למכור את מגדל אייפל

במאי 1925 פורסם באחד מעיתוני פריז כי למגדל אייפל דרוש שיפוץ רציני וכי העירייה שוקלת אפילו את פירוקו כדי לחסוך את ההוצאות האדירות שדורשת תחזוקת המגדל. הידיעה לא הפתיעה, שכן המגדל שנבנה ב-1889 לרגל היריד הבינלאומי שאירחה אז פריז, הוקם מלכתחילה כמבנה אירעי והיה אמור להתפרק כבר ב-1909.

בין קוראי הידיעה נמנה גם ויקטור לוסטיג, אחד מאשפי ההונאה הגדולים ביותר של אותה תקופה. לוסטיג הבין מיד את הפוטנציאל החבוי בידיעה התמימה, מינה את עצמו מיד ל"סמנכ"ל משרד הדואר והטלגרף" האחראי על ביצוע המכירה ודאג לזייף את הניירת המתאימה.

בתוקף "תפקידו," פנה לוסטיג לחמישה מסוחרי המתכות הגדולים בפריז, כינס אותם באחד ממלונות היוקרה, והציג להם את התכנית הסודית לפירוקו של המגדל ומכירת 7,000 הטונות של הפלדה מהן נבנה. הוא הדגיש בפניהם כי ההחלטה התקבלה לאחר ויכוח ארוך בממשלה וכי סודיות מוחלטת הכרחית כדי שפרטיה לא ידלפו לציבור.

כל החמישה הגישו הצעות לביצוע העבודה, אך לוסטיג המנוסה התעניין פחות בגובה ההצעה ויותר באופיו של המציע והתאמתו לתפקיד הקורבן המיועד.

כל החמישה הגישו הצעות לביצוע העבודה, אך לוסטיג המנוסה התעניין פחות בגובה ההצעה ויותר באופיו של המציע והתאמתו לתפקיד הקורבן המיועד. הסוחר אנדרי פואסון נבחר לתפקיד, לא לפני שהפגין התלהבות מיוחדת מהפרויקט בשעת הסיור המוקדם שנערך למועמדים באתר.

לוסטיג הודיע לפואסון כי זכה בהתמחרות אך רמז כי "יש נושא קטן שיש לפתור" ופירט באוזניו את חייו הקשים של פקיד ממשלתי שתפקידו מאלץ אותו לאירוח נדיב על חשבונו בעוד משכורתו הרשמית צנועה. פואסון הבין מיד כי לוסטיג מצפה לקבל מידיו שוחד ומיהר להסכים. למען האמת, הוא חש הקלה, שכן הבקשה איששה את מעמדו של לוסטיג כפקיד ציבורי מושחת ואת העסקה כולה כעסקה ממשית. היה דרוש לו לפואסון התמים קורט של תאוות בצע בזולת כדי לראות בו שותף אמין לעסקה. אך יותר מכך, הייתה ללוסטיג הבנה עמוקה של הטבע האנושי כדי ליצור בדרך זאת את האמינות הדרושה.

לוסטיג ברח עם כספי העסקה והשוחד לווינה, לא הסתתר ונהג בפזרנות של מי שאינו חושש מדבר. לוסטיג חד החושים, העריך כי פואסון לא יעז להביך את עצמו ולהתלונן בפני השלטונות. הוא צדק גם כאן.