למה אין הרבה מדעניות

לאקדמאיות בתחומים מדעיים קשה אף יותר מאחרות לשלב משפחה ועבודה. כך ניצור מערכת הוגנת יותר כלפי נשים באקדמיה
X זמן קריאה משוער: 5 דקות

יותר מדי נשים אמריקאיות עוזבות את המדעים האקדמיים, כולל מדעי החברה. רבות מהן יעזבו את האקדמיה עוד בזמן הלימודים לתארים מתקדמים. אף על פי שנשים יקבלו יותר ממחצית מהתארים הראשונים במדעים, הן יקבלו רק 46 אחוז מהדוקטורטים. אחרות יעזבו כשכבר יש להן דוקטורט, או כשהן מתקרבות לקביעות. פחות משליש מהמדענים בעלי הדוקטורט שמועסקים במסלול קביעות בקולג'ים ואוניברסיטאות הם נשים; פחות מרבע מהמרצים הבכירים הם נשים. אי השוויון הזה בולט במיוחד בעידן שבו נשים התקדמו רבות בחברה האמריקאית באופן כללי. אם הפערים בין המינים יסגרו, אם הנשים יתפסו את מקומן הראוי לצד הגברים באקדמיה, יתרחש רנסנס במדעים הביולוגיים, הפיזיקליים וההתנהגותיים.

המערכת המקצועית האקדמית התפתחה בעידן שבו רוב חברי הסגל היו גברים, ונשותיהם עקרות בית. אבל בעידן של משפחות עם שני בני זוג שעובדים, המודל הישן לא מקל על נשים שרוצות להתחיל משפחה ובמקביל לנהל קריירה מצליחה במדעים (כולל מדעי הרוח). אף על פי שאיזון בין סדרי העדיפויות האלה הוא דבר מאתגר לאמריקאים רבים משני המינים, נשים אקדמאיות נמצאות בעמדת נחיתות ברורה. בספרנו החדש, Do Babies Matter?: Gender and Family in the Ivory Tower, מארי אן מייסון, מארק גולדן ואני מסתמכים על עשרות שנות מחקר כדי להראות למה מבנה המשפחה – נישואים וילדים – הוא המשוכה הגדולה ביותר שניצבת בפני נשים בדרכן לקריירה מדעית באקדמיה.

בלימודים לתואר שני ולדוקטורט, אם לא קודם לכן, נשים מתחילות להבין שמדע ומשפחה לא הולכים יד ביד. הן רואות שרוב המנחים שלהן גברים. יתרה מזו, פחות מחצי מהאקדמאיות בעלות הקביעות נשואות עם ילדים. לכן לנשים ששואפות להיעשות אקדמאיות אין הרבה מודלים לחיקוי, במיוחד כאלה שהצליחו לשלב נישואים וילדים עם קריירה מצליחה. לאור המיעוט הזה במודלים לחיקוי, כמו גם סיבות אחרות, כ-30 אחוז מהנשים – ו-20 אחוז מהגברים – שסקרנו בעשרת הקמפוסים של אוניברסיטת קליפורניה, ויתרו על מטרתם להיות חברי סגל באוניברסיטה טובה. "הגעתי ללימודי התואר השני עם המון מוטיבציה להיות חוקרת," אמרה לנו אחת הנסקרות. "עכשיו אני מרגישה שזה יוכל לקרות רק אם אני אוותר על ילדים."

הניפוי המשמעותי ביותר של נשים מתרחש מיד אחרי שהמדענים הצעירים מסיימים את לימודיהם לתארים מתקדמים. כבר זמן רב אנחנו יודעים שהסיכוי של נשים לזכות במשרות במסלול קביעות קטן מזה של גברים. נתונים לאומיים מה-Survey of Doctorate Recipients שופכים אור על הפערים האלה. לאימהות נשואות עם ילדים קטנים – כלומר, ילדים שעדיין לא הגיעו לגיל בית הספר – יש סיכוי נמוך ב-35 אחוז להשיג משרה במסלול קביעות מאשר אבות נשואים עם ילדים באותו גיל. לאותן נשים יש סיכוי נמוך ב-33 אחוזים להשיג משרה מאשר נשים לא נשואות בלי ילדים קטנים. עם זאת, לנשים לא נשואות בלי ילדים יש סיכוי גבוה בארבעה אחוזים להשיג משרה במסלול קביעות מאשר גברים לא נשואים בלי ילדים. בנקודת המפנה המקצועית הזאת, מבנה המשפחה מסביר, ככל הנראה, למה נשים מדעניות לא משיגות משרות במסלול קביעות.

למה לנישואים ואימהוּת יש השלכות עמוקות כל כך על אפשרויותיהן של נשים בשוק העבודה. לבעליהן של מדעניות נשואות כמעט תמיד יש קריירה, אבל רק כחצי מהמדענים הגברים נשואים לנשים שעובדות במשרה מלאה. אחד מבני הזוג צריך לוותר, ורוב הסיכויים שזאת תהיה האישה (למרבה הצער אין לנו נתונים על נישואים חד-מיניים, או בני זוג שאינם נשואים). ובניגוד לרוב המקצועות, משרה אקדמית בארצות הברית דורשת לרוב מעבר למדינה אחרת. הקנס על תינוקות מובן אפילו יותר. הרבה נשים אינן מוכנות להתמודד עם הדרישה "לפרסם או להיעלם" שניצבת בפני מרצה זוטר, כשבמקביל הן צריכות לטפל בילדים קטנים; ועדות אקדמיות מסוימות מודעות לאתגר הזה ולכן אינן נלהבות להעסיק נשים שמסתמן כי הן נמצאות במסלול האימהוּת ולאו דווקא במסלול הקביעות. הבעיות האלה נמשכות כי מבנה הקריירה האקדמית הנוקשה לא מציע לנשים הזדמנות מתאימה להביא ילדים לעולם.

במהלך העשור האחרון הסוגיות האלה זכו לתשומת לב רבה יותר באוניברסיטאות בארצות הברית ומקומות אחרים. כמה הליכים נבונים יושמו בניסיון לעשות את האקדמיה ידידותית יותר למשפחות. שניים מהשכיחים ביותר הם עצירת שעון הקביעות וחופשת הלידה. אף על פי שאלה שינויים חשובים, הם לא מספיקים בעצמם. הם יוצרים סיבוכים רבים, אבל מפאת קוצר היריעה אציין רק שניים. ראשית, ההליכים האלה צריכים להיות בגדר זכויות, ולא תנאים מיוחדים שצריך לבקש שיאושרו. שנית, הם צריכים להיות זמינים לגברים ולנשים גם יחד. הסקירה שלנו, שכללה את 59 אוניברסיטאות המחקר המובילות בארצות הברית, הראתה שעוד בשנת 2008, לאקדמאיות היה סיכוי גבוה פי שלושה לזכות בשישה שבועות של חופשת לידה. באופן מסורתי, חברי סגל רבים, ובמיוחד נשים, לא ניצלו את התוכניות האלה כי הם חששו מהסטיגמה שמתלווה להן. ולכן גם גברים וגם נשים צריכים לנצל את חופשות הלידה והדחיות במסלולי הקביעות (זה הלקח שמלמדת אותנו שבדיה, שם התרחב השימוש בחופשות לידה כשהתחילו לעודד גברים לנצל אותן).

הנהלים האלה, שנעשים שכיחים יותר, הם צעד נכון, אבל הם לא מספיקים. אם חדשה עשויה לקבל סמסטר או שניים של חופש אחרי הלידה, אבל אז מה? מדיניות אמיצה יותר תהיה אפשרות מעבר למשרה חלקית למרצים במסלול קביעות. הנתונים העדכניים ביותר שמצאנו אומרים שיותר מחצי מהתאגידים האמריקאים מאפשרים להורים לעבור למשרה חלקית, אבל פחות מעשרה אחוזים מהקולג'ים והאוניברסיטאות נוהגים כך. אנחנו מבינים שמשרות חלקיות במסלול קביעות מציבות קשיים בפני המרצים והאוניברסיטאות: איך תוערך זכאותם של עובדים במשרה חלקית לקביעות? איך יתפרנסו המרצים ממשרה חלקית? ואיך יוכלו המרצים לעבוד בפועל במשרה חלקית כשלמעשה הזמן שמוקדש למחקר הוא בלתי מוגבל? אבל אפשר להתגבר על הקשיים האלה, כפי שמוכיחה אפשרות חדשה למשרה חלקית באוניברסיטת קליפורניה. האפשרות הזאת משמרת את הסטנדרטים הקיימים לקביעות אבל מאריכה את תקופת המבחן. המפתח למדיניות הזאת הוא הזכות לחזור למשרה מלאה בהמשך הדרך. האם האפשרות הזאת יעילה? היא נעשתה זמינה למרצים רק בשנת 2007, ולכן זה עדיין לא ברור.

ומה לגבי אקדמאים לעתיד: הסטודנטים שלומדים עכשיו לתואר שני ושלישי. רבים מהם, במיוחד הנשים, יעזבו את האקדמיה לפני השגת הדוקטורט. זה קורה בדרך כלל אחרי שהנשים נכנסות להיריון. התשובה הברורה היא שהסטודנטים האלה זקוקים לאותן תוכניות פרו-משפחתיות שמרצים רבים באוניברסיטאות אמריקאיות נהנים מהן כיום. אבל הרבה פחות סביר שהסטודנטים האלה ייהנו מהתוכניות האלה, כולל חופשת לידה או ביטוח בריאות לבן הזוג. לפי הסקירה שלנו משנת 2008, רק 13 אחוזים מהסטודנטיות לתואר שני ושלישי קיבלו שישה שבועות לפחות של חופשת לידה (אצל מרצות השיעור המקביל הוא 58 אחוז). זה חייב להשתנות.

העדר נשים באקדמיה הוא איום על היצרנות האמריקאית. הספר Do Babies Matter מראה שאחת הסיבות להעדר הזה הוא ההתנגשות בין האקדמיה למבנה המשפחה. נהלי קריירה גמישים כבר יושמו באוניברסיטאות בארצות הברית ותרמו לשוויוניות הסביבה, אבל יש עוד הרבה לעשות כדי למנוע מנשים לנטוש את האקדמיה.

©2013 The Atlantic Media Co., as first published in The Atlantic Magazine. Distributed by Tribune Media Services, Inc.

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי ניקולס ה. וולפינגר, Atlantic.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

6 תגובות על למה אין הרבה מדעניות

הכתבה יוצאת מנקודת הנחה בעייתית והיא שאי שיוויון בפועל בייצוג של גברים ונשים מעיד בהכרח על אפלייה, או מהווה בעייה מכיוון שנשים לא מנצלות בהכרח את הפוטנציאל האקדמי שלהן שלא באשמתן. בעוד שאכן עדיין קיימת אפלייה כנגד נשים, מחקרים שיטתיים מהשנים האחרונות מראים שהם יחסית זניחים בהשוואה לגורמים אחרים שמשפיעים על הייצוג הלא שווה. הגורמים הקריטיים הם הבדלים מסוימים בשונות של היכולות, כך שבקצוות העליוניים יש יותר ייצוג לגברים, במיוחד ביכולות מתמטיים והעדפות של נשים שפשוט קריירה אקדמית תובענית על חשבון משפחה או דברים אחרים פחות חשובה להן. סטיבן ס'צי וונדי וויליאמס ערכו השוואות מקיפות בשנים האחרונות בנושא הזה ואת הסיכום שלהם אפשר למצוא בקישור פה:
http://greengross.wordpress.com/2011/08/04/%D7%9E%D7%93%D7%95%D7%A2-%D7%A0%D7%A9%D7%99%D7%9D-%D7%9E%D7%99%D7%95%D7%A6%D7%92%D7%95%D7%AA-%D7%A4%D7%97%D7%95%D7%AA-%D7%91%D7%9E%D7%A7%D7%A6%D7%95%D7%A2%D7%95%D7%AA-%D7%9E%D7%93%D7%A2%D7%99%D7%99/

03
יעל

תודה לגיל על הרעיון החדיש: נשים פחות חכמות מגברים בתחומים מתמטיים. גיל, אתה גאון. מקוה שאתה לא אחראי על מדיניות ציבורית או חינוכית בשום דרך שהיא.

יעל, זה לחלוטין לא מה שאמרתי. כמו שכתבתי, מחקרים שיטתיים מראים שההבדלים נמצאים בשונות לא בממוצעים. כלומר ממוצע היכולת המתמטית של גברים ונשים זהה, אבל באחוזון העליון (או ב5% העליוניים) יש ייצוג גבוה יותר לגברים. אותו הדבר מתרחש אגב באחוזונים הנמוכים, שם יש ייצוג גבוה יותר לנשים. זה נכון גם לתחומים נוספים. ואגב, נניח שהמציאות האמפירית הייתה מראה שכן יש הבדלים בממוצעים. האם צריך להתעלם ממנה? צריך להבדיל בין מה הממצאים בפועל, לבין מה עושים איתם והחלטות שמתקבלות בציבור. אפשר להחליט לא לעשות כלום, אפשר להחליט להשקיע יותר בקבוצות החלשות, יש דרכים שונות שאפשר להתייחס לבעייה אבל רצוי קודם לדעת למה היא קיימת ועל מה הנתונים האמפיריים מראים.

05
נעמי

גיל, לא צריך לחפש בכוח תירוצים נוספים שמנסים לסתור את הטיעונים הברורים שמציג המאמר לשאלה מדוע נשים מתקשות להתקדם באקדמיה ובמקביל לנהל חיי משפחה נורמליים. גברים באקדמיה מסוגלים לנהל חיי משפחה ולנהל קריירה מוצלחת וליהנות משני העולמות. אז מדוע נשים צריכות לבחור? אילו שתי זכויות יסוד שהמערכת פשוט לא מאפשרת. יש קושי אובייקטיבי ומובנה בסוג כזה של קריירה והמאמר מתייחס לכך באופן מאד מפוכח ואפילו קצת מכאיב. מסלול הקריירה הזה הוא תובעני כל כך, שנשים משלמות בכל מקרה מחיר יותר גדול. האתגר הגדול הוא לפלס דרך עצמאית, בלי מודלים ראויים לחיקוי ובלי אופק ברור. אין צורך לחפש מדדים נוספים לאפליה שיוכיחו שגם גברים סובלים... מספיק להבין שיש שוני מהותי ושהמערכת יודעת להתאים את עצמה לגברים ולא לנשים, שבשורה התחתונה, אם נהיה כנים, יודעות שעם כל לידה, עוד מאמר או שניים לעולם לא יכתבו...

נעמי, מה שאת קוראת לו "תירוצים" אלו מחקרים מתועדים היטב. אני מסכים איתך שאישה שמעוניינת בקריירה אקדמית לא צריכה להיות מוגבלת על ידי ילדים. זה כולל מעונות יום באוניברסיטאות, הקלות בקבלת משרה עם קביעות (למשל, שהשעון האקדמי לא יתקתק כשהיא בחופשת לידה, לא יחסרו לה מאמרים כמו שציינת), וכו'. עם זאת, לא צריך להתעלם מההעדפות השונות שיש לנשים ולגברים בהקשר הזה. בממוצע, נשים פחות מעוניינות בקריירה אקדמית על פני משפחה. אי אפשר להאשים את המערכת אם האישה עושה בחירה להשאר בבית על פני הקריירה שלה. בהנחה שיש לה בעל, היא יכולה להגיע איתו להסכמות לגבי מי ואיך מטפלים בילד כך שהקריירה שלה תמשיך. עובדה שרבות לא עושות את זה וזו לא אשמת המערכת.