לימוני פשע

כשגאספּרֶה גלאטי (Galati) החל בשנת 1872 לנהל את ה'פונדו ריאלה', הוא ידע שהוא לוקח על עצמו עסק מסובך להחריד. החווה שכללה יותר מ-40 דונם של עצי לימון ומנדרינות בפאתי פלרמו, הייתה אמורה להיות רכוש יקר ערך, שמניב לבעליו נתח נאה משוק פירות ההדר המשגשג, שהעתיר עושר עצום על צפון מערב סיציליה. אלא שהשטח הזה היה כנראה מקולל. גיסו המנוח של גלאטי, שהוריש לו את ניהול החווה, מת מהתקף לב אחרי שקיבל סדרה של מכתבי איום מסתוריים. וכולם ידעו שמנהל העבודה בחווה, בנדֶטו קארולו (Carolo) גונב כבר שנים חלק מן הרווחים שאינם מגיעים לו.

גלאטי היה רופא ואיש משפחה מכובד בעיירה, ולכן הוא פעל בהתאם לכללים. ראשית, הוא ניסה להחכיר את השטח – אבל קארולו הכשיל את ניסיונותיו, הטריד את הדיירים הפוטנציאליים ופגם במוניטין של החווה כשגנב מהעצים לימונים שנמכרו מראש. בסופו של דבר, גלאטי החליט לטפל בבעיה מהשורש ופיטר את קארולו.

מונטה פלגרינו, פלרמו, סיציליה, ג'ורג' לורינג בראון

"מונטה פלגרינו בפלרמו" (1856), ציור של ג'ורג' לורינג בראון. תצלום: ויקיפדיה

החיים נתנו להם לימונים, והם הכינו מהם פשע מאורגן

הוא חשב, כנראה, שזה יהיה סוף הסיפור. אלא שביולי 1874, מנהל העבודה החדש שלו – מחליפו של קארולו – נמצא מוטל בין שתי שורות של עצי לימון, כשבגבו מספר רב של קליעים. גלאטי שכר מנהל עבודה נוסף, ואז החלו להגיע מכתבי איום רבים נוספים, שהאשימו אותו כי פיטר 'איש כבוד' לטובת 'מרגל נתעב'. באחד האיומים הללו נאמר כי אם גלאטי לא ישכור את קארולו מחדש, גורלו יהיה כגורל מנהל העבודה שלו – 'אבל יותר ברברי'. במילים אחרות, מישהו הציע לו הצעה שאי אפשר לסרב לה.

המשטרה המקומית סירבה באורח מחשיד לעצור את קארולו, והשופטים המקומיים לא ששו להרשיע אותו. גלאטי בילה שנה שלמה בניסיון להבין לאיזה עומק מגיע הסיפור הזה. בסופו של דבר, לאחר שחשף יותר מדי פרטים, הוא נאלץ לברוח לנאפולי עם משפחתו. הוא הסתבך בלי כוונה עם ארגון פשיעה שהלך והתהווה באזור, זה שלימים יצא שמעו למרחוק: המאפיה הסיציליאנית. וכל זה קרה משום שהוא ירש מטע לימונים.

במשך עשרות שנים, מאמצע המאה ה-19 ועד אמצע המאה ה-20, כמעט כל מגדלי פירות ההדר – ובעיקר לימונים – בצפון מערב סיציליה, נאלצו לסחור עם המאפיה. כפי שהלנה אטלי (Attlee) כותבת בספרה על תולדות עצי ההדר באיטליה The Land Where Lemons Grow "הספקולציות, הסחיטה, האיומים ודמי החסות שאפיינו את פעילות המאפיה הוכנסו לשימוש ושוכללו באמצע המאה ה-19 בין מטעי הלימונים של [פלרמו]". למעשה, הקשר בין המאפיה למטעים היה חזק כל כך, עד שישנם היסטוריונים וכלכלנים פוליטיים שחושבים עתה כי הארגון צמח ישירות מתוך ענף פירות ההדר: החיים נתנו להם לימונים, והם הכינו מהם פשע מאורגן.

פירות הדרים צמחו בסיציליה מהמאה ה-11, אז הכובשים הערבים הביאו לאי את עצי התפוז המריר מצפון אפריקה. העצים שגשגו, ויותר ויותר זנים של הדרים נשלחו לאי. במאה ה-15, ריבוי העצים רווי השמש העניקו למפרץ שסביב פלרמו כינוי חדש. אנשים החלו לכנות אותו בשם “Conca D’Oro” או 'צדף הזהב'.

סיציליה, לימונים, מפה

סיציליה במפה מהמאה ה-16. השמש מאירה על אזור גידול הלימונים. תצלום: איגנציו דנטי, ויקיפדיה

כשהתגלה שצריכה קבועה של מיץ לימון מסייעת במניעה של מחלת הצפדינה שפגעה בימאים, הפרי היוקרתי לשעבר הפך פתאום למצרך הכרחי לכלכלה העולמיתבתחילה, הלימונים נחשבו למוצר מותרות – בעלי אדמות אצילים נהגו לגדל אותם על אדמתם, ולמכור אותם בשלמות כקישוטים או לזקק מהקליפות שלהם תמציות ריחניות. לאחר מכן, לקראת סוף המאה ה-18, הצי הבריטי אימץ סוף סוף את הרעיון שהוצג לו עשרות שנים קודם לכן בידי הרופא ג'יימס לינד (Lind) ולפיו צריכה קבועה של מיץ לימון מסייעת במניעה של מחלת הצפדינה. הפרי היוקרתי לשעבר הפך פתאום למצרך הכרחי, ובריטניה החלה לייבא בכל שנה מאות ואלפים גלונים של מיץ מסיציליה.

בראשית המאה התשע עשרה, כפי שתיאר זאת היסטוריון אחד, האי היה בעיקרו "בית חרושת ענק למיץ לימון". העשורים שלאחר מכן הציתו אהבה כלל עולמית להדרים של פלרמו, ובתקופת הקטיף היו יוצאות מן הנמל מדי יום ספינות שרובן עשו את דרכן אל שווקי הפירות באירופה ובארצות הברית.

בערך באותה תקופה, חוסר יציבות פוליטי הוביל לחלוקה מחדש של הבעלות על הקרקע בפלרמו. כפי שמסבירה קבוצת חוקרים במאמר שפורסם לאחרונה ב-Journal of Economic History, מרבית גידולי הלימונים באיטליה של ראשית המאה ה-19 התקיימו במסגרת השיטה הפיאודלית, שבה האיכרים ביצעו את העבודה בשטח ובעלי אדמות מרוחקים גרפו את מרב הרווחים. מעמד של מתווכים, שכונו gabellotti, ניהלו את מערכות היחסים האלה, שכרו פועלים ופיקחו על העבודה היומיומית בחווה. החל ב-1812 בערך, מרידות עממיות העבירו את מרבית האדמות לידי ה-gabellotti, שמחשש גנבים ושודדים החלו לשכור שומרים פרטיים שיגנו על הנכסים, שהיו עתה בבעלותם.

לאחר 1860, כשסיציליה הפכה באופן רשמי לחלק מאיטליה, הועמדו למכירה חלקות אדמה שהיו בעבר בבעלות הכנסייה והמדינה. הדבר הוביל לצמיחה מהירה של חוות קטנות, ורבים מבעלי האדמות החדשים החליטו גם הם לגדל לימונים, שהיו הגידול משתלם פי כמה מכל גידול אחר. גם הם מצאו את עצמם נאלצים לשכור שומרים – ומי שלא יכול היה להרשות לעצמו לשכור שמירה, הפך למטרה נוחה לא רק לגנבים אלא גם ל-gabellotti ולשומריהם, שזיהו הזדמנות פז לסחיטה.

"שיתוף הפעולה בין ה-gabellotti , [השומרים] וה[גנבים] הניב מערכת של שחיתות והפחדה, כך שבעלי אדמות שלא יכלו לשכור שומר הפכו למטרה לבוזזים", כותבים הכלכלנים. "הסביבה המזיקה הממוסדת הזו סיפקה קרקע נוחה לצמיחת הארגון שלימים נודע כמאפיה".

במאמר, הם מציגים מספר עובדות אמפיריות לטענה זו – אחרי בחינה של סקר פשיעה רחב היקף שנערך בשנת 1886 ומפה של פעילות המאפיה משנת 1900, הם גילו כי הסבירות לנוכחות המאפיה באזור נתון של סיציליה קשורה קשר הדוק לכמויות פרי ההדר המופקות ממנו. אף שחוקרים אחרים קשרו בין הולדת הפשע המאורגן לשפע פתאומי במשאבים אחרים, כולל שגשוגם של מכרות הגופרית, "אנחנו מאמינים שהמאמר משלים [את המחקר הזה] ומסוגל להסביר מספר הֶיבטים שהתיאוריות הקודמות לא הצליחו להסביר", כותבת במייל אחת ממחברות המאמר, אלסיה איזופי (Isopi).

סיציליה, לימונים, צדף הזהב

קוטפי לימונים ב"צדף הזהב" בסיציליה, 1906. תצלום: ספריית הקונגרס.

מה הפך את מגדלי הלימונים למטרה נוחה כל כך? על פי אטלי, את רוב האשמה ניתן להטיל על הפירות עצמם. "בין מיני ההדרים באיטליה, הלימונים הם התובעניים והקשים ביותר לגידול", היא אומרת. הם זקוקים לאדמה עשירה בדשן, אספקת מים קבועה, והגנה מפני רוח ומפני טמפרטורות קיצוניות, וכל אלה תובעים תשתית יקרה. מרבית העצים זקוקים לטיפוח של שבע או שמונה שנים לפני שהם מניבים די לימונים למכירה. כשהם מניבים פרי, קל מאוד לגנוב אותו, בעיקר בהשוואה ליבולים קטנים יותר כמו חיטה או זיתים.

היקף ההשקעה, בשילוב עם האפשרויות הרבות לכישלון, הפכו את החקלאים ל'פגיעים מאוד", אומרת אטלי. "הם במצב שאפשר למאפיונרים הראשונים לנצל אותם בקלות".

במהלך השנים, הניצול הפך למתוחכם יותר ויותר. בדרך כלל הוא התרחש באמצעות לחצים גלויים וסמויים מהסוג שצופי דרמות פשע עכשוויות מכירים מהטלוויזיה. אם חוואי אחד היה מתקשה בהובלת מים, המאפיונר היה עוזר לו בשמחה – ואז מכריח את החוואי לחתום על חוזה שמאפשר לו לגבות הון תמורת המים, ברגע שלא ירדו מספיק גשמים. כפי שניתן לראות במקרה של גלאטי, המאפיונרים בנו מערכות יחסים עם מי שאמורים היו לפקח עליהם, ובעיקר עם שוטרים ושופטים.

המאפיה שלטה גם במסחר עצמו, ולעתים קרובות קנתה את הפירות מהחקלאי ומכרה אותם הלאה, עוד לפני שהעץ הניב פרי, ויצרה מחסור מלאכותי באמצעות רכישה של לימונים ירוקים ואחסונם עד עליית המחירים. כפי שאטלי כותבת, הם השתמשו באות מבשר רע כדי לסמן ברבים את מערכת היחסים שלהם עם מטע מסוים: הם נהגו לנעוץ לימון בודד לאחד משערי הגן, ולתלות לידו מחסנית של רובה.

בעשורים האחרונים, מונופולין פירות ההדר של סיציליה כבר אינו נוקשה כשהיה. חוקי מסחר חדשים והטלת מסי יבוא הפכו את יבולי הזהב לשעבר להרבה פחות רווחיים. השורות והטרסות הצרות במטעים – אותן תכונות בדיוק שאפשרו למאפיונרים לירות בחשאי, למשל, במנהלי עבודה שלא מצאו חן בעיניהם – אינן מאפשרות שימוש במכונות גדולות, ומונעות מחקלאים להגיע לנפח תפוקה תעשייתי הנפוץ במקומות כמו ברזיל. בימים אלה "הכסף בענף ההדרים לא מספיק כדי לעניין את המאפיה", אומרת אטלי. הם עברו לתחומים עסיסיים יותר.

אבל בפעם הבאה שבה אתם סוחטים לימון אל תוך התה, קחו רגע כדי לחלוק לו כבוד – לפרי הזה יש חתיכת היסטוריה.

קארה ג'אימו (Giaimo) היא חברת מערכת "אטלס אובסקורה"

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לויPublished by Atlas Obscura (atlasobscura.com) under an agreement with Alaxon

תמונה ראשית: מתוך "לימונים", תצלום: lensnmatter

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי קארה ג'אימו, Atlas Obscura.

תגובות פייסבוק