להביט למוות בעיניים

המשוררת בוני רוז מרקוס התמודדה עם הפחד שלה מהמוות על-ידי התנדבות בהוספיס
X זמן קריאה משוער: 4 דקות

גדלתי במשפחה יהודית נהדרת, חמה ואוהבת. אבל אף פעם לא דיברנו על המוות. בתור ילדה הייתי זוחלת למרגלות המיטה שלי בלילה ומנסה לדמיין איך זה למות, לא להיות פה. זה היה מפחיד. ההתנסות האמיתית הראשונה שלי עם המוות התרחשה כשסבא שלי – אבא של אמא שלי – מת בשנתו בגיל 65. חזרתי הביתה מבית הספר והכלים מארוחת הבוקר היו עדיין על השולחן, דבר שהיה יוצא דופן. סבתא שלי מצד אבא שלי הייתה שם, והיא אמרה: "אה, אמא שלך הלכה לבקר את אבא שלה. הוא בבית חולים". הם לא סיפרו לי מיד מה קרה. כמו הרבה אנשים אחרים, פשוט לא דיברנו על המוות.

רק כשגדלתי והתחלתי בחיפוש הרוחני שלי התחלתי למצוא דרכים לחקור את המוות ולהביט בו באמת. כשהייתי בת 44 קראתי את "ספר המתים והחיים הטיבטי" מאת סוגיאל רינפוצ'ה, הספר פקח את עיניי בכל הקשור להתמודדות עם המוות ולהבנה שהמוות הוא חלק משלם – תובנות שתמיד רציתי לשמוע ומעולם לא מצאתי בשום מקום אחר. התחלתי למדוט ולתרגל בודהיזם. חלק מהתרגול היה להרהר מדי יום במוות ובארעיות. הבנתי אז שלא חוויתי הרבה מוות בחיי – שני הוריי היו בחיים, ובאותו הזמן גם שלושה סבים וסבתות. רציתי להתמודד עם המוות פנים אל פנים. לא רק ברמה התיאורטית או האינטלקטואלית, אלא גם ברמה של "איך זה מרגיש?", "במה מדובר?"

למדתי להיות מתנדבת הוספיס, מקצוע שידוע גם כ"דולה לגוססים". מושג הדולה בא מתנועת הלידה – מישהי או מישהו שעוזרים לאישה בתהליך הלידה. כשמדובר במוות, הרעיון הוא לתמוך באנשים בדרכם למוות. המתנדבים לא באמת עושים משהו. העניין הוא בעיקר פשוט להיות שם עם האדם באותה תקופה, כי אנשים רבים מתקשים אפילו להיות לצד חברים או בני משפחה כשהם חולים או גוססים. העניין הוא להקשיב בפתיחות וללא שיפוטיות. המתנדבים מבקרים חולים באופן קבוע עד שהם מתים. בהתחלה ביקרתי אנשים במחלקות הוספיס בבתי חולים, ואחר כך בהוספיס בית. זה היה מאתגר בהתחלה, אבל במהרה גיליתי שכל הדאגות והחרדות הקטנות שלי מתפוגגות לחלוטין כשאני עם מישהו. במפתיע, זו הייתה תחושה משחררת.

החולה הראשונה שפגשתי הייתה דוטי. ביקרתי אותה פעם בשבוע במשך שנה כמעט. היא סיפרה לי הכול על החיים שלה – החלקים החשובים, האכזבות. ביקרתי עוד אישה, סילביה, במשך כמעט ששה חודשים. היא רק רצתה לשחק קלפים, אז הייתי יושבת אצלה במטבח והיינו משחקות קאסינו ושותות תה במשך שעות,, וזה היה הקשר בינינו. גבר אחד שביקרתי, ד"ר סינג, היה רופא שיניים שטיפל בהרבה אנשים בחינם בהארלם בתקופתו של מרטין לותר קינג ג'וניור. הוא כל הזמן אמר, "הלוואי שהייתי עושה יותר – אילו רק ידעתי!" אני חושבת שהוא התכוון שאילו הוא היה יודע שהחיים קצרים כל כך והמוות יכול לבוא בכל רגע, הוא היה עוזר אפילו ליותר אנשים. והוא עזר לאלפים.

לא מזמן ביקרתי אדם בשם מרווין במשך יותר משנה. למרות סרטן הקיבה שממנו סבל, מרטין היה חיובי ופתוח ואוהב במיוחד. היינו יושבים זה לצד זה על הספה בביתו ומחזיקים ידיים, והוא היה מספר לי על מסעותיו בעולם. היינו גם צופים בסרטים ובוכים יחד בחלקים העצובים. למרווין היו חברים רבים שביקרו אצלו, ותמיד הייתה אווירה של אהבה ואכפתיות, עד הימים האחרונים לחייו. כמה שעות לפני מותו הזמין הבעל שלו, מייקל, את כולם לבוא ולספר לו כמה הם אוהבים אותו, והוא הצמיד את הטלפון לאוזנו של מרווין בשביל אנשים שלא היו בעיר. מרווין ידע שהוא עומד למות, אבל הוא תמיד אמר שהיו לו חיים נפלאים.

חשוב לאנשים שעומדים למות להרהר בדברים שהעניקו לחייהם משמעות. לפעמים, כשחולים מביעים חרטה, כעס או אשמה, אני מנסה לעודד אותם בעדינות להיזכר בדברים שהם הכי גאים בהם, לעזור להם להבין את הערך של חייהם. למדתי שאנשים הם הרבה מעבר למוות שלהם. ולכן הליווי שלהם במוות אינו כה מדכא כפי שהוא יכול להיראות; הוא דווקא מעורר השראה עמוקה. אתם זוכים לחלוק את החיים של אותם אנשים, את לבם, את היופי שלהם, וגם את ההתקדמות של מחלתם והקרבה למוות. ממה שראיתי, מוות טוב פירושו זמן לחשוב עליו לפני שהוא קורה, לזכור את החיים בכל מלאותם, ולהיפרד מהאהובים עליכם. הרבה אנשים מאמינים שאם לא יחשבו על המוות כלל, הוא לא באמת יתרחש. ואז הם המומים כשזה קורה. ראיתי את זה אצל חלק מהחולים שאני מבקרת. פתאום הם בני 89 וגוססים ואומרים, "מה קורה כאן?" אנחנו לא מקבלים את התהליך, וזה יכול לגרום לסבל רב. לא קל להזדקן, והמשקל העודף של תרבות שמסרבת להתכונן למוות או לדבר עליו עושה את זה קשה הרבה יותר.

המחשבה על המוות יכולה דווקא להעניק יותר טעם לחיים ולעזור בהגדרת סדר עדיפויות. אתם יכולים לשאול את עצמכם: איך אני רוצה שהחיים שלי יראו? מה אני רוצה לעשות עם הזמן שלי? האם אני רוצה לשקוע בשיפוטיות או במצב רוח רע? אני חושבת שאולי אילו היינו מקבלים את המוות במאת ורואים בו חלק מתהליך, היינו יכולים להיות טובים ונדיבים וסולחים.

כל מי שביקרתי השפיע עליי באופן עמוק. אני עדיין לא עומדת בנעליים שלהם, אבל יום אחד אהיה שם. זה העניין שבשהות לצד הגוססים – אי אפשר לחשוב, אה, לי זה לא יקרה. זה עוזר לי להתכונן למוות שלי, מבחינה רוחנית ונפשית. אני לא יכולה לומר שהפחד שלי נעלם לחלוטין או שנפטרתי מהתחושה של "רגע רגע, אני רוצה עוד זמן!" אבל ההתבוננות במוות והידיעה שזה עומד לקרות הם חלק מההתכוננות שלי. אני יותר פתוחה לזה עכשיו. יש לי כלים וידע ומודלים לחקות. יש לי זיכרונות של מקרים שבהם ראיתי את ההיבט הטרנספורמטיבי של המוות אצל אנשים גוססים. אני יודעת שיש חופש בלהרפות.

בוני רוז מרקוס היא מתנדבת ב- Doula Program to Accompany & Comfort בנו יורק ומחברת הספר “The Luminosity”.
Reprinted from Psychology Today. Copyright 2015 Sussex Publishers LLC.

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי בוני רוז מרקוס.

תגובות פייסבוק

2 תגובות על להביט למוות בעיניים

01
SAINT

איך עלובים בעיני התירוצים האנושיים למה הם בדיוק עסוקים ולא יכולים להתפנות למות ואם רק היו נותנים להם עוד מעט קט הם יתפנו לכך.
התירוץ המוביל הוא כמובן שהם פה בשביל הילדים שלהם ואין מי שידאג להם, זה לא שהם רוצים להישאר או חייבים להישאר, אלא האלטרואיזם הוא זה שמנחה אותם.
בעיני זוהי תמצית העליבות האנושית.
גם ייחוס חשיבות למוות ושאר קלישאות חצי מייובאות מהמזרח או מדתות שחור אחרות, הן לא פחות גרועות.

המוות הוא לא חלק מהחיים ולא חלק ממחזור כלשהו, בדיוק כפי שהחיים אינם חלק ממחזור כלשהו.
זה וגם זה מיותרים.
חסרי תוחלת וחסרי תועלת.
אנחנו פה בגלל אגואיזם במקרה הרע של הורינו או סתם התנהגות של אורגניזם שמונע משיקולים נמוכים של פעולה ותגובה.

אף אחד מאיתנו לא היה מסכים אפילו להשתתף במשחק מונופול שבו הכללים לא ברורים.
אז להשתתף במשחק החיים כאשר הכל כולל הכל הוא הגרלה אכזרית ומיותרת?
מי הטמבל שמוכן להביא לעולם ילדים בתנאים הללו?

כמובן שהמוכשרים והנבונים מבינים על מה אני מדבר.
הטיפשים?
רק ממשיכים להתרבות וממשיכים לדון בדברים המובנים מאליהם.
מן צחוק הגורל של הברירה הטבעית.
הטיפשים הם אלה שממשיכים את שיירת הטיפשים שעומדים להסתכל בתהום הפעורה מלפנים ודוחפים האחד את השני מסקרנות אל הפתרון הבלתי נמנע.

02
אהובה רכבי

הכתבה עושה נוח וטוב. מותם של הורי בשיבה טובה ואני לצידם בסוף דרכם הסיר מעלי את הפחד. כפי שכתוב בכתבה הנעימה, הקירבה משחררת מהפחד.
תבורכי על תרומתך לאנשים בשעת פרידתם.