כמה נפלא ונורא הכול

זאת תקופה מאתגרת להיות בה אופטימיסט. השינויים באקלים ניכרים בכל, מהירים ומתעצמים. איום המלחמה הגרעינית מורכב ובלתי-צפוי יותר מתמיד. משטרים סמכותניים שבים ועולים. והסכנות הללו היו נוכחות עוד לפני שהכתה בנו מגפה עולמית בקנה מידה היסטורי.

ואף על פי כן, במאמר שהתפרסם בשנת 2016 בכתב העת Wired, נשיא ארצות הברית באותה עת, ברק אובמה, כתב (באופטימיות אופיינית): "האמת היא שאילו היה עליכם לבחור תקופה לחיות בה במהלך ההיסטוריה האנושית, הייתם בוחרים בתקופה שלנו. ממש כאן באמריקה, וממש כעת". בשנה שלאחר מכן, בספרו "C’etait mieux avant!" ("היה טוב יותר קודם!"), הפילוסוף הצרפתי מישל סֶר (Serres) הילל את הצלחת המדע והשכל, בעודו מלגלג באורח משועשע על הנטייה שלנו להביט בעבר מבעד לעדשות ורודות וסלקטיביות של נוסטלגיה. סר מזכיר לנו ש"קודם" הייתה עבודה רבה יותר, בתנאים קשים יותר, עם פחות תמיכה מצד טכנולוגיה. הייתה תברואה גרועה ופחות טיפול רפואי יעיל. היו יותר עימותים, וגם יותר אלימות. "הימים הטובים של פעם" היו אולי לא כל כך טובים בהשוואה להווה. הפסיכולוג הקנדי סטיבן פינקר (Pinker) היה עתיד להגן על דעה דומה, שנה בלבד לאחר מכן, בספרו "Enlightenment Now" ("נאורות עכשיו"). הרעיון שהעולם נעשה גרוע יותר, הוא טען, מוטעה, "לא רק קצת לא נכון – אלא לגמרי לא נכון, לא נכון כמו הרעיון שכדור הארץ שטוח".

איך אנחנו באמת אמורים לראות את מצב העולם: באופטימיות או בפסימיות? כשאנו משיבים על השאלה, עלינו להתבונן במבט רחב הן על הטוב שבעולם והן על הרעות שבו

הנתונים מראים בברור שאובמה, סר ופינקר צודקים באשר למדדים אובייקטיביים מסוימים של רווחה – ועם זאת אנשים רבים מרגישים לא מסופקים. במקומות אחדים, כולל בארה״ב, רמת האושר שאנשים מדווחים עליה נמצאת דווקא בירידה. איך אנחנו באמת אמורים לראות את מצב העולם: באופטימיות או בפסימיות? כשאנו משיבים על השאלה, עלינו להתבונן במבט רחב הן על הטוב שבעולם והן על הרעות שבו.

בחיים רואים הכל, מכל וכל. תצלום: ח'שיאר קוצ'פיידה

אפשר להכיר בכך שהעניינים השתפרו באורח דרמטי ובכל זאת להיות זהירים באשר למצבנו העכשווי ולצפוי לנו בעתיד. ההיסטוריון יובל נוח הררי מסכים עם פינקר, אך סבור שהוא מצייר תמונה שאינה שלמה: "מצב העניינים עבור בני האדם טוב יותר מאי-פעם", הוא אמר בשיחה עם פינקר ב-2019. "ובכל זאת, מצב העניינים גרוע למדי. והמצב עלול להחמיר מאוד, מאוד". כל הדיוקים הללו חשובים: "עבור בני האדם" (תחשבו על ההכחדה המסיבית השישית), "גרוע למדי" (תחשבו על מגפת COVID-19), "להחמיר מאוד, מאוד" (תחשבו על השינוי באקלים). ואם להיות הוגנים, הטיעון של פינקר הוא שמצב העניינים השתפר, לא שהמצב בהכרח ימשיך להשתפר בעתיד.

זהו הטבע בן-החלוף של התכניות וההישגים שלנו, שמעטים מהם שורדים על פני תקופת זמן בעלת משמעות כלשהי. והדבר מוביל אותנו להתמודד עם המשמעות הלא בטוחה של הכול, ועם האפשרות שלדבר מכל זה אין משמעות

חשוב מכך לזכור שאף כי ראוי לציין לטובה התקדמויות בקנה מידה היסטורי, אלה עלולות, אם לא נהיה זהירים, להסיח את דעתנו מטיפול בעובדות קשות; ואם לא נצליח להטמיע את העובדות הקשות הללו, אנו עלולים לא לחיות חיים טובים. כשאנו מביטים במצב האנושי, אילו דברים פחות או יותר ודאיים, בין אם אנו עשירים או עניים, צעירים או זקנים? ובכן, ברור מכל: המוות. בנוסף לכך, אין אפשרות להימנע מסבל – הן סבל שלנו ומה שמטריד עוד יותר, סבל של היקרים לנו. הדברים הללו מעיקים על התודעה של רוב בני-האדם בשלב כלשהו. רבים חווים את תחושת הלבד הכואבת של החיים, את חוסר היכולת שלנו אי-פעם להעביר את החוויה שלנו לאחרים ולהבין את החוויה שלהם. ולמרות צורות שונות של קידמה, עוולות זועקות לשמיים ממשיכות להתרחש, אפילו לאלו מאיתנו שהתמזל מזלם לחיות בחברות יציבות יחסית.

כל נפש הנוטה לרפלקציה מכירה בכך שבסופו של דבר אנו חסרי אונים לחלוטין, אפילו האנשים המצליחים ביותר. זהו הטבע בן-החלוף של התכניות וההישגים שלנו, שמעטים מהם שורדים על פני תקופת זמן בעלת משמעות כלשהי. והדבר מוביל אותנו להתמודד עם המשמעות הלא בטוחה של הכול, ועם האפשרות שלדבר מכל זה אין משמעות.

עולם יותר טוב למי? ולפעמים גם אנחנו כך, כמו דב הקוטב. תצלום: הנס-יורגן מאגר

מובן שאם מתעלמים לרגע מן ההיבט הזה, יותר חיים זה אכן דבר טוב. גם פחות עוני ופחות אלימות. אך בלי קשר למספר שנות החיים הנוספות שקונה לנו הטכנולוגיה הרפואית, אם אדם חי חיים שנראים לו חסרי משמעות – או בעלי משמעות רדודה – שנות חיים נוספות אינן מיתרגמות לשנים נוספות של סיפוק, ובוודאי לא של הגשמה או שמחה. אנו יודעים שזה נכון, ברמה מופשטת כלשהי, אך אנו מתקשים להתמודד עם זה או להבין. במקום זה, רוב האנשים מתגלגלים בחיים תוך שהם מתמודדים עם הצד האפל יותר של המציאות באמצעות תערובת כלשהי של התעלמות, אדישות והימנעות.

יתכן שהדוגמה הברורה ביותר של אדם שאינו מצליח להתייחס כראוי לעובדות הקשות של המציאות עד שכבר מאוחר מדי הוא הגיבור של הנובלה "מות איוון איליץ'" של לב טולסטוי, משנת 1886. איוון משיג את כל מה שמלמדים אותנו להשתוקק לו וללכת בעקבותיו: השכלה, יוקרה חברתית, יציבות כלכלית, הצלחה מקצועית. חייו של איוון "היו פשוטים וחסרי אירועים ביותר", כותב טולסטוי, "ועם זאת נוראים ביותר". בשיא חייו, איוון לוקה במחלה מסתורית, וסופו שהוא מכיר בכך שחייו, ככל שהוא היה נתון באובססיה לשמור על חזות ראויה בפני החברה ולהסיח את דעתו בזוטות כמו משחקי קלפים, מעולם לא הותירו לו זמן לחשוב ברצינות על עובדת היותו בן תמותה, ועל חוסר היכולת שלו לשלוט בכך.

סיבה בולטת מאוד שבגללה עלינו להקדיש יותר מחשבה למציאות הקשה של החיים היא שאיננו יכולים להימנע ממנה. לעובדות יש דרך משונה משלהן לכפות את עצמן עלינו

וכך, סיבה בולטת מאוד שבגללה עלינו להקדיש יותר מחשבה למציאות הקשה של החיים היא שאיננו יכולים להימנע ממנה. לעובדות יש דרך משונה משלהן לכפות את עצמן עלינו. שום מידה של קידמה או עושר לא יאפשרו לנו להתעלם מהן לנצח. בסופו של דבר, חוסר הנכונות שלנו להביט במציאות כפי שהיא, מוביל אותנו לצורות נוספות של סבל כתוצאה מסדרי עדיפויות שגויים: "משברי אמצע החיים" ששורשיהם נטועים בחיים שלמים של רדיפה אחר מטרות לא נכונות, או התקפי חרדה על ערש דווי, כמו שקורה לאיוון. מוטב להביט במציאות בעיניים פקוחות מלכתחילה, ולעצב את סדר העדיפויות שלנו על בסיס הערכה ברורה של הדברים.

התעלמות והימנעות גם הן מעוותות את ההערכה שלנו ביחס לעולם הרחב יותר. כאשר מזלנו הטוב מסיח את דעתנו (בדמות בריאות, עושר וביטחון), אנו מתעלמים מהיבטים קשים של המציאות שבסופו של דבר איננו יכולים להימנע מהם בחיינו שלנו. אנו גם נוטים להתעלם מההיבטים הקשים של המציאות המכים בחייהם של אחרים, שחלקם דווקא אפשר למנוע. לעולם לא נעקור מן העולם את האובדן, השקיעה, את הסבל ואת המוות. יחד עם זאת, אם פשוט נקבל את העולם כפי שהוא – בין אם כיוון שהתאודיציה אומרת לנו שהוא מושלם, או כיוון שהפילוסוף הגרמני פרידריך ניטשה אומר לנו שעלינו לומר "כן" לכל פרט "קטן ביותר", או מכל סיבה אחרת – סביר שנפעל בחוסר רגישות או באדישות נוכח מופעים ספציפיים של רשע. למשל, לא עובדת האובדן עצמו, שהוא בלתי נמנע, אלא האובדן של המין הזה או של המערכת האקולוגית ההיא בשל שינויים באקלים שהם תוצאה של מעשיו של האדם. לא עובדת המוות, שהיא בלתי נמנעת, אלא המוות של הפליט הזה מרעב או ממחלה שאפשר למנוע. רכישה של אושר במחיר של התעלמות מכוונת או אדישות אמורה להיות בזויה בעינינו.

אל לנו להיכנע לייאוש או לשקוע באובססיביות בעיסוק בכך שהמציאות אינה מה שהיא הייתה יכולה להיות. הדבר אינו רצוי, בדיוק כמו עצימת העיניים נוכח הפגמים של העולם

העניין הוא שאל לנו להיכנע לייאוש או לשקוע באובססיביות בעיסוק בכך שהמציאות אינה מה שהיא הייתה יכולה להיות. הדבר אינו רצוי, בדיוק כמו עצימת העיניים נוכח הפגמים של העולם. עלינו להתייחס למציאות כפי שהיא, במידה הנדרשת. כשאנו עושים כן, אנו מגלים לא רק קטסטרופות. עיניים פקוחות מאפשרות לנו אמנם לראות ביתר בהירות את הספינות הטובעות של העולם, אך הן גם מראות לנו משהו אחר. כפי שמעירה הסופרת אנני דילרד (Dillard) בספרה "Pilgrim at Tinker Creek" (משנת 1974):

"אכזריות היא תעלומה, ובזבוז של כאב. אך אם אנו מתארים את העולם כדי להצביע על הדברים הללו, עולם שהוא משחק ארוך וגס, הרי שאנחנו נתקלים בתעלומה נוספת: הזרימה לתוכנו של עוצמה ושל אור, הכנרית ששרה על הגולגולת... נראה שיש דבר כזה כמו יופי, חסד שכול כולו בחינם".

כן, העולם מלא סבל, חרוץ בחריצים של מוות, מוכה באנטרופיה. אך באותה מידה, אין ספק שהוא גם מלא יופי, פלאות והזדמנויות לאהבה ולחמלה. ועלינו להכיר באורח פעיל בשתי העובדות גם יחד.

התמזל מזלנו לחיות בעולם שיש בו יופי כזה. תצלום: רוברט לוקמן

ראיית הרשע בעולם עוזרת לנו לחיות היטב כל עוד אנו יכולים, כי המוות יבוא אל כולנו, והאנטרופיה מכרסמת בשולי הקיום שלנו. וראיית הטוב עוזרת לנו לחיות מתוך הכרת תודה, וכך לרכך את העוקץ של המציאות

אם יושר בהיר-מבט ביחס לדברים שם קץ לאושר נאיבי ותמים, הרי שהוא פותח בפנינו את האפשרות לדבר-מה בוגר יותר. בני-אדם, כלל שאנו יכולים להבחין בכך, הם היצורים היחידים שבנוסף לכך שהם חווים דברים כטובים ביחס לרצונות, לאינטרסים ולמטרות שלהם עצמם, מסוגלים גם להעריך אותם כטובים מעצם מהותם, טובים ללא קשר ליחס שלהם אלינו, טובים באורח שאינו תלוי או קשור בהווייתנו. כתוצאה מכך, יש לנו אפשרות להתבונן בעולם ולהיות אסירי תודה עליו – לא מרוצים ממנו או שמחים ביחס אליו, אלא מלאי תודה. אנו יכולים להביט בשמי הלילה ולהרגיש יותר מאשר את החלל הדומם והאינסופי שהטיל אימתו על הפילוסוף הצרפתי בלז פסקל. אנו יכולים לחוות את המציאות, ואת המזל המדהים והבלתי סביר שיש לנו להיות כאן ולהעריך זאת, ממש כמתנה.

בסופו של דבר, הן האופטימיסטים והן הפסימיסטים טועים, כי כל אחד מהצדדים מתבונן רק בחלק מן הראיות. כשאנו פוקחים את עינינו לכל המציאות כולה, במלואה, מה שאנו מגלים הוא בד של אור וצל, כמו ציור קיארוסקורו. מכלול הראיות מעורר בנו רגש שאפשר לתארו בערך כ"שמחה מלנכולית", שמחה מלאת תודה וחסרת עכבות על הטוב שבהווייה, אך גם נגועה בעצב על כך שהרשע כה נפוץ ובמלנכוליה כי הכול מסתיים. ראיית הרשע בעולם עוזרת לנו לחיות היטב כל עוד אנו יכולים, כי המוות יבוא אל כולנו, והאנטרופיה מכרסמת בשולי הקיום שלנו. וראיית הטוב עוזרת לנו לחיות מתוך הכרת תודה, וכך לרכך את העוקץ של המציאות.

בריאן טרינור (Treanor) הוא פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטת לויולה מרימאונט בלוס אנג'לס, קליפורניה. ספרו האחרון עד כה הוא Melancholic Joy: On Life Worth Living שראה אור ב-2021.