למה קופים לא משחקים כדורסל

על אף שבני האדם אינם המין המהיר ביותר ובוודאי לא הגדול ביותר על פני כדור הארץ, הם נהנים מעמדת שליטה יחידה במינה. אלא שרבים מן המאפיינים שחוקרים סברו בעבר שהם העומדים מאחורי הדומיננטיות הזאת – תרבות, מוסריות, שפה – התגלו בקרב קרובינו הקרובים ביותר, הקופים הגדולים. אם כך, השאלה נותרת: מה באמת הופך אותנו לשונים?

מייקל תומסלו (Tomasello), בהרצאה המרכזית בכינוס ה-31 של האגודה הפסיכולוגית האמריקנית (APS) שהתקיים בוושינגטון הבירה, העלה קווים כלליים לתאוריה בדבר מה שמפריד בין בני אדם וקופי-אדם אחרים. הוא הודה שלקופי האדם יש יכולת כללית לתהליכים קוגניטיביים וחברתיים גבוהים, אך טען שכשאנחנו בוחנים לעומק את האופן שבו הם עושים את הדברים הללו, ההבדלים בין בני אדם וקופים מתגלים באורח ברור יותר. לדבריו, למרות יכולות קוגניטיביות מרשימות ויכולות ליחסים חברתיים, הקופים הגדולים אינם בנויים לתיאום הקוגניטיבי והחברתי עם חבריהם באותו האופן שמייחד את בני האדם.

נראה כי בני האדם מיוחדים ביכולתם לשתף עם אחרים מטרות וגם מצבים מנטליים שונים, ובה בעת לתאם את התפקידים והפרספקטיביות האינדיבידואליות במסגרת שיתוף הפעולה

תומסלו טוען שסכמה של כוונה משותפת, בעלת שתי רמות, מאפשרת לבני האדם לשתף עם אחרים מטרות וגם מצבים מנטליים שונים, ובה בעת לתאם את התפקידים והפרספקטיביות האינדיבידואליות במסגרת פעילויות שיתוף הפעולה והתקשורת הכרוכות בכך.

"מדובר במעין מעורבות בשתי רמות שאני סבור שהיא ייחודית למין שלנו, והיא המאפשרת לנו לחשוב ביחד, ולהשיג ביחד דברים שאיננו מסוגלים להשיגם בכוחות עצמנו", אמר תומסלו.

הבנה משותפת

כדי לחקור את הטענה, תומסלו ועמיתיו תכננו ניסויים שבהם ילדים בין גיל שנה וגיל 3 עובדים ביחד עם ילד נוסף או עם מבוגר, כדי להשלים מטלה ולקבל פרס – מטלה שהם לא היו מסוגלים להשלימה בכוחות עצמם. למשל, חבל ארוך נכרך סביב שני קצוות של קרש שטוח כך שכל משתתף היה צריך למשוך את קצה שלו חבל כדי להזיז לעברו את הקרש שעליו הפרס. משיכה בקצה אחד בלבד של החבל פשוט החליקה אותו מתוך הלולאות, ובכך מנעה מהקרש לנוע בכלל. הוא השווה את התוצאות בקרב ילדים בני גילים שונים שביצעו את הניסוי, לעומת התוצאות שהשיגו הקרובים המיידים ביותר לבני האדם מבחינה אבולוציונית, קופי שימפנזה.

כשמטלה דרשה שיתוף פעולה אך גרמה לפרס להגיע לנבדק אחד לפני האחר, בני שלוש נטו להמשיך בביצוע המטלה עד שגם השותף שלהם קיבל את הפרס שלו. שימפנזים, לעומת זאת, פרשו ברגע שהם השיגו את הפרס שלהם, בלי להתחשב בשותפם שנותר מאוכזב ללא פרס. הדבר מצביע על כך שעבור השימפנזים שיתוף הפעולה היה פשוט אמצעי להגיע למטרה האינדיבידואלית. הילדים בני השלוש גם הביעו מחאה נורמטיבית כשהשותף שלהם לא ביצע את המטלה בצורה הנכונה, והראו לשותף שעליו לבצע אותה באופן מסוים. הם גם נטו לתרץ את המקרים שבהם הם זנחו את הפעילות המשותפת, ולא עזבו סתם – כלומר, הם הכירו באחריות שלהם לשותף.

נראה שהם לא יגיעו ל-NBA. תצלום: פטריק ויטקה

הממצאים הללו מצביעים על כך שבגיל שלוש, ילדים כבר מסוגלים להבין את הרעיון של מטרה משותפת ומחויבות משותפת שהם נטלו על עצמם ביחס למטרה. הם רואים בזולתם אחראי, ולא רק ברמה האישית (למשל: "אני רוצה שתעשה את זה ככה") אלא גם ברמה הנורמטיבית ("אתה צריך לעשות את זה ככה").

"מה שילדים השיגו עד גיל 3 הוא סוג של מעורבות מתוך שיתוף, יחד עם שותף, שבו 'אנחנו' מווסתים בעצמנו כל אחד משנינו", הסביר תומסלו. "מדובר בוויסות עצמי נורמטיבי שבו ה'אנחנו' גובר על ה'אני'".

מה שצודק, צודק

מחויבות משותפת כזאת מניחה שבדיוק כפי שהעבודה צריכה להתחלק באורח שווה, כך גם הפרסים. תומסלו ושותפיו למחקר גילו שהשימפנזים שיתפו פעולה במטלות שיתופיות כאלו רק אם הפרסים ניתנו להם בשני קצות הקרש. עם זאת, אם מזון הונח בקערה אחת בלבד באמצע הקרש, השותף הדומיננטי לקח לעצמו את כל המזון ואילו השותף הלא דומיננטי מיהר להפסיק את השתתפותו. אצל השימפנזים לא פעל שום מושג של שוויון מבחינת מה שמגיע לכל אחד.

לעומת זאת, ילדים בני שלוש נטו להתחלק בפרס באורח שווה ואפילו נקטו צעדי תיקון כדי להבטיח את התוצאה. אפילו אם אחד מהם לקח יותר מהחלק שלו, מחאה מצד השותף בדרך כלל גרמה לנקיטת צעדים מתקנים. כשהחוקרים סילקו את אלמנט שיתוף הפעולה – כלומר כשהילדים נכנסו לחדר והפרס חולק ביניהם באורח לא שווה בלי שהם נדרשו להשלים מטלה ביחד – הילדים התחלקו באורח הוגן לעתים רחוקות בלבד. הדבר מורה על כך שתחושת ההגינות הנורמטיבית בקרב בני האדם מעוגנת במעורבות מתוך שיתוף פעולה, בעיקר ככל שהדבר מובנה באמצעות מחויבויות משותפות.

"מעורבות מתוך שיתוף פעולה מובילה ילדים לסוג כזה של אינטראקציה מוסרית וליחסים זה עם זה", אמר תומסלו.

לראות את התמונה הגדולה

מן הבחינה הקוגניטיבית, באותה המטלה, ילדים בני שנה וחצי הראו הבנה של תפקידו של השותף שלהם בשיתוף הפעולה. הם ידעו כיצד לתאם את מה שהיה עליהם לעשות וידעו גם מה על השותף שלהם לעשות – כדי להשיג את המטרה.

לקופים הגדולים אין פרספקטיבה של המצב במעין "מבט מלמעלה", והם תמיד תופשים רק את התפקיד שלהם במטלה

"הם גם מנטרים וגם מנהלים סימולציה משתי נקודות המבט", הסביר תומסלו. לקופים הגדולים אין פרספקטיבה כזאת של המצב, במעין "מבט מלמעלה", והם תמיד תופשים רק את התפקיד שלהם במטלה.

תקשורת לצורך שיתוף פעולה היא יכולת נוספת שתומסלו גילה רק בקרב בני-האדם. לקופים יש היכולת לעקוב אחר מבטו של קוף אחר וכך הם יכולים לקבל הכוונה למטרה, למשל לערימה של מזון, על ידי כך שאדם מצביע עליה. אך אם המטרה מוסתרת תחת דלי שנהפך על פיו, למשל, הם אינם יכולים להסיק את משמעותה של ההצבעה. לעומת זאת, בני-אדם, אפילו בני שנה, יכולים להסיק שהשותף שלהם מנסה להעביר להם מידע כדי לסייע להם להשיג את מטרתם.

תומסלו מכנה זאת "היסק רקורסיבי", הדורש תיאום מנטלי בין נקודות מבט שונות מעבר ל"קריאת מחשבות" ישירה ומעבר להבנה בסיסית של מה שהשותף יודע, שני דברים שהקופים מסוגלים לו.

"הכללת מצב מנטלי אחד בתוך מצב מנטלי אחר – 'היא מתכוונת שאני אדע משהו' – היא דבר שלדעתי הקופים אינם מסוגלים לעשות", הוא אמר.

תומסלו מאמין שהניסויים ההשוואתיים הפשוטים הללו מחדדים את מבטנו על הייחוד של בני האדם. יכולתנו לאמץ את נקודות המבט של אנשים אחרים ויכולתנו לווסת את ההתנהגות שלנו באורח נורמטיבי, מבדילים אותנו כמין שמתאפיין במיוחד ביכולת שיתוף הפעולה. ויש גם חשיבות לתהליך ההתפתחות שלנו: לבני-האדם יש, מלידה, יכולות פסיכולוגיות לשתף פעולה עם אחרים באורח פעיל וייחודי, אך היכולות הללו מתפתחות רק באמצעות אינטראקציות חברתיות בפועל.

איימי דרו (Amy Drew) היא חברת מערכת של כתב העת APS Observer של האגודה הפסיכולוגית האמריקנית.

המאמר פורסם במקור ב-Association for Psychological Science. כל הזכויות שמורות לאלכסון.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי אדם הררי

תמונה ראשית: במגרש הכדורסל, תצלום: קרוליין ג'סטין, unsplash.com

Photo by Caroline Justine on Unsplash