לא אשמים

הגיע הזמן להשתחרר מהאשמה הליברלית
X זמן קריאה משוער: 5 דקות

להיות שמאלני זה כמו להיות קתולי – זרם תמידי של אשמה בלתי פוסקת. מצפים מאיתנו לכפר ללא הרף על הפריבילגיות שלנו, שמהן, כמו מהחטא הקדמון, איננו יכולים להיפטר לעולם. ואפילו אין לנו אמנות שווה. אם יש לכם חברים ליברלים שהם נורמלים באופן כללי, הם יפרסמו פעם בכמה שבועות משהו שדומה לתעמולה של כת. זה שילוב בין הצהרה לבין אזהרה שכל מי שלא מאמין הוא, לפי מה שהם אומרים, "לא ראוי להיקרא יצור אנושי". הכול בסדר כל עוד אתם מסכימים במאה אחוז עם הקו של המפלגה, אבל הקונפורמיזם המחשבתי הזה אינו בריא וגם לא רצוי.

פעם לא היה אכפת לי שאנשים מעוותים את העובדות כדי לקדם את הדעות הליברליות שלהם – העיקר המסר! – אבל אחרי שנים של ראיות אנקדוטליות, פנייה לרגש ובוז להיגיון, הבנתי שיש גבול לקנאות שאני יכולה לסבול. הם נשמעו לי כמו מיסיונרים מטורפים שהרגע הבינו שיש מצב שהקפיטליזם לא הוגן. בתור אדם אמביציוזי, הרגשתי שמאשימים אותי אישית באי שוויון בהכנסה. ובתור מישהי שחיה כמה שנים בארה"ב, נמאס לי להתנצל על ג'ב בוש, המלחמה בעיראק ומדיניות הנשק. הקש האחרון היה גל של ביקורת לא הוגנת כלפי עמק הסיליקון, וחוסר הכבוד וההבנה שהשמאל מפגין לטכנולוגיה.

אז ניסיתי לצאת ממכונת האשמה הליברלית. אני אנסה לרכוש חברים שמרנים. יש בחוץ עולם שלם, חשבתי, שבו אף אחד לא חושב, לאף אחד לא אכפת, כולם מאמינים באמת ובתמים שהדברים הטובים שיש להם מגיעים להם בזכות. אבל אז נתקלתי בבעיה: לא הכרתי אף שמרן. למרבה המזל, אני לומדת באוניברסיטה ישנה ומעופשת שבה הם מצויים בשפע, ובדרך כלל אני עושה הכול כדי להתחמק מהם. בפעם הראשונה בשלוש שנים התכוונתי לנסות לדבר איתם בכוונה תחילה. מצאתי רשימה של אגודות וניסיתי למצוא אחת עבשה ואריסטוקרטית למוות, אבל שאוכל לסבול. "מועדון טעימות גבינה". אני שונאת אוכל, אז לא. "אגודת השקעות"? משעמם מדי. "אגודת האקדח והרובה של קיימברידג'"? זה כבר נשמע רציני. האתר שלהם היה מלא בתמונות של בחורים בבלייזרים כחולים שנראים כמו דיוויד קמרון בצעירותו. הפרופילים שלהם בפייסבוק היו מלאים בפוסטים על כמה שהממשלה מזיקה בכך שהיא אוסרת על ציד שועלים. זה היה מושלם. נרשמתי למפגש ניסיון.

המפגש נערך בערב, בסביבות שמונה. כבר התחיל להחשיך. ה"מטווח" היה חדר מעופש מתחת לגשר איפשהו בפאתי קיימברידג'. כמעט השתפנתי. הצד הפציפיסטי שלי החל למחות בתוקף. אבל היה מאוחר מדי לסגת. האנשים הראשונים שפגשתי במטווח היו אנשי צבא לשעבר שסיפרו לי כל מיני שטויות לא קשורות על המלחמה באיי פוקלנד. אני חייבת להודות שאני לא יכולה למצוא אותם על המפה. הם היו המנהלים של המטווח, וההימצאות שלי שם בלבלה אותם. "את עוסקת בירי ספורטיבי כבר הרבה זמן?" שאל אותי אחד מהם. "לא, זו פעם ראשונה," אמרתי. "למה החלטת להתחיל עכשיו?" לא יכולתי לומר לו את האמת, וכבר היה מאוחר מדי לנסות את הטריק הרגיל שלי ולהעמיד פנים שאני לא מדברת אנגלית. אז סתם מלמלתי וחיכיתי שחברי המועדון יגיעו.

מוזר להסתובב עם שמרנים, קצת כמו להיחשף לתרבות זרה בלי לטייל. הרגשתי כמו הבחורה מהשיר "Common People" של פאלפ, רק להפך. במקום לשתות, הם שיחקו במשחק פנטומימה, ובמקום להתעדכן בטוויטר הם קראו ספרות קלאסית. מתוך הרגל רציתי להעיר שחלק מהדברים שהם אמרו הם "בעייתיים", אבל התאפקתי. הם לא הבינו את ההומור המלוכלך שלי, והניחו שחלק מהבדיחות הגסות שלי הן שגיאות חברתיות מביכות. הגברים התחילו איתי באגרסיביות שבחיים לא תראו אצל פמיניסט שמאלני. היה מדהים לראות כמה לא מעניין אותם להיות מגניבים.

מה שהפתיע אותי יותר מכול היה שהם לא באמת מאמינים ברוב הדברים שבהם הליברלים מאשימים אותם שהם מאמינים. כמעט לאף אחד מהם לא היו אשליות לגבי היכולת שלהם "לעבוד קשה", והם גם לא חשבו שאנשים שמצבם הכלכלי גרוע ראויים לגורלם כי הם עצלנים. אני חושבת שהטיעונים האלה הם הצטדקויות לאחר מעשה, שיש שמרנים שמשתמשים בהם אחרי שמאשימים אותם שהם שטחיים. בהתחלה הם רוצים פחות התערבות ממשלתית, ובסופו של דבר הם לא מתנגדים לתוצאות של המצב הזה. העניין כאן הוא לא רשעות, אלא בעיקר הכחשה. אני חושבת שהם מרגישים אחראים יותר לבעיות החברתיות מליברלים, אבל גם בוחרים לא להתמודד איתן. התפלאתי גם לגלות שהם לא גזענים, הומופובים או סקסיסטים במיוחד – לא יותר מהחברים הליברלים שלי. הבנתי שהשמרנות החברתית גוססת או מתה, ולכן "ליברטריאני" היא בסך הכול מילה יפה ל"שמרן".

אולי גם אני יכולה לעשות את זה? אולי אני יכולה להצטרף אליהם, להימלט מכובד משקלה של האשמה. בכל זאת קראתי את איין ראנד בתור נערה. ואני אוהבת להתבכיין על בירוקרטיה ממשלתית. התוכנית הזו נכשלה כישלון חרוץ כשבכיתי – אני רצינית לגמרי – יום שלם מעצם המחשבה ששקלתי את זה בכלל. מסתבר שלא כל כך קל לנטוש ערכים שמאמינים בהם עמוקות. אולי אני לא יכולה ללכת עד כדי כך רחוק ולהצטרף לצד השני. אבל עדיין הרגשתי זרה לתנועה הפוליטית שתמכתי בה במשך זמן כה רב.

את התרופה מצאתי כשביקרתי בעיר האהובה עליי בעולם, סן פרנסיסקו. כבר לא הרגשתי כמו האיש הרע, כי במקום שיעליבו אותי באיזה כינוי מוזר בהשראת שיטת המעמדות הבריטית, קראו לי "קווירית צבעונית פוליאמורית". שוב הרגשתי מה שאהבתי פעם בלהיות ליברלית, תקווה אופטימית חמימה לעתיד טוב יותר. שאלתי את חבריי, מתוך תשוקה לחזור, אם כשהם חושבים על צדק וכל זה הם מרגישים אשמים, וכמעט כולם ענו שלא. אתם מבינים, הבנתי את כל הליברליות הזו לא נכון. אתם לא אמורים להרגיש אשמים אישית לאי הצדק בעולם, אתם אמורים להיות מרוצים מעצמכם על זה שאתם מודעים אליו והשמרנים לא. זה אמור לגרום לכם להרגיש טוב יותר.

בהמשך אותו שבוע צפיתי ב"נשים מושלמות" (The Stepford Wives). הסרט גרם לי לחשוב על כל הגיבורות הפמיניסטיות שלי, מגלוריה סטיינהם לאמה גולדמן ובל הוקס, וזה מילא אותי בהשראה. ליברלים, אני אוהבת אתכם, למרות שאתם לא מבינים כלום בכלכלה, למרות שאתם צווחים כמו חזירים שחוטים, למרות שמתחשק לי לחנוק אתכם לפעמים, למרות שהרסתם את טוויטר לנצח, למרות שחצי מהדברים שאתם אומרים הם פאקינג בולשיט. הלב שלכם נמצא במקום הנכון, ואפילו אם רוב הרעיונות שלכם בלתי ישימים, אנחנו צריכים לפחות לנסות משהו.

סקונתלה פנדיטרטנה היא מתמטיקאית ומתכנתת המתגוררת בלונדון. מחשבה זו פורסמה במקור ב-Medium. כל הזכויות שמורות לאלכסון. 

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי סקונתלה פנדיטרטנה, Medium.

תגובות פייסבוק

תגובה אחת על לא אשמים