איך אפשר לסלוח? לפעמים צריך לספר את הסיפור כולו, עד הסוף
X זמן קריאה משוער: 6 דקות
במרבית הימים אני מתעוררת בסביבות ארבע וחצי לפנות בוקר. בלי שעון מעורר. זהו השעון הטבעי של גופי. ושל השלפוחית בת ה-58.
החדר שלי עדיין חשוך. הרחוב ההומה שבחזית הבית שקט. בשעה כזו, בפורטלנד, מיין, אין בחוץ הרבה אנשים. אפילו השחפים אינם מוטרדים, והשינה דוממה את הצווחות החורקניות שלהם.
אני שוכבת לי במיטה רחבת הידיים. ארו, הבולדוג הצרפתי הקטן שלי, נוחר, חמים וצמוד אל רגלי. אני שעונה על מספר כריות ומניחה למחשבותיי לנדוד. למרות הפיתוי, אני מנסה לא לביים את המחשבות. עדיף שמה שמבעבע בתוכי יצוף אל פני השטח בלי שאדחק בו.
תמונות מהילדות, משנות הנעורים, הקולג' והשנים שלאחר מכן. דברים וסיפורים מלפני שני עשורים, שלושה, ארבעה ואפילו חמישה. חלקיקים של רגעים מהותיים בחיי. אני משחזרת אותם שוב ושוב ושוב, ומנסה ליצור איזשהו נרטיב שיאפשר לי לומר: "אה, כן! עכשיו אני מבינה. זה קרה כי ההוא לא קרה", או "אני כזה כעת, כי זה מה שקרה אז".
התוצאה היא תהליך אינסופי שגיליתי לאחרונה. זה כמו משחק פרי מוחו הקודח של לואיס קארול – סיפור שנפרש ומתפתל ללא הרף. הגמול הוא האפשרות ללמוד עוד הודות להתפתלויות האלה. מה שמדכא זה שלעולם אי אפשר להגיע לסוף.
במרבית הבקרים אני מוצאת את עצמי בסביבה מוכּרת. סיפורים ודברים שהפכתי בהם פעמים רבות. שום דבר חדש, אבל זה בכל זאת מעניין. אבל לפעמים אני מוצאת משהו חדש גמרי. כמו ארכיאולוגית, אני מגלה רסיס, או איזו חבלה או סדק שלא זכרתי או לא הכרתי, ואני בוחנת אותם בתשומת לב ומסירות.
חפירות כאלה הן התקדמות מתמשכת לעבר הסליחה.
***
זה מה ששריל סטראייד (Strayed), הסופרת האהובה עליי, אומרת על סליחה. זה הדבר החכם והאמיתי ביותר שקראתי בנושא:
"סליחה פירושה שמצאת דרך להתקדם ולהכיר בנזק ובכאב שנגרמו, בלי להניח לכעס או לכאב שלך לשלוט בחייך או להגדיר את היחסים שלך עם מי שפגע בך".
על אף שאני מנסה לא לבחור את התוכנית האמנותית, ישנם סיפור או שניים שאני מקפידה להימנע מהם. זה פשוט כואב לי מדיי, ועדיין לא הצלחתי אפילו להתקרב לסליחה.
רק סיפור או שניים.
רק אחד.
זה הסיפור.
זה הכאב הגדול ביותר של חיי.
כך מספרים סיפור של סליחה.
***
היו מוכנים לתת לסליחה למצוא אתכם. והיו מוכנים לסלוח לעצמכם
הסיפור מתחיל בפלימות' הישנה של אבא שלי. קראנו למכונית הזו 'הרפתקה בפוסידון', כי היא הייתה עצומה בגודלה ונראתה כמו ספינה טבועה.
אנחנו בסתיו של 1990. אני מתארחת אצל הוריי לסופשבוע. ביום ראשון, אבא שלי מסיע אותי לתחנת הרכבת בהרטפורד. אני חוזרת לניו יורק ולעבודה שלי בניו יורק טיימס. לא מזמן התקבלתי לתכנית ללימודי תואר שני בכתיבה יוצרת באוניברסיטה של מינסוטה. החלטתי להגשים את חלומי. דיברתי על זה בהתרגשות כל סוף השבוע. אבל ההורים שלי לא אמרו הרבה. לכן אני מעלה את הנושא בשיחה עם אבי, שתמיד תמך נלהבות בתוכניות המקצועיות שלי.
"אתה שומר על שתיקה בנושא, אבא", אני אומרת. "מה דעתך?"
הנה זה בא. שימו לב.
"אני אגיד לך מה אני חושב", הוא אומר כעבור רגע, הרגע שבו – כך הגעתי למסקנה – הוא החליט להפגין אהבה קשוחה. ככה הוא לפחות ראה את הדברים.
"אני חושב שזאת התוכנית הכי מטופשת ששמעתי בחיים. את נאחזת בקש. ואת לא תאהבי את מה שיש לי עוד לומר לך", הוא מוסיף.
הוא צודק.
"הבעיה שלך היא שאת מחפשת משהו. את חושבת שלהיות סופרת זה מה שיפתור לך את הבעיות. אבל זה לא. כי הבעיה היא לא ממה את מתפרנסת. הבעיה היא..." וכאן אני כמעט משוכנעת שהוא השתתק לרגע, אבל יכול להיות שהזיכרון שלי מתעתע בי.
"...שאת שמנה מדי ולא מושכת. ולכן את לא מכירה גברים. ולעולם לא תתחתני. השאלה צריכה להיות מה תעשי אם לעולם לא תתחתני".
בזיכרוני, אני מנסה בכול הכוח לא לבכות.
בחיים האמיתיים, כמעט שלושים שנה לאחר מכן, אני מתאמצת להמשיך לנשום ומנסה להבין מה גורם למישהו לומר משהו כזה לאדם שהוא אוהב. מה גורם למישהו – לאבא שלי – לחשוב שזה בסדר.
פרט חדש שבו אני נזכרת בעודי ממשיכה להתיר את פיתולי הסיפור הזה:
"אם היית מתחתנת, לא היה לך זמן לשטויות כאלה כמו כתיבה. הייתה לך משפחה. כמו שיש לאנשים אחרים".
אני לא מגיבה. אני לא מסוגלת.
במבט לאחור, אני זוכרת שהגענו לתחנת הרכבת, אני מיהרתי לקחת את התיק שלי ואיכשהו התרחקתי מהמכונית והלכתי לאולם הנוסעים. אני לא זוכרת פרטים אחרים, או איך הסתיימה השיחה. אני זוכרת את עצמי יושבת ברכבת.
אני זוכרת שאבא שלי התקשר אליי באותו יום, מאוחר יותר. למעשה, אמא שלי התקשרה. היא אמרה: "אבא שלך הוא לפעמים אידיוט גמור", ואז היא נתנה לו את הטלפון.
אני זוכרת את אבא שלי מתנצל. הוא אמר שהוא מרגיש נורא. אני זוכרת שאמרתי שזה בסדר. אני זוכרת שידעתי שזה לא.
***
מעולם לא התחלתי את הלימודים באוניברסיטת מינסוטה. מעולם לא השלמתי את התואר השני, וקרוב לוודאי שלא במקרה, אחרי השיחה הזו, הפסקתי לכתוב למשך המון המון זמן. לכו תבינו.
נעשה נזק. נגרם כאב.
***
סליחה היא בסופו של דבר עניין שלכם. עבורכם.
זה מביא אותי לאופן שבו ניתן לספר סיפור סליחה.
אתם מספרים למישהו שאתם סולחים להם. אתם מספרים להם למה. אתם מיישרים את ההדורים. ולאחר מכן אתם ממשיכים הלאה. אם הם עדיין בחיים כשכל זה קורה, מה טוב. אבל אם הם לא, זה לא הופך את כל העניין לבלתי אפשרי. סליחה היא בסופו של דבר עניין שלכם. עבורכם.
***
לפני מספר ימים התעוררתי ומצאתי את עצמי נזכרת בסיפור הזה – המכונית, הדרך מבית ההורים שלי לתחנת הרכבת בהרטפורד – ומשחזרת אותו בראשי. מגלגלת לאחור, ושוב פורשת את הסיפור.
נזכרתי בסיפור כולו. דיברתי אותו בקול רם, אמרתי את המילים ונזכרתי בקול בחלקים שונים.
אמרתי, "אבא, סלחתי לך. לא שכחתי מה אמרת, אבל הצלחתי לסלוח. יתכן שאתה רוצה לדעת למה. זה משום שאהבתי אותך יותר מכל אדם אחר בעולם, ואני לא מוכנה לוותר על זה.
"אבל אני רוצה גם שתדע שטעית. טעית לגמרי.
"טעית בכול, למעט הדבר הבא: מעולם לא התחתנתי. בעניין הזה צדקת. אבל זה לא בגלל שאני לובשת מידה 12 או מידה 2 או מידה 56. זה משום שמעולם לא האמנתי בעצמי. תמיד חשבתי שאני לא מספיק טובה, ולא משנה איזה השיגים השגתי. מעולם לא האמנתי שמישהו ירצה אותי.
"למען הפרוטוקול, אני כבר לא חושבת ככה. כדי להתגבר על זה, נאלצתי לגייס את כל כוחותיי. אני גאה בעצמי. אני בטוחה שגם אתה הייתה מתגאה בי, מאוד. היית מתגאה גם בכך שיש לי אמת. שאני עומדת על שלי ושאני לא פוחדת.
"פגעת בי – יותר משמישהו פגע בי אי פעם קודם. או מאז. והאמת היא, שאני אוהבת אותך. ואני יודעת שזאת משמעותה של סליחה. ההכרה בכאב והאהבה למרות הכאב. אני לא מאפשרת לכאב להגדיר אותי. וממש באותה מידה, אני לא מאפשרת לכאב להגדיר את מי שאתה עבורי".
***
באפרוריות בוקר אופיינית למדינת מיין, הסליחה מצאה אותי.
היא הפכה אותי לכותבת טובה יותר.
היא הפכה אותי לכותבת כנה.
מהו סוד שמאפשר לספר סיפור של סליחה? היו מוכנים לתת לסליחה למצוא אתכם. והיו מוכנים לסלוח לעצמכם.
איימי סלווין (Amy Selwyn) היא סופרת המגדירה את עצמה כמי שחיה בצומת בין אמת ואהבה
תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי
תמונה ראשית: "יד מושטת", תצלום: בריאן מיניר, unsplash.com
תגובות פייסבוק
5 תגובות על לא שכחתי, אבל סלחתי
קטע יפה. תודה.
שנה טובה לכל הקוראים ולעורכי אלכסון הנפלאים.
שנה טוב לך, איתמר. לך ולכל קוראינו היקרים. תענוג לעבוד בידיעה שיש קוראים כמוך.
בין האמת לסליחה שוכנת נפש עם השראה!
מקסימה. נשאלת השאלה, האם אבא שלך התבטא כך תמיד? או שזה היה חד פעמי. אני חוקרת את ההישנות.
לפעמים נאמרו אלף משפטים מעודדים, ואחד שהחריב את הסך. למה התעקשנו להפנים דווקא אותו? זה סודו של הזיכרון שמתעקש להפנים את המקרה שחרג, לתת לו נפח מופרז, אם היית מפנימה את הסליחה שלו. את האמירה של אמך, שטענה שאאביך הוא אדיוט, וזו כנראה דרכו להראות אהבה.
או שאולי בזכות אביך התחלת לכתוב וגם הפסקת לכתוב ואז חזרת לכתוב. זה גם סיפור אפשרי.
אבל את כותבת נהדרת.הכשרון כולו שלך, זה בטוח.
מרגש ומשאיר הרבה חומר למחשבה שכל אחד יכול לקחת לסיור הסליחות שלו עם עצמו ועם אוהביו.
לא עיר, לא פרבר
אורי שלוםהמרחב הבנוי בישראל אינו רק תופעה פיזית, כי אם בבואת הישראליות עצמה...
X רבע שעה
אמא ואבא
אמא ואבא אינם עניין של מה בכך וגם לא עניין פשוט, אפילו לא מהבחינה הלשונית, בעברית שלנו.
המצאי מציג רביעייה, בשני זוגות: "אב" ו"אבא", "אם" ו"אמא". היסטורית, אמא ואבא הן צורות ארמיות שאומצו על ידי העברית לפני דורות רבים, והגיעו לעברית החדשה עם ותק משמעותי. ה-א' הסופית ב"אבא" ו"אמא" בארמית היא תווית הידוע, כלומר "אמא" היא "האם" ו"אבא" הוא "האב". במובן הזה, היות שלכל אחד מאיתנו, ברגיל או לפחות מסורתית וביולוגית, יש אב ואם, ה-אב וה-אם הם ההורים שלנו, האישיים, הספציפיים מאוד. וכך, "אבא" ו"אמא" הם המונחים העבריים המשמשים בפי אדם לציון כל אחד משני הוריו שלו. גם בעידן שבו יש לאנשים מסוימים שני אבות או שתי אימהות, או כל צירוף אפשרי אחר, ההורים של האדם עצמו, אלו שהוא חש כלפיהם את הקירבה המיידית, הגדולה, קירבה של ברירת-מחדל קיומית, הם "אבא" או "אמא", כלומר גם אם יש שניים או שתיים.
אם כך, ה-אם, ה-אב, כמונחים של קירבה, הם "אבא" ו"אמא". והקירבה הבסיסית היא בין הבן או הבת מצד אחד ובין ההורה או ההורים מצד אחר, קירבה שהיא דו-צדדית מבחינה לשונית, שכן גם ההורה מתייחס לעצמו, כלפי הילד, כ"אמא" או "אבא".
"אב" ו"אם" הם שני המונחים משמשים בהקשרים רשמיים, לציון הוריו של אדם, בעיקר בהקשרים אינפורמטיביים, או בהתייחסות כללית או גנרית. אם המרחב האינטימי, הספציפי מאוד, שמור ל"אמא" ו"אבא", הרי שהמרחב הכללי, הרשמי, הרחוק יותר מרגשות שמור ל"אם" ו"אב".
מכאן, העניינים מסתבכים עוד יותר. "אבי" ו"אמי", ויתר צורות השייכות, משמשים במשלבי לשון גבוהים יחסית. "אביו של ישו היה יוסף מנצרת" תהיה אמירה רשמית, מידע סדור ורציני. "אבא של ישו היה יוסף מנצרת" ייאמר במשלב דיבורי. אכן, "אבא של..." ו"אמא של...", צורות השייכות האנליטיות (כלומר לא באמצעות סיומת צמודה כמו "אביו", "אמי", "אבינו" וכו') השתרשו על רקע הפיכת "אבא" ו"אמא" לשמות עצם לכל דבר בעברית החיה של ימינו. אלא שמפאת האינטימיות היתרה, "אבא" ו"אמא" הם גם שמות פרטיים, בהקשרים רבים, משפחתיים, ביתיים, הקשרים של קירבה רבה.
כך, לרוב, ילדים ידברו על "אבא" בתוך הבית, ועל "אבא שלי" מחוץ לבית, בפני זרים ולאוזניהם. זרים יפנו אליהם וידברו על "אמא שלך", שכן "אמא" של הדובר אינה "אמא" של הילד שאיתו הדובר מדבר. ובכל זאת, מבוגרים פונים לילדים ואומרים: "תגיד לאמא שלך ש..." אך גם "תגיד לאמא ש..." – כשמקרים מהסוג השני מעידים על מרחק רב יותר בין הדובר המבוגר והשומע הילד, הפעוט. כשהילד מעט פחות קטן, צורות פנייה כאלו נתפשות לא פעם כנגועות במידה של התנשאות או זלזול. לשונית, "תגיד לאמא ש..." עושה שימוש ב"אמא" כשם פרטי, כפי שאכן הוא הדבר בעולמו של הילד, שמבחינתו "אבא" ו"אמא" הם אנשים ספציפיים מאוד, אולי הספציפיים ביותר. פנייה לילד באמצעות הצורה "תגיד לאבא שלך..." היא ניטרלית יותר.
בהקשר הזה, רבים זוכרים מילדותם את המפגש עם הורה של ילד אחר, ואת המנהג של פעוטות וילדים לפנות להורה של חבר או חברה באמצעות "אמא של רמי", "אבא של רונית" וכו'. הפונקציה הכללית, "אמא", "אבא", המתקיימת כברירת מחדל בעולמו של כל ילד, מבוטאת על ידי הילדים העבריים הקטנים הפונים להוריהם של חבריהם באמצעות ציון השייכות לחבר או החברה. הדבר מאפשר דיוק, פנייה ברורה, וגם אזכור של העובדה שהורים, כמו אברי גוף, קיימים תמיד ושייכים בדיוק אך ורק לאדם מסוים, בהקשר נתון. סימן לכך הוא השימוש הרווח ב"ההורים", בעיקר בשיחות בין אחים ואחיות, שבהן "ההורים" הוא שם פרטי המאגד שני אנשים. כלפי העולם החיצון, ידובר על "ההורים שלי" או "ההורים שלנו".
בלשונות שונות יש הבחנה בין שמות עצם ששייכים בשייכות עזה, מיוחד, אינהרנטית, ובין שמות עצם שהשייכות שלהם יותר מזדמנת, רחוקה, מקרית, רופפת או נתונה לדיון או ויכוח. קורה לא פעם שההתנהגות התחבירית שונה על פי סוג הזיקה. בעברית המודרנית המצב מורכב ומעורבים בו, כאמור, משלבי לשון, מורשות לשוניות היסטוריות, הקשרים של השיח הספציפי וזהותם של הדוברים.
לא פשוט. אפשר לחשוב על מי שלומדים עברית בגיל מבוגר ולהיאנח. קשה מאוד להקנות את פרטי הידע הזה ואת הרגישות מתי להשתמש באיזו צורה. גם הלומדים, כמו הבלשנים האמפיריים, נסמכים על דוגמאות אמת, צוברים מתוכן את התובנות ויוצרים לעצמם ספר דקדוק ממשי המראה כיצד הדברים פועלים באמת.
פרטיות צפופה
רחל היימןאנחנו רוצים לבד ומפנטזים על חיים באי בודד, ואנחנו רוצים ביחד, אנחנו...
X רבע שעה