לא סיפור לילדים

בעידן של הורות מגוננת, מדוע אנחנו ממשיכים לספר לילדינו אגדות מפחידות?
X זמן קריאה משוער: 6 דקות

בשנת 2005 חתם מושל קליפורניה אז, ארנולד שוורצנגר, על חוק שאסר על מכירת משחקי וידיאו אלימים לקטינים. החוק הזה היה ניסיון שני של הסנאטור ללנד יי, פסיכולוג ילדים בעברו, לאסור על מכירת משחקים כאלה בטענה שהם מסבים נזק לילדים ומעודדים התנהגות אלימה. יצרני המשחקים, כצפוי, חששו שהחוק יפגע בעסקיהם והגישו תביעה נגדו בבית המשפט המחוזי של צפון קליפורניה וב-2007, פסק בית המשפט כי הוא מהווה הפרה של התיקון הראשון לחוקה וכי לא הוכח שהאלימות במשחקים משפיעה על התנהגות המשחקים בהם.

קליפורניה ערערה על ההחלטה ולבסוף הגיע התיק לבית המשפט העליון, שפסק גם הוא כנגד החוק. בפסק הדין כתבו השופטים: "הטיעון של קליפורניה היה מתקבל יותר על הדעת אילו הייתה בארצנו מסורת שמגבילה באופן מיוחד את גישתם של ילדים לתיאורי אלימות, אבל לא קיימת מסורת כזו. אין ספק שהספרים שאנו נותנים לילדינו לקרוא - או קוראים להם כשהם קטנים יותר - אינם חסרים תיאורים מדממים". בית המשפט ממשיך בדוגמאות מתוך מעשיות האחים גרים, כמו המלכה המרושעת משלגיה שעונשה היה שנאלצה לרקוד בנעליים אדומות ורותחות עד שמתה, או אחיותיה של סינדרלה שיונים ניקרו את עיניהן.

גם אם השתכנענו, יחד עם בית המשפט, שאין סיבה להחיל דרישות מיוחדות על משחקי וידיאו אם מדיומים אחרים אינם עומדים בהן, נותרת התהייה בשביל מה צריך את היער ואת המכשפה, את האם החורגת ואת הזאב הרע? בשביל מה תיאורי הזוועה, ובפשטות - בשביל מה הפחד? למה סיפורי ילדים מפחידים כל כך?

ההנחה המובלעת היא שמה שאנחנו מכירים היום כסיפורי ילדים פרוטוטיפים - כיפה אדומה, שלגיה, היפה והחיה – הם בכלל סיפורי ילדים. זו הנחה שהיא, כידוע, שגויה, המעשיות או האגדות האלה (קיימת אבחנה תיאורטית בין מעשיה (fairytale) ואגדה (legend), אך לדעתי המונחים העבריים הם נרדפים בשימוש השגור, והמילה "אגדה" אף נפוצה יותר) לא נכתבו לילדים, לפחות לא במיוחד לילדים, כפי שכמעט שום דבר אחר לא נוצר אז במיוחד לילדים. כך לפחות טען ההיסטוריון והסוציולוג הצרפתי פיליפ אריאס, שהתפרסם בקביעתו שמושג הילדות לא היה קיים כלל לפני העת החדשה. ילדים, טען אריאס, לא נתפסו כשונים מהותית ממבוגרים. שיעור התמותה הגבוה גרם להורים לא להיקשר רגשית לילדיהם; אם אלה שרדו והגיעו לגיל שבע בערך, הם החלו לעבוד כשוליות בבית האומן שאצלו למדו את המקצוע, בעולם המבוגרים – בעבודה, בבית ובמסבאה. ומכיוון שלא הייתה ילדות, גם לא נכתבה ספרות מיוחדת לילדים לפני המאה ה-18.

״חתול במגפיים״, של שארל פרו מתוך המהדורה הראשונה במאה ה-17.

״חתול במגפיים״, של שארל פרו מתוך המהדורה הראשונה במאה ה-17.

אם כך, אל לנו לשפוט את סיפורי המעשיות הקלאסיים במונחים של ספרות ילדים מודרנית, אלא לצדן של צורות אחרות של פולקלור, כמו המיתוסים והאפוסים. זו הייתה גם תפיסתם של האחים גרים, לפחות כשהוציאו לאור את קובץ המעשיות הראשון שלהם בשנת 1812. גרמניה של המאה ה-19 הייתה ישות לא מוגדרת עדיין, מורכבת מנסיכויות שונות, שחיפשה את דרכה הלאומית. לא הייתה לה לשון משותפת וגם לא מסורת ספרותית משותפת. או שדווקא כן הייתה לה, כפי שטענו האחים גרים - אך היא השתמרה אצל פשוטי העם, אצל כפריות זקנות, בסיפורי מעשיות שעברו מפה אוזן, והאחים המלקטים ירדו כביכול אל העם כדי לתעד את המסורת הנשכחת הזו ולהשיב לעם הגרמני את שאבד לו.

הגילוי שהאחים גרים המציאו חלק ניכר מן המעשיות ושחלקן האחר היה צרפתי במקורו לא משנה את היותן טקסטים לאומיים מכוננים. השינויים שהם ערכו בנוסחי המעשיות שלהם כוונו להפוך אותן למתאימות יותר למה שהיה בעיניהם אופי גרמני ומוסר פרוטסטנטי. רק בגרסה מאוחרת יותר עיבדו האחים את סיפוריהם כך שיתאימו לילדים.

אגב, לפני שהאגדות הפכו לעניין לילדים הן היו בכלל עניין לנשים. "סיפורי אמא אווזה" של שארל פרו פורסם ב-1697, כששיגעון מעשיות פשט באירופה. האופנה הזו צמחה סביב סלונים ספרותיים שנשלטו על-ידי ה-précieuses, נשים ממוצא אריסטוקרטי ששאפו לעידון בשפה ובכול. הן נהגו לספר זו לזו אגדות בסגנון אגבי, כאילו מדובר ברכילות שנזכרו בה לפתע פתאום. גם הן לא המציאו אותן בדרך כלל, אלא עיבדו מעשיות ישנות יותר, וגם הן, כמו האחים גרים, התאימו אותן לזמנן ולאמונותיהן. חלק מהמעשיות שלהן כללו מסרים סאטיריים כנגד השלטון, וזו הייתה אולי סיבה נוספת לכך שהעדיפו להחליף את האיכרים והכובסות בנסיכים ובנסיכות.

אך העובדה שהאחים גרים, ה- précieuses ושארל פרו לא כיוונו את סיפוריהם לילדים לא אומרת שסיפורים כאלה לא סופרו לילדים אז וגם קודם לכן. כפי שספרות ילדים לא הייתה קיימת בימי הביניים, כך גם ספרות מבוגרים לא הייתה קיימת כפי שאנו מכירים אותה. עד שהתפשטות הספרים המודפסים וידיעת הקריאה הפרידו בין מבוגרים, שהיו יכולים לקרוא, לילדים, שלא היו יכולים, הייתה הספרות עניין קהילתי. קהל היעד של הסיפורים/מחזות בפסטיבלים, בירידים, בחגים או סתם בערב כשהשמש שקעה ולא היה יותר מדי מה לעשות, היה כולם, כל מי שהיה בסביבה. ילדים נחשפו למסורות פולקלור שונות באותם נוסחים שנחשפו אליהם המבוגרים (יכול להיות שלצד זאת, הם נחשפו אליהן גם בגרסאות שהותאמו לגילם. האם אמהות בימי הביניים באמת לא סיפרו לילדיהן סיפורים לפני שנרדמו? ואם כן, האם לא סיפרו אותן בגרסאות פשוטות יותר? האמת שאנחנו לא יודעים.)

אם מעשיות אינן סיפורי ילדים, השאלה מדוע הן מפחידות צריכה להישאל במסגרת אחרת, והשאלה הנותרת היא מדוע אנחנו מספרים אותן לילדים. האם לילדים יש משיכה לנושאים האלה, או שמבוגרים הם אלה שאוהבים להפחיד ילדים? האם אנחנו נכנעים אוטומטית ל"קלאסיקות" מבלי לחשוב על ההתאמה שלהן לערכים שלנו?

כיפה אדומה מאת ארתור רקהאם

כיפה אדומה מאת ארתור רקהאם

שאלות כאלה נעשות נפוצות יותר ויותר בעולם ההורות המגוננת של המאה ה-21. הגישה הזו רואה בסיפורים האלה תוצר של עולם מסוים, שבו מוות אלים או מוות בטרם עת, כמו גם אמהות חורגות מרושעות ועונשים גופניים חמורים, היו עניין נפוץ, ולצדם גם הגישה שצריך להפחיד ילדים כדי לחנך אותם: כשסיפורי המעשיות הפכו לסיפורי ילדים, האלמנטים המפחידים שלהם דווקא הודגשו כדי להרתיע ילדים מלהמרות את פי ההורים או לצאת מהבית בלי רשות. שלא לדבר על זה שהאגדות משקפות עוד שפע של ערכים שנויים במחלוקת, כמו הציפייה מילדות טובות שישבו ויטוו עד שהנסיך על הסוס הלבן או משהו מעין זה יבוא להציל אותן. ואם זה כך, אנחנו לא חייבים ליפול שדודים לרגליהן של נסיכות, ואפילו לא מוכרחים לכתוב לחבר להן גרסאות פמיניסטיות.

הגישה הזו אינה מקבלת את הפרשנות הפסיכואנליטית לאגדות, כפי שניסח אותה למשל ברונו בטלהיים בספרו "קסמן של אגדות", שרואה בפחד מרכיב חיוני. המעשיות, לפי גישה זו, הן זירה סימבולית שדרכה יכולים ילדים להתמודד עם פחדיהם. ההורים המספרים אמורים להתכחש לדחף הטבעי להגן על צאצאיהם מפני הרוע ולחשוף אותם במודע לדברים כמו מוות, חטיפה, התעללות רגשית ומיני גורלות פיזיים אכזריים, כי לחשיפה הזו יש תפקיד בצמיחה הרגשית שלהם.

חוסר רצון לתפקד כדמויות מטילות מורא וגם היעדר התלהבות להיות אלה שיחשפו את הילדים לנעימות פחות שבעובדות החיים יכולים לגרום להורים לוותר על האגדות. מעשיות נעשו סיפורי ילדים כי מבוגרים לא רצו בהם עוד, אמר טולקין ב-“On Fairy Stories". עכשיו הם גם לא רוצים אותם בשביל הילדים שלהם. אבל האם אפשר לוותר על הפחד, או על מה שיוצר אותו, מבלי לאבד את הספרות? מבלי לקבל ספרות שהיא עליזה, חיובית, מכילה ומשעממת, שבמקום לעסוק בבעיות שמטרידות את כולם, כולל ילדים, כמו משפחה, אהבה, נאמנות, מוות, היא עוסקת בבעיות שמטרידות הורים לגבי ילדים – שינה, אכילה, גמילה מחיתולים, השתלבות בגן?

"אני לא כותב לילדים," אמר מחבר האגדות המודרני מוריס סנדק, "אני כותב, ומישהו בא ואומר – זה לילדים!" יכול להיות שסיפורי האגדות מפחידים ילדים כי הם אכן לא נכתבו לילדים, ושזה גם מה שהופך אותם לספרות, למשהו שיכול לצמוח. קשה לדמיין מישהו יוצר סרט בהשפעת "לבד על המרבד", ואפילו ספרים אהובים כמו "האריה שאהב תות" לא צפויים להעניק השראה למאות שנים של יצירה. בספרות חייב להיות משהו לא צפוי, משהו לא ידוע, משהו שמזמין דמיון, ניחוש או פירוש מחדש, ובעיקר משהו שמקשר בין עולם הילדים לעולם המבוגרים. הניתוק של הקשר הזה הוא שגרם להתנוונותן של המעשיות, אמר טולקין. למה שמישהו יאהב לקרוא אם כל מה שגיבוריו הספרותיים עושים זה ללכת לישון, או לרצות להיות שונים באופן דומה להחריד (הפיל שרצה להיות הכי, הביצה שהתחפשה וכו' וכו'). כשהורים בוחרים להקריא לילדיהם את הספרים האלה, כשהם מסרבים להיות קוראים-שותפים ולהתמודד ביחד עם הילדים עם מה שמעניין ומפחיד בעולם, הם דוחקים אותם לעבר מקומות אחרים שבהם הם עושים זאת בלעדיהם, כמו הטלוויזיה או אותם משחקי וידיאו ידועים לשמצה.

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב

תגובות פייסבוק

2 תגובות על לא סיפור לילדים

02
אורן

יש כאן המון בלבול בין ספרות פעוטות וספרות ילדים. אין שום סיבה להקריא לילד בגיל שלוש את עמי ותמי ולהסביר לו שיש הורים שנוטשים את ילדיהם, וגם לא להקריא לו את סינדרלה ולהסביר לו שלפעמים אמא היא רעה. זה סתם מפחיד ויגרום לו המון מצוקה. נכון, אף אחד לא יעשה סרט מהאריה שאהב תות, אבל פעוטות גם לא יראו סרטים. לעומת זאת הם יראו בשמחה סרטון של סמי הכבאי, עוד משהו שכנראה לא היה מפחיד מספיק בשביל להיכלל כאגדה אמיתית. לעומת זאת, ספרי הדוד אריה, למשל, שקוראים אותם לילדים בני חמש, כבר כוללים לא מעט הרפתקאות, גם אם אין בהם סכנות אמיתיות. את האחים גרים הילדים כבר פוגשים בגיל שבע, שאז הם מספיק מבוגרים בשביל להנות מהם.