כישלון יקר מפז

כישלון הוא כמו החטא הקדמון בכתבי הקודש: איש אינו נקי ממנו. בני כל המעמדות, הגזעים או המינים – כולנו נולדנו להיכשל, אנו חווים כישלון לאורך כל חיינו ואנחנו מורישים אותו לאחרים. ממש כמו חטא, כישלון עשוי להיות מביש, מלא אשמה ואנו נבוכים להודות בו. וכבר אמרתי 'מכוער'? כישלון הוא גם מכוער, 'על הפנים' כמו שאומרים. אבל על אף שמדובר בתופעה אוניברסלית, מעט מדי מחקר מוקדש לכישלון, ולעתים קרובות פשוט מתעלמים ממנו. כאילו שעצם הרעיון להתבונן בכישלון מקרוב, מעורר בנו אי נוחות. אנחנו לא רוצים לגעת בו, מחשש שנידבק.

דמיינו את עצמכם יושבים במטוס, בגובה רב. אחד המנועים עולה פתאום באש, ונראה שגם המנוע השני אינו במיטבו והטייס חייב לבצע נחיתת חירום. חוויה כזו עלולה לגרום למצוקה נוראה, אבל גם להביא לתובנות חדשות. ראשית, ישנן כמובן צעקות, ודמעות, ותפילות שנאמרות בלחש וזעקות אימה קולניות. בין כל הבכיות וחריקות השיניים, אתם לא מסוגלים לחשוב בצורה מרוחקת ורציונלית. כי אתם חייבים להודות שאתם מתים מפחד, ממש כמו כולם. אבל המטוס נוחת בבטחה ואיש אינו נפגע. כשאתם מצליחים להתעשת, אתם מתחילים לחשוב יותר בבהירות על מה שזה עתה קרה.

ואז אתם עשויים להבין, למשל, באיזו קלות אתם יכולים פתאום לא להיות. וגם שיש משהו חומרי להחריד בכל אירוע של 'כמעט מוות'. פגם כלשהו בציוד – חלק שחוק, בורג רופף, צינור דולף, כל דבר – עלול לחסל אותנו, סתם ככה. זה מספיק. ולכן אנחנו מבינים שכשאנחנו חווים כישלון, אנחנו מתחילים לראות את הסדקים ברקמת הקיום, ואת הכלומיות שמביטה בנו מן העבר השני. עם זאת, אפילו כשהכישלון דוחק אותנו לעבר שולי הקיום, הוא מעניק לנו הזדמנות להתבונן בכול – בעולם, בעצמנו, במה שאנחנו מעריכים באמת – במבט רענן. כישלון הדברים, שמגיע תמיד בלוויית איום קיומי, מאפשר לנו לראות את המהות האמתית שלנו. וזה מראה מדהים!

מן המקום הייחודי הזה – המקום שבו קרסנו והתמוטטנו – אנחנו מבינים שאנחנו לא נעלִים משאר העולם. להפך, אנחנו זעירים ממרבית הדברים. האבן הקטנטנה ביותר שנרים באקראי מקרקעית הנהר הגיעה לכאן הרבה לפנינו, ותשרוד הרבה אחרינו. בני אדם הם ישויות שמתקיימות אך בקושי: בזכות מה אנחנו טוענים לעליונות? בבסיסנו אנחנו יצורים פגיעים ושבריריים. ואם, להבדיל מיתר הקיום, לבני אדם ישנה יכולת לחשיבה הגיונית, הרי שדווקא היא אמורה להוביל אותנו להבין עד כמה בעצם צנוע המקום שלנו ביקום.

חוויית הכישלון אמורה, אם כן, למלא אותנו ענווה. ענווה, לא במובנה הצר כמין תכונה טובה, אלא כסוג של היטמעות בעולם, כאורח חיים. בספרה The Sovereignty of Good (1970), אייריס מרדוק הציעה את אחת ההגדרות המשובחות והקולעות ביותר למונח ענווה: "כבוד לא אנוכי למציאות". היא חושבת שבני אדם מן השורה אינם מסתגלים כראוי למציאות ("אנחנו רואים את עצמנו כנעלִים מדי" ואיבדנו את "היכולת לראות את המציאות כנפרדת מאתנו") וזה, יותר מכל, מזיק לנו. על מנת להחזיר את הגלגל לאחור, להחלים, כדאי לנו לתרגל ענווה, "הקשה והחשובה מכול המעלות".

אני רואה כאן שלושה שלבים.

בשלב הראשון, הענווה מניחה מראש הכרה בחוסר החשיבות שלנו ביקום. כך זה היה מראשית ימי המחשבה האנושית. זה מה שאלוהים ניסה להסביר לאיוב כששאל אותו: אֵיפֹה הָיִיתָ, בְּיָסְדִי-אָרֶץ (איוב, ל"ח, 4); ולכך התכוונו הסטואיקנים כשהמליצו לראות את הדברים 'ממבט על'; וזה מה ש"מלכת המדעים" ניסתה ללמד את בואתיוס המבועת בתא כלאו; או מה שהאסטרונום קרל סייגן הרבה לטעון בתקופתנו שלנו. קבלה של אי-החשיבות שלנו ביקום היא המקום הנמוך ביותר בקיום האנושי – נמוך ממנו לא ניתן לרדת. בשלב זה, כשאנחנו המומים מכישלון ומן ההבנה שאנחנו כה שבריריים ובני חלוף, אנחנו מרגישים, בצדק, "מעוכים", "הרוסים" ו"לא יותר מאבק". הענווה, אם כך, מציבה אותנו במקום הראוי. אנחנו חוזרים למצב העירום שלנו. אבל זה אינו דבר של מה בכך: משום שאנחנו לא נפטרים רק מתחושת החשיבות העצמית שלנו, אלא גם מהתערובת הזו של הרגלי רמייה עצמית וחנופה עצמית, שאנחנו נוהגים להסתיר מעצמנו.

בשלב השני, אנחנו מבינים שההתפכחות הזו בעצם מציבה אותנו בעמדה טובה יותר, משום שאנחנו עומדים סוף סוף על קרקע יציבה. אנחנו יכולים כעת לעמוד בכוחות עצמנו – עברנו מעין לידה מחדש. וגם – חשוב לזכור – הבנו שהשלב הזה אינו משפיל, משום שכשאנו מקבלים את חוסר החשיבות שלנו ביקום, אנחנו הופכים נאמנים לעצמנו. אנחנו אולי עניים, אבל אנחנו כנים להחריד – בעיקר עם עצמנו. וזה מקום שתמיד טוב להתחיל בו. לא משנה לאן נחליט ללכת – ההליכה הזו תהיה בגדר התקדמות, והמסע יהיה בעל ערך. מה עוד, שאין דבר בריא ומרענן יותר – בעיקר עבור המחשבה שלנו, שלעתים קרובות ניזונה בעיקר מהפנטזיות של עצמה – מלהתעשת מדי פעם. מי שהתמכרו לחלומות גדולה, ייהנו במיוחד ממקלחת הצוננים הזו.

השלב השלישי הוא רחב היקף: הודות לכך שנעצנו עוגן בעולם והגענו לשווי משקל קיומי, אנחנו מסוגלים להמשיך לדברים גדולים יותר. החלומות שלנו מעוגנים כעת במציאות. בשלב זה, הענווה כבר אינה מכשול, אלא מקדמת אותנו לפעולה. המעשה העניו הוא לעתים הנועז ביותר. הענווה (humility) היא, במובן חשוב מאוד, מנוגדת להשפלה (humiliation): אין בה דבר תובעני או מביש. להפך, ענווה ממריצה, מעשירה, מעודדת. בעוד שההשפלה מותירה אותנו משותקים וחסרי כוחות, הענווה מעצימה אותנו מאוד. ענווה אמיתית, כתב הרב יונתן זקס, "היא המעלה המעצימה ומשיבת הנפש ביותר". בבסיס הענווה לא עומדת "ההמעטה בערך העצמי", אלא "היפתחות אל תפארתם של החיים".

אם כך, ענווה בתגובה לחוויית כישלון היא בבסיסה צורה של ריפוי, ראשיתו של תהליך החלמה. לאחר עיבוד מתאים, כישלון עשוי לשמש תרופה נגד יומרנות, יהירות והיבריס. הוא מסוגל לרפא אותנו, אם רק נטרח לנסות.

קוסטיקה ברדטאן (Bradatan) הוא פרופסור במחלקה למדעי הרוח באוניברסיטת טקסס-טק, וחוקר במחלקה לפילוסופיה של אוניברסיטת קווינסלנד, אוסטרליה. ספרו Dying for Ideas: The Dangerous Lives of the Philosophers ראה אור בשנת 2015. הוא יזם ועורך את סדרת הספרים הבינתחומית Philosophical Filmmakers בהוצאת בלומסברי.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי
תמונה ראשית: התרסקות. תצלום: מאקיו, unsplash.com

Mahkeo