות פנאטי ולהתעקש על הקמת המדינה על אף הלחצים מסביב? הרי בעיני הבריטים והערבים, גם הציונים החלוצים נחשבו לפנאטים....סליחה אדון עוז, אבל בעיני המאמר הזה מאוד שמרני ומכליל.

11
שמעון שי שלום

נראה לי שהגברת האחרונה הטיבה להבין כיצד המבנה שבנה עמוס עוז כדי להצדיק את הפאנטיות שלו כלפי המתיישבים. כלפי האדם המאמין. כלפי מי שלא מתאים לו יותר להיום מובל כצאן לטבח. והיא קלטה באינטואיציה ובהיגיון שאם אכן כך הדבר הרי שהשמאלן העומד בשער ומטיף כנגד הכיבוש, או כנגד שחיטה כשרה הוא בעצמו פאנט. והיא מתרעמת על כך. הרי היא אוחזת כך נדמה כמו עמוס עוז יקירנו באותן דעות כלפי מי שמסרבים הושיט לחי לסטירה או גרון לשחיטה.
והרי דעות אלו הן הצדק האבסולוטי בהתגלמותו. ואין צודק ממנו כדי לשבור שתיקה, לצאת לקרב, לשקר, להעליל עלילות שווא על חיילים, וכמבן לשסות את עמי העולם בישראל שלא מוכנה למות אחרי שישים ותשע שנים. או לפחות להיכנע לזקנה. הרי שישים ותשע זה כבר פנסיה.

12
א"ש

הגברת אינה מפחדת מתיוגה כ"פנאטית" או קיצונית. זכותו של כל אדם לראות במתנגדי הכיבוש, הטבעונים, הפמיניסטיות או כל קבוצה אידיאולוגית אחרת, כקיצוניים-הזויים-משוגעים. כל שניסיתי לאמר לעמוס עוז הוא שפנאטיות היא יחסית ותלוית נסיבות ותרבות; גם הציונות כרעיון וכפרקטיקה נתפסו בעיני רבים (אף יהדות העולם) כרעיון פנאטי, קולוניאליסטי ומסוכן. אילו הציונים היו עוסקים יותר מדי בכיצד אנחנו נתפסים בעיני המקומיים או העולם, ככל הנראה, לא היתה מוקמת המדינה וכנ"ל לגבי מאבקים והישגים דומים בהיסטוריה (ע"ע המאבק של מנדלה, גנדי, השחורים בארה"ב בשנות ה50, מאבקי הנשים על זכותן להצביע, לרכוש השכלה גבוהה וכו'. כל אלה נתפסו כפנאטים בזמנו, במקרה הטוב, ובמקרה הרע-נכלאו, עונו, דוכאו...)