אלכסון קלאסיק כל הדרכים ליצור אדם

יש סיבות טובות להביא ילדים לעולם. רוב האנשים אכן עושים זאת. כל אדם, כל פרצוף שאתם רואים ברחוב, ברכבת, בפייסבוק – הוא תוצר של אינספור דורות של הורים.

אך לאחרונה נדמה כי הרצף החלק הזה, שמוביל מכל אחד ואחת מאתנו עד לתא הראשון שאי פעם התקיים על פני הכדור והחליט להתחלק, מתחיל להשתבש. משהו משתנה. האקט הפשוט הזה, שתמיד בוצע בלי היסוס, אפילו בלי מחשבה – להתרבות – מוצב בסימן שאלה. שניים מעשרת המאמרים הנקראים ביותר ב"אלכסון" בשנה החולפת יצאו מול הדרישה החברתית האוניברסלית – להביא עוד אנשים לעולם. הם מצטרפים למבחר גדל של מאמרים וספרים, שזוכים להצלחה.

האנושות אינה זקוקה לתרומת הזרע או הביצית שלכם. וגם שימור של גנים אישיים, מתברר, אינו בתוכנית

הכותבים על הנושא ניגשים אליו משני היבטיו המתבקשים – של הנולד, ושל המוליד. מן הצד האחד, טען דוד בנאטר, הבאת אדם לעולם היא צעד לא הוגן כלפי אותו אדם, שיאלץ לחיות חיים שרב בהם הסבל ומועט האושר. מנגד, כתבה גליה מדיקס, הבאת אדם לעולם היא צעד שלעתים קרובות פוגע באיכות חייו של המוליד. אולם המניע הבסיסי להולדת צאצאים אינו מחשבה על הילד וגם לא מחשבה על איכות החיים, אלא הצורך לשמר את הגֶנים של ההורה, להעביר אותם הלאה. דחף זה היה חיוני לאורך ההיסטוריה לקיום המין והתפתחותו ולכן הוטבע בנו עמוקות. אך המצב השתנה. פרו ורבו היא הנחיה שניתנה לאנושות שמנתה שניים. מאז, ועד לפני 10,000 שנה, לא חיו על פני הכדור יותר מחמישה מיליון בני אדם בו-זמנית. כיום נולדים חמישה מיליון אנשים מדי שבועיים (בניכוי מקרי המוות, מתווספים חמישה מיליון אנשים לעולם מדי 24 ימים). האנושות אינה זקוקה לתרומת הזרע או הביצית שלכם. וגם שימור של גנים אישיים, מתברר, אינו בתוכנית.

הגנום של כל אדם זהה ב-99.9% לזה של כל אדם אחר (למעט כרומוזומי x ו-y). וההבדל, 0.1% בלבד, מיטשטש ונעלם לאורך הדורות. המהילה והדילול של תרומות גנטיות ספציפיות מובילים לכך שאנו מפסיקים די מהר להיות צאצאים גנטיים של מרבית אבותינו הקדמונים (Ancestors). על פי ניתוח שעשה הגנטיקאי גרהם קוּפּ, לאדם יש סיכוי של כ-40% להיות קשור באופן גנטי ייחודי לאב קדמון שלו במרחק עשרה דורות לאחור. כשבודקים את הדור ה-14, מוצאים שהסיכוי הוא קרוב לאפס (ראו גם כאן).

לידה או שבירה? תצלום: c.j.h.

אם נחזור מספיק דורות אחורה, לא יהיה לנו אף אב קדמון גנטי, אך יהיו המון אבות קדמונים גנאלוגיים. למעשה, כולם. אמנם לכל אדם יש שני הורים, ארבעה סבים וסבתות ושמונה סבים גדולים וסבתות גדולות, אבל בשלב מסוים מספר האבות מפסיק לגדול, כך שכל האבות ה"שונים" שלנו, הם למעשה אותם אנשים. ככל שמטפסים במעלה עץ-המשפחה ה"ענפים" מתחילים לחפוף אלה את אלה. אם מספר האבות היה מכפיל עצמו מדי דור, אז לפני 1,500 שנה היו צריכים להיות לכל אחד מאתנו כאלף טריליוני (1 ואחריו 15 אפסים) אבות קדמונים. למעשה, בעולם כולו חיו אז פחות מ-300 מיליון בני אדם. ניתוחים של מכלול הגנים מגלים שאלה אכן היו, פחות או יותר, אבות קדמונים גנאלוגיים של כולנו. מאמר שהתפרסם בכתב העת Nature הראה כי כל מי שחי לפני 3,000 שנה והותיר אחריו שושלת, הוא אב קדמון משותף של כל בני האדם החיים כיום. לדברי החוקרים "אין זה משנה מהי השפה שאנו דוברים או מהו צבע עורנו, לכולנו אבות קדמונים ששתלו אורז על גדות היאנגצה, שבייתו סוסי פרא באוקראינה, שצדו עצלני ענק בדרום ובצפון אמריקה, ושעמלו על הקמת הפירמידה של ח'ופו".

האבולוציה, השליטה הכל יכולה והערמומית של עולם החי, משכנעת את נתיניה להשקיע מאמצים אדירים, במקרים מסוימים עד כדי הקרבת חייהם, כדי שיפרו וירבו – אך ממוססת את תרומותיהם האישיות עד לא הותר זכר בבריכה הגנטית של המין.

אך אולי הביולוגיה מציעה דרך אחרת לעשות משהו שיישאר, להותיר זכר. חקר האבולוציה מדגיש לרוב את תפקידו של הגן כארכיטקט שיוצר תכונה המתגלה כמועילה, או לא – ולפיכך נבחרת או נזנחת. על פי תפישה זו המבנה הגנטי יוצר תכונות ומניע את האבולוציה. אולם בשנים האחרונות מתחזקת תפישה חלופית, על פיה מה שחשוב לא פחות מהגן הוא הביטוי של הגן, שהרי אותו גן בדיוק מביא לעתים קרובות לתוצאות שונות, לפנוטיפים שונים. אצל דבורים, למשל, רבים מההבדלים הכי חשובים בין פרטים בכוורת נובעים לא מהבדלים במכלול הגנים שלהם, אלא מהצורות השונות של ביטוי הגן. המלכה היא הפרט הגדול ביותר, ורק היא יכולה לבצע את תהליך הרבייה, אך מבחינה גנטית היא זהה לכל יתר אלפי הדבורים בכוורת. ההבדלים בין דבורים סיירות, פועלות או שומרות אף הם אינם נובעים מהבדלים ברצף הגנטי. והרי גם כל התאים בגוף כוללים את אותו מטען גנטי בדיוק, אולם הביטוי של מטען זה משתנה מאוד אם זהו תא עצב, תא עור או תא עצם.

העברת גנים "אישיים" לצאצאים היא חלקית, ובראייה היסטורית היא חסרת משמעות

העברת גנים "אישיים" לצאצאים היא חלקית, ובראייה היסטורית היא חסרת משמעות. יתר על כן, במיוחד עבור המין האנושי, לא הגנוטיפ הוא החשוב ביותר, אלא אופן הביטוי שלו בפועל. לא תכונות כמו גובה או צבע הופכות אותנו לאנושיים, אלא מימוש של אפשרויות הטמונות בנו לאהבה, שלווה, נדיבות, התלהבות, מצפוניות, יצירתיות או חירות. אפשרויות ביטוי גנטיות "גבוהות" אלה הן אוניברסליות, ואינן נובעות מהורשה ספציפית של גנים מהורה לילדו. עם זאת, הן תוצר של הגנים שיש לנו. מכלול הגנים יוצר טווח של פוטנציאל ביטוי גנטי, שמה שמחוץ לו יוותר לעד בלתי אפשרי עבורנו. כל הישג שלנו, רוחני כגופני, מותנה בבסיס ביולוגי שיאפשר אותו. לא משנה כמה נתאמץ או מה יהיו התנאים הסביבתיים, לא נוכל לבצע פוטוסינתזה, או להפוך בקיבתנו צוף לדבש. אך גם את מה שבכוחנו לא בהכרח נצליח לבטא. רוב בני האדם, כך נדמה, אינם מגיעים לקצה הטווח התודעתי, השכלי, הרגשי האנושי.

פעימת החיים: דבורים בעבודה. תצלום: פטריק פישר

אנו צאצאים של כלל בני האדם שחיו עד כה. ההורים הקדמוניים של כולנו הם אותם אנשים – שחורים ולבנים, אדומות וצהובות, לוחמים ואמנים, חקלאיות וציידות, אצילים ונקלים, כופרות וכוהנות

להורים יש השפעה רבה על מידת המימוש של ביטוים גנטיים גבוהים של ילדם, אולם לא באמצעות העברה גנטית, אלא באמצעות הדוגמה שהם נותנים באורח חייהם, כלומר, על פי המידה שבה הצליחו לבטא את הפנוטיפים הללו בעצמם. השפעה נרחבת לא פחות סופג כל אדם מהסביבה, מחוויות חייו. מי שמכוון אותנו לחיים של התפתחות וטוּב הן בדרך כלל דמויות שמציבות מופת באמצעות התנהגותן או באמצעות הפירות היצירתיים של רוחן. מורה מעורר השראה, מנהיג בעל חזון, מטפל חכם, משורר מחונן – הם אלה שיכולים לעודד ביטוי גנטי מהסוג החשוב לנו באמת.

אנו צאצאים של כלל בני האדם שחיו עד כה. ההורים הקדמוניים של כולנו הם אותם אנשים – שחורים ולבנים, אדומות וצהובות, לוחמים ואמנים, חקלאיות וציידות, אצילים ונקלים, כופרות וכוהנות. יש בינינו גם הבדלים אך הם פעוטים וזמניים, זניחים ביחס למורשת המשותפת. הקדשת מירב האנרגיה להעברת גנים אישיים למספר מצומצם של צאצאים ודאגה להישרדותם הייתה בעבר חיונית למין, אך כיום נראה כי עשייה אישית בעלת ערך היא עשייה המתמקדת במימוש מלא ככל הניתן של האפשרויות לפיתוח עצמי גבוה שירשנו כולנו – דבר שעשוי יהיה גם להשפיע על הביטוי הגנטי של מי שמעגלי חיינו ישתלבו בשלו, בין אם אלה ילדינו או אנשים אחרים.

קירקגור וקפקא לא הביאו ילדים לעולם. מבחינה גנטית הם לא יצרו המשכיות. אבל ההשפעה שלהם על הפנוטיפ המשמעותי ביותר שלי, זה שבעומק הדברים אני מבינו כ"אני", רבה מאוד. גם דרווין, על עשרת ילדיו, כנראה לא הותיר חותם גנטי על האנושות, אבל התובנות שלו מאפשרות לנו לשנות את האופן שבו אנו מביאים את הגנים שלנו לידי ביטוי ואולי, כעת, אף להשתחרר מאי אלו מגבלות ביולוגיות.

הבאת ילד לעולם היא אחת הפעולות הכי חשובות, אם לא החשובה ביותר, שאנשים מבצעים בחייהם. עבור רבים, הורות היא מקור מרכזי לתחושות של סיפוק ומעורבות, עבור אחרים, עילה לצער וחרטה. אם נסכים שהחירות להיות מי שאנו היא ערך מהותי, מן הראוי לשאוף אליה גם בהקשר זה. תשובה חופשית, אותנטית, לא אוטומטית, לשאלה האם ליצור אדם, צריכה להיות חפה ככל האפשר מתכתיבים חברתיים, ויותר מזה – חופשייה מלחצים ביולוגיים לא-מודעים שעבר זמנם. האנושי הוא במהותו האפשרות, הנתונה לנו גנטית, לחרוג מהגנטי.

תמונה ראשית: קהל ברחוב בפסטיבל השנתי בפמפלונה, ספרד. תצלום: אית'ן וייל, unsplash.com

Photo by Ethan Weil on Unsplash

החשבה מובאת לכם כחלק מיוזמה שלנו, "אלכסון קלאסיק", שמביאה מדי פעם דברים שפרסמנו בעבר, חשובים במיוחד, עבור עשרות אלפי קוראינו החדשים שאולי לא הכירו את האוצרות שצברנו ושלא נס ליחם.

המאמר התפרסם לראשונה ב"אלכסון" ב-28 במרץ 2018