לאן נעלמו סבא וסבתא?

נניח שאתם מחפשים מישהו שלמד איתכם בתיכון, אולי אפילו מישהו שהיה איתכם בגן הילדים, היכן וכיצד תחפשו אותו? ובראש ובראשונה, תערכו חיפוש מקוון. מה סביר יותר מזה? תכניסו את השם למנוע החיפוש, ותחכו לראות מה אומרות התוצאות. אולי תפליגו מעבר לכך, ותשתמשו ביותר ממנוע חיפוש אחד. סביר לא פחות הוא חיפוש ברשתות החברתיות, כלומר בעיקר בפייסבוק. אם יתמזל מזלכם, שילוב של שתי הדרכים הללו יחשוף בפניכם את האדם שאתם מחפשים, או אולי שניים-שלושה מועמדים שתוכלו לצמצם בפנייה ישירה או בהיסק פשוט. אמנם הסיבוכים, הפיתולים והמהמורות שאתם עלולים להיתקל בהם רבים ומגוונים, אבל נקודת המוצא סבירה: בימינו, קיומו של אדם שקול כמעט בהכרח לקיומו המקוון, או לפחות לקיומם של סימנים להיותו בעולם.

יתכן שהאדם שאתם מחפשים, בעוד ליבכם גואה בזוהר החם של הזיכרונות, לא יתגלה לכם בקלות

מניסיון, יתכן שהאדם שאתם מחפשים, בעוד ליבכם גואה בזוהר החם של הזיכרונות, לא יתגלה לכם בקלות. אנשים מחליפים שמות משפחה, מוסיפים שם משפחה בעקבות נישואין, עוברים לארץ אחרת ולשפה זרה וכותבים בה את שמם בכל מיני צורות. ויש מי שאינם רוצים להתגלות מיד או בכלל. ויש גם כאלו שנעשו כל כך מפורסמים, שאמנם תוכלו לאתר אותם אך יקשה עליכם מאוד להגיע אליהם כחברים מן העבר והמסע הנוסטלגי שלכם ייתקע נוכח ערך ויקיפדיה או אתר אישי שמאחוריו עומדים יח״צנים, עוזרים אישיים ושאר אביזרי התהילה הנוצצת. הווריאציות על הנושאים הללו רבות, והחיפושים מהסוג הזה הם מקור לא אכזב למקרים מצחיקים ומשונים.

אבל מי אינו קיים כלל אונליין? ובכן, רשימה קצרה אך לא ממצה כוללת למשל את מי שהצטרפו לשירותי מודיעין, מי שהצטרפו לכת סגורה (האם יש הבדל בין השניים? ובכן...), מי שהתרחקו מעברם באורח שיטתי ויזום והחליפו את כל הסימנים המזהים עד שהם כה אחרים ממי שהם היו בעבר, שאין בין זהותם הנוכחית ועברם כל קו מקשר פשוט. הרי אפילו המתים מהשנים האחרונות קיימים באינטרנט: החל בדפי פייסבוק שממשיכים להתקיים ושיורשים מתקשים לסגור, דרך סימני הקיום הרגילים שפשוט נותרו ברשת, לעתים באורח מטלטל ומביך, וכלה באתרי זיכרון ובמאגרים מקוונים של רשויות קבורה למיניהן. וגם זאת רשימה חלקית.

אך מי שאינם קיימים, עד כי נדמה שמעולם לא היו ולא נבראו, הם הסבים והסבתות שלנו.

במבט לאחור, כשאנו מחפשים את הדורות הקודמים באינטרנט, הם כמעט לא קיימים

איני מתכוון להכליל, כמובן, ויש בינינו מי שסבא או סבתא שלהם או מישהו אחר מאבותיהם או אימהותיהם היו דמויות היסטוריות חשובות או אושיות מאיזשהו סוג, שהספיקו להיות מתועדים לעיני כל באינטרנט. אך במבט לאחור, כשאנו מחפשים את הדורות הקודמים באינטרנט, הם כמעט לא קיימים. הדבר חד וחריף ומורגש במיוחד בעולם שבו בשל סבך של אינטרסים, הרגלים והתמכרויות, הזיכרון שלנו, האישי והקולקטיבי וכל הסוגים שבין שתי הקטגוריות הללו, הפך לעיסה בינארית של ״0״ ו-״1״, המשוכנת שלא אחר כבוד במאגר כלשהו, מתוחזק או לא, בענן שיועבר בהמשך לענן אחר, או יתפוגג. בתרבות שבה הדלייה מן הזיכרון מתחילה בכריות האצבעות הלוחצות על קלידים, ועל פי רוב כמעט ממצה את עצמה שם, ואפילו על חשבון ההיזכרות הפשוטה, הישנה, כלומר ״מהראש״, אי קיום מקוון פירושו אי קיום בזיכרון.

בעיית הזיכרון משותפת במידה זאת או אחרת לכל בני התרבות המקוונת, לכל מי שחיים עם אבר הגוף החדש, הטלפון הסלולרי המשוכלל, לכל מי שמסתמכים על מחשבים המחוברים לרשת

איכותו של הזיכרון תלויה באמצעי הדלייה, בדרכי ההיזכרות, ולא פחות מכך – בכך שנפעיל אותם בעצמנו באורח שוטף. הזיכרון המשפחתי הישיר נמתח לכל היותר על פני שלושה או ארבעה דורות. אנו, בניה ובני בניה של השואה, לא בהכרח נהנים אפילו משלושה או ארבעה דורות. רבים מאיתנו חיים עם חורים ענקיים הקרועים ביריעת הזיכרון המשפחתי, בפערים פעורים לרווחה, בדממה מעיקה או בגמגום של הטלאה מאולצת. אך בעיית הזיכרון משותפת במידה זאת או אחרת לכל בני התרבות המקוונת, לכל מי שחיים עם אבר הגוף החדש, הטלפון הסלולרי המשוכלל, לכל מי שמסתמכים על מחשבים המחוברים לרשת. מרוב שההיזכרות תלויה בפנייתנו לאמצעים הללו, אנו נותנים ידנו למחיקתם של זיכרונות ממשיים, ואנו מאבדים – מטפורית וממשית – את הסבים והסבתות שלנו.

ההווה מציף את התודעה, יחד עם העבר הקרוב ביותר, ויחד הם מעלימים הרבה מן העבר המוחש, האינטימי

אמנם נכון שגם בעבר, פרט למקרים נוראים של פגיעה באוכלוסייה שלמה או בחלק חשוב ממנה, הזיכרון היה תלוי במערכות מורכבות של העברה והנחלה, שבהן הרבה מאוד נשכח או התאבן ומעט שרד על פני אותם דורות ספורים, אך כעת אנו עומדים בפני מציאות שונה בתכלית. אנחנו מפקידים מראש את תפקיד השמירה על תכנים בידיהם של כלים טכנולוגיים, אלגוריתמים ומקריות שאינה אנושית בלבד ושאיננו מודעים לה עד תום. ואנחנו מעניקים ייצוג יתר להווה, לאנשים החיים כעת, על פני העבר, במידה שלא חווינו עד כה, אולי אי-פעם. הקלות שבה אנו מצלמים כל דבר – את עצמנו ואת חתולינו ואת המנות שמוגשות לנו במסעדה, שלא לדבר על פרטי לבוש שאנו מודדים ולא רוכשים ורגעים מצחיקים שאיננו זוכרים מדוע הצחיקו אותנו ועוד ועוד – מטילה צל כבד וארוך על ערכו של אופן הייצוג החזותי שהכרנו בעבר. מה עם התצלומים שדורות קודמים הדביקו באלבומים או שמרו בקופסאות? כך הוא הדבר גם ביחס למידע מילולי. ההווה מציף את התודעה, יחד עם העבר הקרוב ביותר, ויחד הם מעלימים הרבה מן העבר המוחש, האינטימי, מהסוג שמילא את הזיכרון של אנשים שחיו לפני המחצית השנייה של שנות התשעים של המאה ה-20.

אחד החידושים הגדולים של המציאות שמתוארת כאן בקיצור נמרץ הוא המצאתה של שכחה מסוג חדש. שכחה מרוב שפע של הווה, שכחה מרוב רעש, שכחה מרוב מיקור חוץ של אמצעי השמירה, השליפה וההיזכרות, שכחה מרוב סטנדרטיזציה של הייצוג. האם מישהו יצפה בכל מצגות סוף שנת הלימודים? בכל ה״בוקים״ של בנות המצווה? בכל סרטי הווידאו של החתונות? – אך כולם היו כבר לחובה חברתית בעלת צורה אחידה.

יש גם מה לעשות נוכח השכחה הגדולה בצל הזיכרון המקוון. לשוב ללכת ברגל בזיכרון שלנו, ולעשות זאת באורח יזום

ואולי, כפי שכלי התחבורה החדישים השכיחו מאיתנו את התועלת שבהליכה, עד שהתעוררנו לגלותה מחדש על כל תועלותיה הרבות – גם לזיכרון! – יש גם מה לעשות נוכח השכחה הגדולה בצל הזיכרון המקוון. לשוב ללכת ברגל בזיכרון שלנו, ולעשות זאת באורח יזום. כלומר לשוב ולעלעל בחומרים הישנים, לשוחח עם קרובי משפחה וחברים, לטוות מחדש את רשתות הזיכרון, לחזק אותן, להעשיר אותן, להריח את התבלין, להקשיב לשיר, לטעום את העוגה, להנכיח את מה שבתוכנו, ללבות אותו בעדינות. אני מוכן להמר על כך שהזיכרון שבתוכנו מועיל לנו הרבה יותר מתרסיסי ביטים בעננים וירטואליים. הוא מלא הפתעות, עשיר באפשרויות, מזין את היצירתיות שלנו, ובוודאי עוד יסופר עליו בעתיד, לאחר מחקרים שיראו שהוא מועיל כמו ההליכה הרגלית. או-אז גם סבא וסבתא ישובו לפעם בנו ולהיות כמו פעם, כמו בזיכרון של בני האדם מאז ומעולם.

תמונה ראשית: ובינתיים, גם היא בוודאי סבתא. מישהו זוכר אותה? תצלום: רובן אורטגה, unsplash.com